ר. קלי לא יכול לעוף. בגוף האנושי שלו אין כנפיים שהוא יכול לפרוש. אם הוא היה נכנס למשרד של פסיכיאטר ומצהיר שהוא מאמין שהוא יכול לעוף הוא היה מוגדר כלא שפוי. למרות זאת, שמו של הלהיט הגדול שלו הוא "אני מאמין שאני יכול לעוף" וזה נחשב לשיר מעורר השראה. בקליפ של השיר מופיע ילד שזורק לסל שבחצר ביתו, הילד הזה אולי יגדל להיות מייקל ג'ורדן שמככב בסרט שממנו לקוח השיר ובהמשך הקליפ. מטאפורת התעופה שהשיר משתמש בה די נדושה, אך במבט מעמיק גם מאוד משונה, מאחר והילד שבקליפ יכול לגדול להיות מייקל ג'ורדן בעוד שר. קלי עדיין לא יכול לעוף. במטאפורה הזאת, הבלתי אפשרי מסמל את האפשרי.
המטאפורה המשונה עובדת, כי באופן בו היא מתייחסת לאמונה היא נוגעת במשהו מהותי. אמונה טהורה מתנגדת לשאלת ההיתכנות שלה, לרעיון שהיא כפופה למציאות אובייקטיבית שמגדירה עבורה שטח שרק בתוכו מותר להאמין ומחוצה לו כבר מדובר בשיגעון. אמונה כזו דורשת להישפט בכלים שלה ולא בכללי ההיגיון. מאחר והשפה מתבססת על כללי ההיגיון הללו, אמונה כזו אינה משהו שניתן להסביר במילים, אבל היא קיימת ומהווה כוח מניע שלא ניתן לזלזל בו, בסיטואציות מסוימות היא אכן מסוגלת להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. את דמותו של ז'וז'ה מוריניו, למשל, אי אפשר להבין בלעדיה.
***
מוריניו היה אמור להיות טרף קל עבור ניתוח פסיכולוגי. השחצנות, ההתרסות המכוונות, התחושה שכולם נגדו, המוכנות להתעלם מכללי נימוס ומוסר - מי שלא אמר נרקיסיזם לא יצא ידי חובתו. אז הנה, אמרנו. אבל השאלה המעניינת, נקודת המוצא להבנת אחת הדמויות המסעירות בעולם הכדורגל, היא מה הוא עושה נכון, איך הוא מצליח כל כך. הוא לא עושה רושם של גאון טקטי, זה לא הסיפור כאן. לא, עושה רושם שההצלחה שלו, כמו גם הקשיים שיפורטו בהמשך, מגיעה ממקום אחר.
ההנחה שלי היא כזו- מוריניו מצליח כי הוא מאמין, הוא "המיוחד" כי הוא מאמין שהוא מיוחד. ליתר דיוק- הוא מצליח כי הוא משכנע את השחקנים שלו להאמין בו ובעצמם באופן שאף אחד לפניו לא הצליח. מהאופן בו הקבוצות שלו משחקות, מהדברים שהוא אומר ומהראיונות עם שחקנים שלו בעבר ובהווה, עולה תמונה דומה שהמוטיב המרכזי בה הוא השכנוע העמוק של מוריניו שהקבוצה שלו, כל קבוצה, היא הכי טובה בעולם.
לא חסרים מאמנים שיודעים לשדר אופטימיות גם מול קשיים. אצל חלקם זה רק כלפיי חוץ, במקרה כזה הם לא אמינים, בטח לא עבור השחקנים שלהם. אך גם אלה שאופטימיים באמת דואגים לשמור על יחס למציאות חיצונית- למרות התוצאות, עוד נוכיח שאנחנו יותר טובים. אצל מוריניו האמונה היא המציאות, הנחת המוצא היא שהקבוצה שלו הכי טובה ואת הפרטים החיצוניים הוא ידאג להתאים לכך. חולשה היא תמיד זמנית, הפסדים במשחקים חשובים תמיד נובעים מגורם חיצוני (בדרך כלל כזה שיש לו משרוקית). זה נשמע מוזר, פשוט מדי, כמו גרסא מתוחכמת של המאמן המוטיבטור סטייל שייע פייגנבוים שמגיע לקבוצה בקשיים ומזריק בשחקנים מוטיבציה. אבל זה עונה על צורך בסיסי שרוב המאמנים מעדיפים להתעלם ממנו.
