פגישת מחזור

אוהד את הקבוצה: מ-1989 - 1990

למה דווקא הניינרס: בסוף שנות ה- 80 שידרו בארץ את משחקי הסופרבול ויצא לי לראות את התצוגה המדהימה של הניינרס ב-89' נגד דנבר ואת המשחק הצמוד עם הדרייב האחרון המנצח ב- 1990 נגד סינסינטי. חיש קל התאהבתי בקבוצה עם ההתקפה המבריקה שכללה קוורטרבק שכל כך היה קל לאהוב (מונטנה) ותופס מושלם (רייס). גם אחרי שמונטנה סיים את דרכו בקבוצה והחל עידן סטיב יאנג אהבתי מאוד את הקבוצה ואת הסגנון שלה, והשאר היסטריה.

רגע השיא עד העונה: "התפיסה 2". משחק הווילד קארד נגד גרין ביי, ב- 3 בינואר 1999. אחרי סדרת השפלות מידי ברט פארב שנוא נפשי וחבריו, הניינרס עמדו שוב בפני הפסד מרגיז, בבית. משחק שהיה כבר ביד והתהפך לטובת גרין ביי עקב סדרת טעויות. הכדור האחרון חזר לניינרס, אבל הדרייב התחרבש. הניינרס קיבלו הזדמנות אחרונה מאזור ה- 30 יארד. סטיב יאנג זרק בשארית כוחותיו את הכדור לאנדזון. טרל אואנס - אז תופס צעיר שתפס יום מחריד והשמיט מספר כדורים פשוטים - תפס את הכדור בווירטואזיות בין שני מגינים, והניינרס ניצחו בדרמה ענקית. זה היה רגע של אושר טהור, וכבר לא היה אכפת לי שהניינרס קיבלו בראש בסיבוב הבא באטלנטה.

רגע השפל שלי עם הניינרס: הבחירה באלכס סמית' ותוצאותיה. אחרי שנים שחונות רבות, נראה היה שנמצא האור בקצה המנהרה. בשנת 2005 הניינרס קיבלו את הבחירה הראשונה בדראפט וחיפשו קוורטרבק שיוביל את המועדון בשנים הבאות. הניינרס היו יכולים לבחור בארון רוג'רס שכבר אז נחשב ככישרון גדול וגם גדל כאוהד של הקבוצה, אך תחת זאת הם החליטו לבחור באלכס סמית' שנחשב גם הוא כשחקן מוכשר בקולג'ים. בפועל, בעוד שרוג'רס הוכיח את עצמו מיד, סמית' התגלה כפלופ ענק, שהאכיל את האוהדים הרבה קש, עד שהגיע ג'ים הארבו שהוציאנו מחושך לאור.

אוהד את הקבוצה: מתישהו באמצע שנות ה-80.

למה דווקא הניינרס: אוהד של הצלחות קלאסי. פוטבול היה בשבילי אהבה ממבט ראשון, כנראה בגלל השילוב המרתק הזה של כוח וברוטאליות עם פינס וטקטיקה של שחמט. ואם פוטבול היתה אהבה, הניינרס היו ונוס – יפים, רעננים ו... מצליחים. חוץ מזה, באותם ימים בארץ הקודש הניינרס ומונטנה היו כל מה שאפשר לקרוא (בפסקה קצרה בתחתית העמוד האחרון במדור הספורט) ולראות (היילייטס של הסופרבול פעם בשנה במבט ספורט) בנוגע לספורט המשונה הזה. מונטנה ורייס הפכו לחלק בלתי נפרד מהגיבורים של נעוריי.

רגע השיא עד העונה: בדיוק לפני שנה, 15 בינואר 2012. יום שמש מקסים בקנדלסטיק פארק. אני יושב בגוש 10, לואר בוקס שורה 16 כסא 3, שותף משתאה יחד עם 67,000 צופים למאבק איתנים של הפורטי ניינרס מול הסיינטס, במה שיהפוך מיידית לקלאסיקה ולאחד מניצחונות הפלייאוף הגדולים בתולדות הקבוצה. התרגשות, חוויה רוחנית, חלום שהתגשם.

רגע השפל שלי עם הניינרס: המאבק על הבעלות של אדי די-ברטולו ומשפחת יורק. עם כל המגרעות של אדי, מאפיונר לא קטן כנראה, הוא אהב את הקבוצה והספורט אהבה אמיתית, וידע איך לנהל קבוצת פוטבול. אחרי שהשתלטו על הבעלות, ההתחלה של היורקים עוד יכולה להיחשב סבירה, על אדי האינרציה מהתקופה הגדולה של שנות השמונים והתשעים. אלא שמהר מאוד הם הרסו כל חלקה טובה בקבוצה. שחקני הסמל עזבו, מאמנים הוחלפו והקבוצה איבדה דרך. בשנים האחרונות, יחד עם ההתבגרות של הדור הצעיר של הבעלים ג'ד יורק, כנראה נפל האסימון במשפחה שקבוצת פוטבול מנהלים אנשים מקצועיים. המינויים של באלקה ה-GM והארבו המאמן, במקביל לחופש הפעולה שניתן להם לעבוד, כבר נראה אחרת לגמרי.

