יש משחקים שמגדירים עונה.
לפעמים אתה מבין את זה בדיעבד, בשלב הסיכומים; אתה בוחן ברטרוספקטיבה את העונה שלך ועוצר על רגע אחד, משחק אחד - שבו, כך אתה מבין, הכל השתנה.
לפעמים זה קורה תוך כדי תנועה; אתה מסיים משחק ומבין שנפל דבר, שהסתמנה מגמה. כוחם של המשחקים הללו בכך שהם ממקמים אותך בזמן ובחלל, מציבים בפניך מראה מקצועית ומכריחים אותך להתפרק מכל המסכות והסיפורים שאתה מספר לעצמך; לאור ההתרחשויות על הפרקט והתוצאה החותכת, אין לך אפשרות לתרץ אותם מלבד להודות באמת.
המפגש בין מכבי תל אביב לחימקי יכול להיות משחק מהסוג השני. מכבי המריאה למוסקבה מתוך הבנה מוחלטת של מורכבות המשימה (חימקי לא הפסידה העונה בבית וגברה על קבוצות כמו ברצלונה, פנאתינייקוס וריאל), ומתוך ידיעת השלכותיו הטבלאיות (כאשר רק עשרה משחקים נותרו לסיום הליגה הקצרה הזו, סגירת פער של שלושה ניצחונות זו משימה קשה) - ובכל זאת הובסה. חמור מכל היה האופן שבו המשחק התפתח: החל מהרבע השני הרוסים פשוט מחקו את מכבי מהפרקט.
חשוב לציין שחימקי, במלוא הכבוד וההערכה, היא רק הקבוצה השנייה של מוסקבה. זו לא צסק"א הגדולה של שושלת מסינה. ואין לה שחקני על כמו נבארו או ספאנוליס. יש לה שחקנים טובים, מאמן מצוין ובעיקר - כדורסל מובנה, בסיסי וברור. זה לא כדורסל אקסטרווגנטי, אתלטי ונוצץ: חימקי משחקת פשוט, מנצלת כל מיס-מאץ', מאמינה במסירה נוספת ובוחרת היטב את זריקותיה. מתברר שזה מספיק כדי לפרק את מכבי הנוכחית.
***
כשמכבי נחתה בארץ, בשבת בבוקר, הבטיח דיוויד בלאט: נעפיל לרבע הגמר. על מה מבוססת ההערכה שלו?
א. הוא גילה זאת בתקשור.
ב. מכבי קנתה את חמשת המשחקים הבאים.
ג. הוא סתם אופטימי.
כדי שלא להסתכן בתביעה אציין מיד שאני לא באמת מאמין שבלאט מדבר עם ישויות שמימיות (דומני שפיני גרשון ברוגז איתו), או שמכבי קנתה חבילת משחקים (למרות שזה יכול היה להיחשב שימוש הרבה יותר אפקטיבי במזומנים שלה מאשר, נאמר, ההחתמה של דרקו פלאניניץ'). נותרה האפשרות השלישית: בלאט הוא אופטימיסט חסר תקנה.
השאלה הגדולה היא מה עומד בבסיס האופטימיות הזו. אומנם אין לנו, העיתונאים, גישה מלאה לאימונים, אבל ראינו כבר כמה עשרות משחקים של מכבי העונה, בכל המסגרות, ודבר אחד ברור - דבריו של בלאט נשמעים הרבה יותר כמו ווישפול ת'ינקינג מאשר כמו תחזית מקצועית רצינית.
אבל אולי קיימת אופציה רביעית: ייתכן שבלאט עושה כאן עבודה פסיכולוגית. הפסד רודף הפסד, והמאמן מרגיש שהשחקנים שלו מתחילים לאבד את האמונה בעצמם. עגמומיות הספסל של מכבי במוסקבה הזכירה תקופות נשכחות, רעות; תקופות בהן אירופה הייתה גדולה עליה.
***
מה בכל זאת יכול להציל את מכבי? מנהיגות. קיבוע הרוטציה. התעלות של שחקני מפתח. ובפועל: ניצחונות בחמשת משחקי הבית הנותרים, ולפחות שני ניצחונות חוץ.
בתריסר העונות בהן הונהג שלב הטופ-16, רק שלוש פעמים קרה שקבוצות שהצליחו לצבור ארבעה ניצחונות לא המשיכו לשלב הבא (ריאל מדריד בעונה שעברה, קלימאמיו בולוניה ואא"ק אתונה ב-2005). לאור הרחבת הבתים מארבע לשמונה קבוצות, ההערכה המקובלת היא שיידרשו לפחות שמונה ניצחונות כדי להבטיח מקום בשלב הבא. לקאחה לבוראל ולסיינה נותרו ארבעה כדי להגיע לשם. לברצלונה ולחימקי חמישה. מכבי צריכה להשיג לפחות שבעה ניצחונות מעשרת המשחקים הבאים. וזה עוד כאשר נותרו לה שני מפגשים מול ברצלונה ומשחקי חוץ קשים בוויטוריה, אתונה ואיסטנבול (שניים).
כדי לעמוד במשימה הזו, משהו גדול יצטרך לקרות. די ברור שהכיוון הנוכחי של מכבי מוביל להדחה מוקדמת, אולי אפילו לאובדן הסיכוי להמשיך הלאה כבר בתוך שלושת-ארבעה מחזורים. אם מכבי מפסידה בבית לאולימפיאקוס, שחולקת איתה את המקום החמישי, היא די בוודאות יוצאת מהמשחק. אם תפסיד בחוץ מול בשיקטאש או בבית מול ברצלונה, משימת השגת שמונה הניצחונות תיהפך לבלתי-אפשרית כמעט.
