אז חמש המערכות עייפו אותו?
אחרי שנזקק לחמש שעות ועוד שתי דקות וללא מעט קור רוח על מנת לעבור את שמינית הגמר מול סטניסלס ואוורינקה, דיברו רבים על כך שזה עלול להתיש את נובאק דג'וקוביץ' ואולי אפילו לעלות לו ביוקר במפגש מול תומאש ברדיך ברבע הגמר. מי שבאמת מכיר את נולה ועוקב אחריו לאורך הקריירה ובעיקר מאז שחל בו השינוי הגדול (ה"מפץ הגדול", אם תבקשו), ידע שלא רק שמשחק כזה לא יתיש אותו, אלא בדיוק להפך: יחשל אותו לקראת המשך הטורניר ויהפוך אותו לחיה פצועה. וחיה פצועה היא, כידוע, הכי מסוכנת שיש.
נכון שברדיך הוא היריב הכי גרוע שאפשר לפגוש ברבע הגמר אחרי משחק של חמש שעות, ובטח שעדיף היה לפגוש כל אחד אחר (כשהאופציות של מארי, פדרר ופרר בלתי אפשריות וחסומות עד לחצי הגמר). ברדיך הוא אולי הטניסאי היחיד בעולם היום שמסוגל להדהים את רביעיית הצמרת במעמד מחייב, כמו שעשה מול פדרר באליפות ארצות הברית. כשהסרב והפורהנד שלו בשיאם, קשה מאוד להתמודד עם הצ'כי הנהדר והפיזי הזה. יחד עם זאת, המשחק הארוך מול ואוורינקה רק הביא את דג'וקוביץ' לרמת מוכנות הרבה יותר גבוהה פיזית ומנטאלית וחיזקה אותו לקראת המשך הטורניר. בסוף זה נגמר עם 1:6, 6:4, 1:6, 4:6 תוך שעתיים ועוד 31 דקות. בדיוק מחצית מהזמן שלקח לו להדיח את ואוורינקה.
ברדיך שילם ביוקר על זה כבר במערכה הראשונה. דג'וקוביץ' הגיע למשחק כשהוא ממוקד מטרה וכמו שהאמריקאים אוהבים לתאר את זה: means business. הסרבי הגיע כדי לחתוך עניינים מהר וכך זה גם נראה. נולה נזקק ל-28 דקות בלבד כדי לחתוך עניינים במערכה הראשונה ונראה כאילו הוא משחק בהילוך מהיר. אפילו יחסית ליכולות המקצועיות והאתלטיות שלו זה היה נראה בלתי ייאמן. הוא פשוט הצליח להשתלט על כל נקודה ולא נתן לברדיך לנשום, כשהוא מאבד רק נקודה אחת על ההגשה. למרות המערכה הראשונה האדירה, המשחק כולו הוכרע דווקא במערכה השנייה. כן, דווקא במערכה בה זכה ברדיך אפשר היה לראות מי יחייך בסוף המשחק.
על אף שהצליח לשבור כבר במשחקון הראשון של המערכה השנייה, ברדיך היה צריך לעבוד כמו חמור על כל נקודה, על כל חבטה ועל כל חיזוק קל לביטחון העצמי. דג'וקוביץ' הבין בשלב מוקדם שלא יזכה במערכה והחליט רק להוציא לברדיך את הנשמה. בסופו של דבר, היה נראה שברדיך "עשה את שלו" כשזכה במערכה עליה עבד כל כך קשה ושמנטאלית נולה גרם לו להרגיש שזו המטרה האמיתית שלו במשחק: לזכות במערכה. וכך גם אכן היה, ברדיך היה כל כך מאושר מהמערכה שלקח, ובעוד הוא חוגג את ההישג, דג'וקוביץ' עלה ברמת ריכוז גבוהה למערכה השלישית, חיסל אותו שם עם שתי שבירות ו-0:5 וזכה במערכה עם 1:6, מה שהבהיר בדיוק לאן המשחק הזה הולך.
דג'וקוביץ' אפילו לא זקוק לפעמים לטניס הכי טוב שלו ולתנועת הצ'יטה עם הרגליים (ההתאוששות המהירה שלו משפגט פשוט בלתי נתפשת). לפעמים, פשוט מספיק שהשם שלו הולך לפניו וגורם להרתעה. לא שהמדורג מספר אחת לא שיחק את הטניס הכי טוב שהוא יכול לשחק מול ברדיך, הוא עשה את זה לפרקים ובעיקר במערכה הראשונה ובתחילת השלישית, אבל במשחקים רבים הוא יכול פשוט להסתפק בהיותו נובאק דג'וקוביץ'. זה מספיק נכון לעכשיו.