***
מסתבר שגם ברמות הגבוהות ביותר שחקנים זקוקים למישהו שמאמין בהם ללא סייג, לאמונה שאינה תלויה בדבר. דקו ומאניש בפורטו, למפארד ודרוגבה בצ'לסי, סניידר ומיליטו באינטר, רונאלדו ודי מאריה בריאל מדריד - אלה רק דוגמאות מייצגות לשחקנים שהשתכנעו בסופו של דבר שהם הכי טובים, שהם מסוגלים לנצח כל יריבה ולהגיע להישגים שעד אותו רגע נראו בלתי אפשריים. בגרסא הקלאסית של קבוצת מוריניו זה קורה בשנה השנייה שלו בקבוצה. בראשונה ההישגים חלקיים והשחקנים רואים שזה לא מוריד מתחושת השכנוע של המאמן שלהם, אז הם נאלצים להשתכנע בעצמם. האמונה הופכת לכוח שפועל במציאות, הבלתי אפשרי מתברר כאפשרי.
השאלה המעניינת הבאה היא מה קורה אחרי שנתיים, למה מוריניו לא מצליח לשרוד באותו מקום. המעבר מפורטו לצ'לסי היה התקדמות טבעית, אבל חוסר היכולת שלו להחזיק את חדר ההלבשה בצ'לסי, המהירות בה הרגיש מיצוי באינטר והקשיים הנוכחיים שלו בריאל מדריד, בהם נדמה שהוא מתאמץ לשרוף כל גשר אפשרי, מותירים תחושה של מאמן שמגיע עם תאריך תפוגה. רבים מתייחסים אליו כמאמן הגדול בעולם בזכות יכולתו להצליח עם כל כך הרבה קבוצות ובכל כך הרבה סיטואציות מסובכות, אך האם לא מרשים יותר להיות אלכס פרגוסון, להשאיר קבוצה אחת בטופ למשך עשורים שלמים ולהפוך למזוהה איתה? או לפחות להראות פעם אחת שהוא מסוגל להצליח גם בשנה השלישית?
טענה מוכרת על הקושי של מוריניו לשרוד באותה קבוצה לאורך זמן היא שהוא אינטנסיבי מדי. אני מבין טענה זו כנוגעת בדיוק באותה טוטאליות של האמונה שמאפשרת את ההצלחה המהירה. רוב השחקנים שמוריניו הופך להכי טובים בעולם הם לא המוכשרים ביותר בעולם, בדרך כלל הם זקוקים ליכולת מנטאלית עילאית כדי להגיע לרמה הזו, אבל אי אפשר להיות בזון כל הזמן. לכל קבוצה יש תקופות טבעיות של ירידה, בטח אחרי הצלחה מסחררת, אבל מוריניו ממשיך לדרוש מהשחקנים להיות הכי טובים אחרת הסיפור יהפוך למורכב מדי, למציאותי מדי, לכזה הזקוק למאמן רגיל ולא למיוחד.
הסבר אחר הוא שזה מה שמוריניו מעוניין בו. הצלחה לאורך זמן פחות מעניינת אותו כי הוא מאוהב בסיטואציה בה הוא מגיע למקום חדש ומבצע טרנספורמציה בשחקנים ובמועדון, הרגע עבורו הוא חי, הוא הרגע בו השחקנים מתחילים להאמין בו ובעצמם והוא מעדיף לחוות אותו כל פעם מחדש מאשר לבדוק מה עושים אחר כך. בגישה הזו ניתן להקביל את מוריניו למטיף הנודד בין עיירות, נוגע בקהילה ונעלם, מה שמניע אותו זו פעולת ההטפה.
***
הגענו לשלב בו דמותו הפרובוקטיבית של מוריניו עוברת לחזית הבמה. ההתנהלות שלו בתקופה האחרונה, ששיאה בספסול של איקר קסיאס בטענה שהמחליף אדאן טוב יותר כרגע, מדגישה שזו הדרך היחידה שמוריניו יודע, הוא לא בנוי למחוות עדינות.
צריך להודות שההיעדר המוחלט של רגש הבושה של מוריניו מייצר את אחת התופעות המרעננות בכדורגל העולמי בשנים האחרונות. לפעמים הוא עובר את הגבול, לפעמים הוא מעיק ולפעמים הוא מביך (בעיקר בתירוצים אחרי הפסדים), אבל רוב הזמן הוא בעיקר מהווה אנטיתזה להתנהלות השמרנית שסביבו. מישהו באמת מעדיף עוד מסיבת עיתונאים משמימה עם מאמן שעונה את כל התשובות הצפויות? אופן ההתבטאות של מוריניו מצליח להוציא גם מיריביו הצהרות שבדרך כלל הם היו מעדיפים להימנע מהן. זה גם אותו מנגנון שמאפשר לו להיות המאמן הבכיר היחיד שמסוגל להכניס חלוץ במקום בלם במחצית או לרדת לבונקר חסר בושה, במצבים בהם כל השאר מתנהלים בשמרנות שבשיאה מסוגלת להוציא מהכלים.