מצד שני, הסוד הכי גלוי בכדורסל האירופאי הוא שאסור לעולם להגיד קדיש על עונות היורוליג של מכבי טרם זמנן. מכבי תמיד מוצאת את דרכה מעלה: בזכות התעלות רגעית, צירוף קוסמי של התרחשויות או סתם מזל טהור, בדרך כלל קורה משהו שטורף את חבילת הקלפים - ובסוף מכבי שולפת איזה ג'וקר. סדר המשחקים, למשל, יכול לסייע: למכבי נותרו צמד משחקים מול הקבוצה שמסתמנת כחלשה בבית (בשיקטאש) ומול קבוצה שכפי שנראית ככה תאבד סיכוי להמשיך עד למפגש הבא (פנרבחצ'ה-אולקר). על הנייר, אלו שלושה ניצחונות. ואז יהיה על מכבי לחשוב מאיפה היא מגרדת עוד ארבעה.
***
מסלול א': מנהיגות.
לפני הכל, מכבי צריכה מנהיג. מעבר לעובדה שמראש לא הכפיפה עצמה לשחקן ספציפי, בניגוד לשנים עברו (פארמר, אידסון, אנדרסון, ארויו וכו'), הרוטציה המטורפת שמנהיג בלאט לא מאפשרת לאף שחקן לצמוח לתוך התפקיד הזה (כפי שקרה עם לנגפורד, פארגו, פרקינס וכו'). אין היררכיה ברורה: פעם אוחיון לוקח אחריות, פעם היקמן, פעם לוגן, פעם סמית'. גם רוט כבר הפך למשיח-לערב-אחד.
מעבר לכך: כל אחד מהשחקנים הללו לוקח אחריות בצורה אחרת. הכדורסל של אוחיון הוא לא הכדורסל של לוגן או רוט. מכבי משתנה עבורם ממשחק למשחק, משעבדת את הסגנון שלה לשחקן אחר משבוע לשבוע. לפני שבועיים ניצחה מכבי את פנרבחצ'ה-אולקר בזכות הטמפו הגבוה שהזריק רוט לפרקט ומשחק הפיק אנד רול שלו. מול חימקי שוב חזרה לשחק לרוחב, עם תנועות אינסופיות וכדרורים בלתי נגמרים.
אם להשתמש בביטויים מתקופת הבחירות, יש במכבי יותר מדי ידיים על ההגה. הבעיה היא שהיום, כשכל משחק הופך קריטי, השאלה מי ימונה לנהג עלולה לגזור את גורל העונה הזו. בשלב הזה נראה שבלאט סומך בעיקר על היקמן וסמית', אבל היקמן מצוי בכושר טוב יותר. אם בלאט לא יחליט כבר מי האיש שלו, מישהו יצטרך לקחת אחריות בעצמו. השאלה היא האם מישהו שם בשל לתפקיד הזה.
מסלול ב': קיצור הרוטציה.
5, 19, 5:45, 10:30 (פלאניניץ');
24, 13, 18, 26 (אליהו);
2, 21, 18, 10 (לנדסברג);
33, 11, 18, 12:30 (לוגן);
0, 0, 16, 12 (רוט);
9, 14, 11, 3 (תומאס).
26, 33, 17:30, 25 (אוחיון);
יש במכבי רק שלושה שחקנים ששיחקו 20 דקות ומעלה בארבעת משחקי הטופ-16: ג'יימס, סמית' והיקמן (גם את אוחיון ניתן למנות על החבורה הזו. משחק הנפל מול פנרבחצ'ה-אולקר וההתעלות הרגעית של רוט אינם משקפים. בשלב המוקדם ירד רק פעם אחת מ-20 דקות). יתר השחקנים הם סטטיסטים. הם משולבים בהתאם לשיקולים המקצועיים המידיים של בלאט. גרף הדקות שלהם נראה כמו מסלול של רכבת הרים אכזרית במיוחד.
בלאט מנסה לקיים רוטציה של 12 שחקנים, ובדרך מאבד שמונה מהם. אולי הוא חושש להמר; אולי הוא משתמש ברוטציה ארוכה כי הוא מפחד לבצע מהלך. בקיצור הרוטציה יש משום לקיחת אחריות. אבל הסתיים שלב הניסיונות. הגיע הזמן שיבחר את החבר'ה שאיתם הוא מוכן לצאת למלחמה. כי בסוף השבוע האחרון אפילו בלאט עצמו הודה שבקרב גדול אחד כבר הפסיד. לקראת קרב הבלימה הוא חייב להדק ולאחד את השורות, גם אם המשמעות היא לוותר על כמה יחידות קטנות שמסרבלות את העסק. פעם, ב-2011, החזיק צבא קטן וחכם. הגיע הזמן שיחזור לקונספציה הזו.
בפועל: היכן תנצח מכבי שבעה משחקים? לוח המשחקים סידר למכבי שלושה משחקי בית מארבעת המחזורים הקרובים. בשבוע הבא תגיע לכאן אולימפיאקוס, למשחק שממנו (כנראה) אין דרך חזרה. אחר כך תצא מכבי לאיסטנבול ותפגוש את בשיקטאש. ואז יגיעו לכאן ברצלונה וסיינה.
ברור שמכבי לא יכולה להרשות לעצמה להפסיד יותר בבית. וברור שהיא חייבת להתחיל לנצח בחוץ. ארבעה ניצחונות מארבעת המשחקים האלו יקרבו אותה לכמות הניצחונות הדרושה. זה לא יקרה אם לא יחול שינוי מקצועי אמיתי.
ohad@walla.net.il