אוהד את הקבוצה: מ-1986

למה דווקא הניינרס: לא יודע. אולי זה אבא שלי שאהד את הניינרס עוד מהימים בהם הוא למד בברקלי והמשפחה גרה באזור, אולי זו התקופה בה גרתי בארה"ב ומונטנה, קרייג ורייס בהדרכת וולש כמובן המציאו מחדש את המונח "התקפה" עבור הספורט כולו. כך או כך, הניינרס נצרבו עמוק בלב. בתחילת הניינטיז עוד הייתי צריך להתנצל על זה שאני אוהד את הפייבוריטים, אבל אחרי כמעט עשרים שנה של הליכה במדבר, אני מרגיש מוכן מאי פעם לטבעת שישית.

רגע השיא עד העונה: 22 בינואר 1989, חורף מטורף בחוץ, אבא שלי ואני בסלון הבית במיניאפוליס צופים, כמעט בדמעות, איך הבנגאלס עומדים לקחת את הסופרבול מהידיים שלנו. ואז, רבע אחרון עם 03:10 על השעון, מונטנה מוציא לדרך דרייב רצחני של 92 יארד, נועל את הטבעת עם מסירה קצרה לטיילור באנדזון של סינסי, ומעניק לי, בניכוי מתבקש של רגעים אישיים מאז כמו הולדת בן, חתונה וכדומה, את רגע האושר הטהור של חיי. באותם ימים למדתי בבית ספר חרדי, אבל מאז האלוהים הפרטי שלי לובש תמיד את החולצה מספר 16 של הניינרס.

רגע השפל שלי עם הניינרס: זה קל, ההפסד בשנת 1999 לאטלנטה, שבוע בלבד אחרי ניצחון משכנע מאוד על הפאקרס. איזה ליל זוועה, יאנג עם שלוש זריקות לידיים של הפאלקונס, במה שיתברר כמשחק הפלייאוף האחרון של הצדיק המורמוני. גם הליכה לכל אורך אבן גבירול, מקצה לקצה, לא הצליחה לעצור את הדמעות בשלב כלשהו. גם ההחלטה של הארבו להמשיך ולהאמין באלכס סמית' בשנתיים האחרונות לא בדיוק הייתה קלה. לפחות זה כבר מאחורינו.

אוהד את הקבוצה: מ-1989

למה דווקא הניינרס: ב-1989 נסעתי לארצות הברית לנסיעה שלפני הצבא. התאהבתי בסן פרנסיסקו. ואז התאהבתי בג'ו מונטנה. לפני זה היה לי עניין בפוטבול, אבל הוא היה מעורפל. ברגע שמצאתי את הניינרס, זה השתנה. הניינרס הם הקבוצה הראשונה שהתחלתי לאהוב בעודם ווינרים. היקום החזיר לי, כמובן, בעשרים שנות לוזריות. כאוהד ניקס, זה דווקא הרגיש לי טבעי.

רגע השיא עד העונה: כמי שהגיע לניינרס בזמן שמונטנה היה המלך, היה קשה לי עם סטיב יאנג. המורמוני המעצבן לקח לק"ב שלי את הג'וב. כך שלמרות שהמשכתי לאהוב את הקבוצה, קשה לי לראות בשנות הפאר של יאנג את השיא האישי שלי. לכן אבחר בשבועות הראשונים והכה מבטיחים של מייק סינגלטרי, ובמיוחד את הציטוט הבא: "זאת הנוסחה שלנו: אנחנו יוצאים למגרש וחובטים לאנשים בפה". לרגע, נראה שהניינרס הולכים להפחיד אנשים. בדיעבד, כמובן, זאת היתה הבטחה כוזבת. אבל זה היה גם הזמן בו ג'ד יורק החליף את ההורים שלו בראשות הארגון, מה שהוביל להגעתו של ג'ים הארבו.

רגע השפל שלי עם הניינרס: יש שניים. ההדחה של מונטנה לטובת יאנג כאבה מאוד. כשאתה מתאהב בקבוצה בזכות שחקן, העזיבה שלו היא רגע קשה. אבל כאב מתמשך יותר נגרם מהדחתו של אדי די ברטולו כבעלים של הקבוצה. כן, הוא ככל הנראה היה אדם מושחת ובעייתי, אבל הוא ידע לנהל קבוצה. קשה לומר על זה על אחותו וגיסו, שקיבלו את הקבוצה לידיהם ו"הובילו" אותה לעשור של סבל. זה לא מקרה שהניינרס חזרו להיות רלוונטיים רק אחרי שהבן שלהם קיבל את הקבוצה לידיים.