אך בשבועות האחרונים בולט במיוחד מימד אחד בהתנהלות הזו של מוריניו- הצורך הקבוע שלו באויבים. אין כמוהו ביכולת ליצור תחושה של אנחנו נגד העולם- התקשורת, השופטים, ההתאחדות, דעת הקהל. רק כך הוא יוכל להישאר תמיד בעמדת האנדרדוג, להצליח כנגד הסיכויים, כי עבור הצלחה בהתאם לסיכויים לא צריך את המיוחד ואת האמונה הטהורה שלו. המציאות, כזכור, היא עבור מוריניו רק כלי בשירות האמונה, הוא ידאג להפוך את העולם למה שהיא צריכה כדי להוביל להצלחות.
***
למזלו, הוא עלה לגדולה במקביל לתופעה עוצמתית לא פחות- ברצלונה, בתחילה של רייקארד ורונאלדיניו ובהמשך הקבוצה הנוכחית. אפשר להזכיר כאן שמוריניו החל את דרכו כעוזר מאמן בבארסה (לפני כן הוא היה מתורגמן) ולקרוץ לכיוון של רצח האב הקדמון, אבל בכלל לא בטוח שיש לכך קשר. מה שכן בטוח זה שאי אפשר להתייחס למוריניו בלי להזכיר את הקבוצה שהוא הפך למומחה בהתמודדות עימה. הוא תקע את הסיכה הראשונה בבלון באותו 4:2 גדול בשמינית הגמר ב-2005 כשאימן את צ'לסי, הקבוצה שהמשיכה גם אחריו להקשות על בארסה יותר מכל אחת אחרת תוך התבססות על אותם שחקנים. עם אינטר הוא הדיח את הקטאלונים בדרך לזכייה בליגת האלופות, את ריאל מדריד הוא פטר לחלוטין מרגשי הנחיתות מול החבורה של גווארדיולה. בארסה כתופעה, כקבוצה שכל העולם מעריץ, היא בדיוק מה שמוריניו צריך כדי להיות מנהיג המרד, להיות אנטי ממסדי כמאמן ריאל מדריד. היא האויב האולטימטיבי שלו והוא מצליח להתמודד עימה שנה אחרי שנה.
הבעיה היא שהשנה בארסה לא מוכנה להשתתף במשחק, היא מנצחת בלי הפסקה ומעשית כבר הכריעה את האליפות בספרד. בהיעדר האויב החיצוני הגדול, מוריניו התחיל ליצור אויבים מבית. עכשיו זהו הקהל שלו שהוא מתריס נגדו, יחד עם ההנהלה שלו והשוער שמייצג את המועדון יותר מכל אחד אחר. במשוואה של אנחנו נגד העולם, כבר לא כל כך ברור מי אנחנו ומי העולם. האם זו התנהלות מכוונת של מוריניו, הדרך שלו לשבור את הכלים עד שלא תישאר ברירה אלא לפטר אותו, או שאולי הוא קצת איבד שליטה על המנגנונים שהוא משתמש בהם?
בקרוב אולי נקבל תשובה. הלילה ריאל משחקת ברבע גמר הגביע מול ולנסיה, בדרך למפגש כפול אפשרי מול בארסה בחצי הגמר. אם הראש של מוריניו עדיין בריאל, הוא אמור לעשות הכל כדי להגיע לעוד מפגש כפול מול האויב הגדול שלו. זה מה שיכול לאחד מחדש את השורות ולהוציא מריאל את המיטב. ההרכב שמוריניו יעלה הלילה והאופן בו הקבוצה שלו תתפקד אמורים להעיד על כוונותיו לעתיד הקרוב.
ברקע מחכה המפגש הכפול עם מנצ'סטר יונייטד בליגת האלופות, אך במקרה הזה לא בטוח שניתן יהיה להבין את המניעים של מוריניו מהתפקוד של שחקניו. מצד אחד, הוא עדיין לא זכה עם ריאל בליגת האלופות ובוודאי מעוניין לזכות עם שלוש קבוצות שונות בתואר. מצד שני, הוא לא התאמץ להסתיר את רצונו לרשת את פרגוסון ביונייטד ועשוי להתייחס למפגש בשמינית הגמר כאודישן. שתי האופציות האלה צריכות להדאיג את אוהדי היונייטד, כי המשותף לשתיהן הוא שמוריניו יצטרך שוב שהשחקנים שלו יאמינו שהם הכי טובים בעולם. וכשהוא צריך זה בדרך כלל קורה, בלי שום קשר למציאות האובייקטיבית באותו רגע.
* הכותב סיים לימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית
