אני לא נהנה. הקבוצה שלי מנצחת 0:5 את באר שבע, ואני רק נלחץ עוד יותר. מה עוזר הניצחון הזה, אם הפער בפסגה הוא רק שתי נקודות? איך אפשר ליהנות, אם נשארה עוד חצי עונה? למה דווקא השנה הפלייאוף כל כך ארוך, כל כך מתיש, כל כך מייגע? איך נחזיק מעמד כל כך הרבה זמן, כשיש עוד כל כך הרבה הזדמנויות למעוד, להיכשל, להתאכזב? והקבוצה משחקת טוב, באמת. והפרשנים מחמיאים ומשבחים. ואין ספק שכרגע מכבי תל אביב נראית כקבוצה הכי בשלה והכי קבוצתית והכי מחוברת. אז למה, לעזאזל, למה אני לא נהנה?
את מכבי בכדורסל, לשם השוואה, אני רואה בשלוות נפש. רגוע, מבסוט. מסתכל עליהם מתבוססים בבינוניות, ונותר נינוח, כמעט שאנן. רואה את מורן רוט עולה מהספסל, ומחייך בשקט. אם הוא המושיע, אין ממה להילחץ. אם ממילא לא נגיע לפיינל פור, אפשר להישאר אפאטי. יש את כל הסיבות להישאר אדיש, חסר תחושה, חסר אכפתיות. כמו ההומלס שראיתי באחד מערבי הסתיו, שוכב על ספסל בשדרה וקורא עיתון של יום שישי - לפעמים נחמד כשאין מה להפסיד. החיים רגועים יותר.
למכבי בכדורגל, לעומת זאת, יש הרבה מה להפסיד. תשאלו כל אוהד צהוב בבלומפילד, וכולם יגידו לכם אותו דבר: אם לא ניקח אליפות השנה, לא ניקח בחיים! דברים הולכים לטובתנו. כאילו בחיפה אמרו לנו, קחו פור, אנחנו בחוץ כמה מחזורים, תתחילו לברוח. גם בהפועל קצת מיואשים, גם שם מודים שנעשו טעויות, שיש בעיות. בית"ר לא יציבה, בקרית שמונה איזי משתגע, ורק אצלנו הכל בסדר. אז איך, למען השם, איך הפער בפסגה הוא רק שתי נקודות? איך חיפה פתאום חזרה לעניינים? איך הכל כל כך שביר? איך הפסד קטן באשדוד, ופתאום כאילו לא עשינו כלום?
ואני אומר לעצמי, תיהנה מהתהליך. למה לסבול? מה הטעם? בינתיים כיף, בינתיים מנצחים. לך לבלומפילד, תעודד את הבחורים, תיהנה מהדרך. אני מאמין גדול בשכנועים עצמיים בדרכים שכלתניות, בפסיכולוגיה מעשית, בניתוחים רציונליים של המצב. בלהגיד לעצמי "אל תתלונן, עכשיו הכל בסדר, קח את הדברים בקלות, יום אחד תיזכר בכל ותצחק". אבל זה לא מצליח. כל הסיפור מעיק עליי, מדאיג אותי, מלחיץ אותי.
למשל, אלירן עטר. 16 גולים ב-18 משחקים. כושר של שחקן עונה. מספרים עם פוטנציאל למלך שערים אגדי. סקורר דומיננטי, כל החיים חיכינו לו. ועדיין, אני רואה רק את ההחמצות. את ההתמזמזות עם הכדור, את ההחלטות הרעות. מה הוא עושה? למה הוא לא מוסר? למה הכל כך קשה? למה הוא לא מאפשר לי להתמסר אליו בקלות?
אומרים שאוהדים של קבוצות גדולות הם מפונקים, שהם אף פעם לא יבינו כמה סבל כרוך בלהיות אוהד של קבוצה קטנה. אבל מבחינתי זה הפוך לגמרי. הלחץ גומר אותנו. בגלל זה כל חיי המשחקים שהכי נהניתי בהם היו בגארבג' טיים, בסוף העונה. כשלא היה מתח, כשלא היה קהל, כשאפשר היה לבוא לבלומפילד בשבת אביבית, כשהליגה גמורה, פשוט לשים רגל על רגל, ולראות בשקט כדורגל בינוני באווירה משפחתית. זאת אהבה אמיתית. זה האתגר. כשהשגרה מעייפת, כשצריך להתמודד עם השחיקה, כשהמעקב האובססיבי הוא נטול ההצדקה. כשהצד השני במערכת היחסים לא מעניק כלום בתמורה.
כשרק הכרתי את הבת זוג שלי, אמרתי לה שאני כבר מחכה שנהיה נשואים 20 שנה. ליום בו הכל יהיה רגוע. כשלא יהיה את הפחד המעיק הזה לפני הדייטים, כשלא תהיה את "ההתרגשות" הראשונית. בכלל, ריגושים זה אוברייטד. מי צריך את זה? מי צריך חרדות? במה מועילות דפיקות הלב? אין לי מספיק בעיות בחיים? אין לי מספיק לחצים? גם בשבת, בכדורגל, גם אז אני צריך לדאוג? גם כשנופלים טילים על תל אביב, ואני יושב לחוץ בממ"ד, למה גם אז נוספים מתחים, למה גם אז הדבר שעובר לי בראש זה "רק שאוסקר לא ישמע את האזעקה, רק שגורי לא ייבהל מהנפילות, רק שהזרים לא יילחצו ויברחו מפה".
המוזר הוא, שאנחנו לא מתכוונים להיכנע. רואים את המסע המפרך, את העליות האופטימיות, הנפילות השוברות, ולא מסכימים להישבר. עוד 18 מחזורים נותרו, שלושה דרבים, פעמיים חיפה, שלוש פעמים בית"ר, פלייאוף עליון. 18 סופי שבוע של לחץ דם גבוה, בעיות לב, כאבי בטן וחלומות בלהה. משחק אחרי משחק עם ברכיים נוקשות וציפורניים כסוסות, אבל זה לא ישנה כלום. נמשיך לעקוב, כי אנחנו מתעקשים. פשוט מרגישים את זה, בכל פעימת לב. זו חייבת להיות השנה שלנו.