1. ישראלים? פרח מוגן
על פי הודעות לתקשורת שיצאו אתמול (שני), הציג יו"ר ארגון השחקנים אולטימטום חדש בפני מנהלת הליגה. על פי הפרסומים והציטוטים המובלטים של ניר אלון, הדרישה החדשה היא לקבוע כי בכל רגע נתון יהיה רוב ישראלי בכל חמישייה. רוב ישראלי. בכל רגע נתון. במילים פשוטות, עמדת ארגון השחקנים היא שהחוק הרוסי (הרע והמעוות לטובת השחקנים המקומיים) אשר יחול החל מעונת המשחקים 2013/14 איננו מספיק. הם רוצים עוד.
מאחר שניר אלון הוא סוחר ממולח ומיומן, אשר זכה להשכלתו המעשית בבניין ההסתדרות, נראה שדרישה זו מהווה את אות הפתיחה למו"מ מחודש מתוך מטרה להגיע ליעד האמיתי של הפחתת מספר הזרים לשלושה. אפשר גם להניח שתוצאות הבחירות האחרונות לכנסת העניקו לאלון את הרוח הגבית לה היה זקוק, נוכח הקלישאות המנצחות בדבר צדק חברתי ונצחון המהפכה החברתית.
ואם כבר בחירות, אפשר גם להעלות את הדעת מחשבה קונספירטיבית לפיה ניצחונה המעשי של מפלגת "יש עתיד" והאג'נדה הספורטיבית הברורה של מי מראשיה הובילה לתיאום מוקדם בין שני הגופים (וזה עוד לפני הרעיון לבטל את הפטור במיסוי הזרים, שהוא עוד מהלך צדקני שאין בו דבר זולת פופוליזם זול שיפגע ברמתה הנמוכה ממילא של ליגת העל: במקום שחקנים זרים סבירים עד טובים שיתנו את הטון בליגה, יעשו את זה זרים פחות איכותיים אבל עדיין טובים יותר מהמקומיים).
מידת ההגנה המוגברת וחסרת התקדים לה זוכה הכדורסלן הישראלי נדונה והוכחה זה מכבר. המציאות והעובדות מלמדות שאף ליגה מכובדת באירופה לא מגינה בחירוף נפש על העובדים המקומיים כמו ליגת הכדורסל בישראל. מאחורי זעקות השבר והגם שחלק מחברי ארגון השחקנים באמת ובתמים מאמין באידיאולוגיה אשר בבסיס הטענות, יש לכל הקמפיין הזה אינטרס ופן כלכלי ברור. לכל קבוצה יש תקציב שמיועד למשכורות שחקנים. חלק משמעותי ממנו מוקצה מטבע הדברים לטובת משכורות השחקנים הזרים. היה ויקטן מספר הזרים, בעוד שהתקציב הכולל יוותר כפי שהיה, יישארו כספים רבים יותר לחלוקה בין הישראלים. על פניו אין בכך פסול. הבעיה היא שהמשכורות של הישראלים בתחתית הרוטציה לא ישתנו ויישארו מביכות. הנהנים היחידים מהסידור החדש יהיו השחקנים הישראלים הבכירים (ולא שיש כל כך הרבה כאלה), שינצלו את המציאות החדשה על מנת לכפות על הקבוצות תשלום משכורות עתק בלתי מוצדקות. עניין פשוט של יחס בלתי הגיוני בין היצע וביקוש, בתנאים מעוותים. נחזור לרגע לפוליטיקה.
במקום לרכב על הגל המנצח של צדק חברתי ושוויון, מתנהג יו"ר ארגון השחקנים בדיוק כמו ועדי העובדים הכוחניים והמושמצים כנגדם יצא קצפו של הציבור. אלה שלא אכפת להם מדבר זולת עצמם, תנאיהם ומשכורתם הבלתי מוצדקת. במקום איציק שמולי או יש עתיד, יצאה להם גילה אדרעי מוועד הרכבת.
מי שרוצה לשחק בליגה בה יש רוב ישראלי נתון בכל חמישייה לא צריך ללכת רחוק. יש כבר ליגה כזאת. קוראים לה הליגה הלאומית.
2: הכל טוב. רק הרמה קצת מחורבנת
המשחק של מכבי תל אביב מול מכבי חיפה היה הכל חוץ ממשחק עונה. הוא הציג שתי קבוצות במשבר, שרק רצו לעבור אותו בשלום. יכול להיות שהתוצאה הסופית נתנה לכל אחת את מה שהיא ביקשה. מכבי ניצחה וחיפה נשארה בחיים. מצד שני, כל מי שראה את המשחק במגרש או בטלוויזיה נותר הרבה פחות מרוצה. היה רע ומצ'עמם. ואחרי שזה נאמר, חייבים לציין שאפשר להבין את מכבי תל אביב. שלושה ימים לאחר הטראומה הגדולה מול אולימפיאקוס, קשה לצפות להתעלות במשחק ליגה חסר חשיבות. יש גבול לכמות הפיקים שאפשר לדרוש משחקנים במהלך עונה אחת, בטח ובטח כשמדברים על הקבוצה הספציפית הזאת.
אבל השאלה האמיתית איננה מדוע מכבי לא מלהיבה, אלא מדוע ממשיכה היא לשייט לה בליגה. בניגוד לעונות קודמות, מוצלחות יותר או פחות ברמת היורוליג, בהן צברה האלופה הנצחית הפסדים פה ושם בליגה, השנה זה (כמעט) לא קורה. המקרה הקיצוני הוא עונת 2007/08, בה הפסידה מכבי 9 פעמים בליגה (כולל בגמר להפועל חולון). וזאת קבוצה בה שיחקו שחקנים כמו וויצ'יץ', טרנס מוריס, וויל ביינום, אסטבן באטיסטה וכיו"ב, ושהגיעה לגמר היורוליג.
אז למה זה לא קורה העונה, כאשר מכבי מציגה סגל בינוני ומטה ומצב רוח אף נמוך מזה? סיבה אחת היא רמת המוכנות מעוררת ההשתאות לה אחראי הספסל הצהוב בכלל ודיוויד בלאט היסודי והקפדן מאידך. אבל יש עוד סיבה ורצוי שלא להתעלם ממנה. הליגה של השנה תחרותית (מהמקום השני ומטה), מעניינת ושוויונית. יש לה רק בעיה אחת רמת הקבוצות די מחורבנת. ולמרות כל זאת ולאור מצבה של מכבי תל אביב העונה, קבוצה שתצליח להתעלות באחד ממפעלי הגביע (כלומר שלבי גביע המדינה או בגמר הפלייאוף), תוכל לשדוד תואר.
3: מעניין מה דני קליין היה אומר
ואחרי שהיללנו ושיבחנו את רמתה של הליגה העונה, אפשר במעבר חלק להגיד עוד כמה מילים על המייצגת המובהקת ביותר לחולשתה של הליגה. הפועל ירושלים כמובן. התירוצים של שרון דרוקר ידועים הרי עוד לפני שנפתחים בפניו המיקרופונים. אז נכון שהקבוצה בסגל חסר. נכון גם שהפועל ירושלים מפסידה בכל שנה באשדוד, כולל תבוסה של 23 הפרש לפני שנתיים. ונכון גם שהתבוסה באה על רקע ההתאוששות של השבועות האחרונים. התאוששות? רגע, בעצם לא. בואו נבדוק רגע את התוצאות של ירושלים מהשבועות האחרונים, אחרי ההפסד בגן נר. אז ככה: ניצחון על הפועל אילת בדיוק לפני השינוי שלה במצבת הזרים; הפסד למכבי תל אביב; ניצחון על הפועל תל אביב לבטח אחת הקבוצות החלשות ביותר בליגה וניצחון בית קשה על נתניה, עוד קבוצה במגמת ירידה.
ומהצד השני סגנית האלופה מאשדוד. בדרך כזאת או אחרת, אחרי ששני זרים לא מתאימים ברחו, זר אחד ממנו רצו להיפטר לא הסכים ללכת וזר לא מתאים נוסף נפצע וסיים את העונה, הגיעו שם לאיזון. הקונספט שונה לשני זרים בחוץ ושניים בפנים, בעיית הקליעה מבחוץ נפתרה עם צירופו של אוסטין פרימן שנפל עליהם מהשמיים ואשדוד מעמידה כיום, ללא צל של ספק ועם לא מעט השקעה כספית, את אחד הסגלים החזקים בליגה. וזה גם בגלל אשדוד - וגם בגלל הליגה. ומילה נוספת ואחרונה לעניין הפועל ירושלים. במשך שנים רבות ספג היו"ר המיתולוגי דני קליין ביקורת רבה (ומוצדקת) נוכח הקלות בה פיטר וויתר על מאמנים שלא עמדו בציפיות שלו. מעניין מה היה קורה אם קליין היה מנהל היום את הפועל ירושלים.