עדיין לא עם שלוש הגדולות
טניס הנשים עובר אבולוציה מעניינת מאוד בשנים האחרונות. ממצב שפל, גם מבחינת הרמה הנמוכה וגם מבחינת היציבות של המדורגות הראשונות. קרוליין ווזניאקי, טניסאית טובה אבל לא מצוינת, שהתה במקום הראשון בעולם במשך שנה וחצי בערך ממש לא מזמן. בשנה וחצי האחרונה, אולי מעט יותר, המגמה השתנתה לחלוטין. הרבה כוחות צעירים הגיעו והחלו לנגח את הכוחות הוותיקים (לורה רובסון, הת'ר ווטסון, סלואן סטיבנס, כריסטינה מקהייל וקיקי ברטנס לדוגמה).
בנוסף לכך, אחרי תקופה ארוכה נוצר ראש חיץ אמיתי ותקרת זכוכית שקשה לנפץ אותה: סרינה וויליאמס, ויקטוריה אזרנקה ומריה שראפובה. שלוש הטניסאיות הטובות בעולם נמצאות בנקודת הזמן הנוכחית כמה רמות מעל כל שאר הטניסאיות, ולמעשה מזכירות מאוד את המצב בגברים, שם באותה עמדה נמצא המרובע הקדוש: נובאק דג'וקוביץ', רוג'ר פדרר, אנדי מארי ורפאל נדאל. לא כולן עדיין שם מבחינת המסורת (במיוחד אזרנקה), אבל מבחינת איכות המשחק בהחלט קיימים הבדלים גדולים מאוד בינן לשאר הסבב ועובדה שבכל הטורנירים האחרונים הגיעו השלוש לשלבים האחרונים.
מי שהייתה אמורה להיות הרביעית במשוואה הזו היא אגניישקה רדוואנסקה. הפולניה, המדורגת במקום הרביעי בעולם, הגיעה בשנה שעברה לגמר ווימבלדון ועל אף שהייתה חולה, הצליחה לתת פייט ולגרור את סרינה וויליאמס לשלוש מערכות על המשטח האהוב על האמריקאית. לכן ובעיקר בזכות היכולת שלה לשחק טניס כל כך מגוון ונאה לעין, היה כל כך מסקרן לעקוב אחרי משחק רבע הגמר שלה מול נה לי הסינית (6) באוסטרליה. כיוון שנה לי היא בדיוק היריבה מולה נבחנת איכות של יריבה. כי הסינית היא שחקנית מצוינת, אבל כזו שגם עושה הרבה טעויות ונותנת ליריבה הרבה הזדמנויות. בדיוק חומר קלאסי לאחת משלוש הגדולות.
למרות זאת, אגה הציגה מולה משחק לא עקבי בכלל, חטאה בגדול במפתח העיקרי מבחינתה כשביצעה הרבה טעויות לא מחויבות זולות, ובעיקר הציגה כמה ליקויים במבנה המשחק שלה. הגדול והמשמעותי שבהם היה בתזמון העלייה לרשת. הפולניה הגיעה לרשת אחרי כדורי עלייה רעים ועשתה את זה לא פעם אחת ולא פעמיים. בכל אחד מהמקרים כמעט, היה מדובר בנקודות חשובות ומשנות מומנטום. בכולן, בלי יוצא מן הכלל היא איבדה את הנקודה.
בנוסף, רדוואנסקה הצליחה לגרור את לי למשחק שלה: החזרות מאחורה, סבלנות והוצאה מקצב של בום-בום. היא אפילו הצליחה לגרור את הסינית למשחקון ראשון בן 14 דקות. למרות זאת, רדוואנסקה לא הצליחה להציג נשק בולט כלשהו בתוך המשחק הזה, שהתנהל לחלוטין לפי הסגנון והקצב שלה. כאן בדיוק הייתה הבעיה שלה ועל זה היא שילמה ביוקר. כאן גם נמצא ההבדל המהותי והכל כל חשוב בין אגה לבין שראפובה, אזרנקה וסרינה.