מאמני כדורסל לא יכולים להרשות לעצמם להיות מקובעים. המציאות המקצועית דינמית מדי; היא משתנה מאימון לאימון, ממשחק למשחק. היא תלויה בעליות ובירידות בכושרם של השחקנים שלך, כמו גם בשיטתן ובאופיין המשתנים של היריבות.
במכבי תל אביב עברו הרבה מאמנים עקשנים. האחרון שבהם היה צביקה שרף. שרף היה מסוגל למחוק שחקן בגלל מאורע חד-פעמי, ולא אחת שילם בעצמו מחיר מקצועי על כך. ב-2008 ביטל את ליאור אליהו וטל בורשטיין ואיבד את האליפות.
היו למכבי גם מאמנים פרגמטיים. האחרון שבהם היה פיני גרשון. זה לא שלגרשון לא היו מניירות ושיגעונות - כולם זוכרים את הסיפסול ההוא של שאראס יאסיקביצ'יוס לעיני הוריו, בגלל איבוד כדור שטותי אחד - אבל הגדולה שלו הייתה שברגע האמת ידע לקרוץ ולשכוח (כפי ששבוע לאחר אותו מאורע השתמש ביאסיקביצ'יוס כאילו לא אירע דבר).
גרשון היה מלטף במשורה, אבל תמיד ידע מתי לשחרר את הקפיץ שמתח במשך עונה שלמה. מי שלקחו עבורו את התארים החשובים בקריירה - אליפויות היורוליג ב-2004 ו-2005 - היו שחקני ספסל שוליים שבמאני-טיים עשו את כל ההבדל: דיוויד בלות'נטאל בעונה הראשונה ונסטור קומאטוס בעונה השנייה.
לדיוויד בלאט יש משרף ומגרשון; הוא מסוגל, כמו שרף, להזיק לעצמו בשל קיבעונות בלתי-מובנים. מורן רוט וסילבן לנדסברג של העונה, שון ג'יימס ותיאו פפאלוקאס של העונה שעברה או מילאן מצ'באן של לפני שנתיים מהווים דוגמא מובהקת לכך: בכולם לא השכיל בלאט, בשל החלטה מקצועית מוקדמת, לבצע שימוש הולם.
אבל בלאט גם למד מגרשון; גורלם הצפוי של רוט ולנדסברג עשוי להשתנות.
אומנם, גרשון ידע לשלוף ג'וקרים מבחירה ולא רק מחוסר-ברירה - וגורלם של רוט ולנדסברג עשוי להשתנות דווקא בשל דברים שלא קשורים בהם - אבל זה לא משנה את זיק התקווה שנוצר, שאולי מכבי לא תפספס העונה שני שחקנים שחשובים עבורה ברמה האסטרטגית, לטווח הרחוק.
לנדסברג חזר (אולי נכון יותר לומר נכנס) לרוטציה בשל השעיית גיא פניני, ובשבועות האחרונים הוכיח שלמכבי אין תחליף ליכולות האינסטנט-סקורינג ולאור-אראונד-גיים שלו. משום-מה, לנדסברג לא שותף כמעט במשחק הפתיחה של הטופ-16 בסיינה (שיחק שתי דקות וארבעים שניות), אבל במחזור האחרון של השלב המוקדם מול אלבה, ובשני המשחקים האחרונים מול קאחה לבוראל ופנרבחצ'ה-אולקר קלע 13, 10 ו-8 נקודות בהתאמה, ב-66% מהשדה בממוצע.
לנדסברג הוא מסוג השחקנים שזקוקים לזמן פרקט יציב - ובהינתן דקות המשחק, בדרך-כלל יספק את הסחורה. הוא לא מהשחקנים שמביאים שינוי בחמש דקות עם חטיפות וריבאונדים. הוא צריך את הרצף שלו. אבל כשבלאט משחק 35 דקות בערב עם דווין סמית', ללנדסברג אין סיכוי אמיתי.
(אפרופו סמית': בקיץ אמור להסתיים חוזהו. בשבועות האחרונים קיבלו השחקן ונציגיו איתותים מההנהלה, כי בקרוב תיכנס איתם למו"מ בעניין הארכת החוזה. לא מן הנמנע שבשלב מוקדם יחסית, הרבה לפני סיום העונה, יחתום סמית' לשנתיים נוספות במכבי).
בהנהלת מכבי לא לגמרי מבינים את יחסו של בלאט ללנדסברג. המאמן מבקש מהשחקן סבלנות ומבטיח לו שיקבל הזדמנויות, אבל גורמים במכבי משוכנעים שלנדסברג כבר מזמן צריך היה לזכות בנתח משמעותי הרבה יותר ממנת הדקות הקבוצתית. הדרכון של לנדסברג הופך אותו לנכס אסטרטגי ברמתו של דיוויד בלו. אסור לו להתמוסס סתם כך.
הסיפור של רוט מזכיר את זה של לנדסברג: רוט נזרק אתמול למערכה רק לאחר שבלאט מאס סופית במחדליו של יוגב אוחיון.
למכבי יש קבוצה ב-20 מיליון דולר, אבל אין לה רכז שמתאים לרמות היורוליג הגבוהות (הערת אגב: למרות הדקות המצוינות אתמול, אני לא סבור שרוט טוב מספיק לרמות האלה באופן עקבי כפי שלא חשבתי שהחודשיים הטובים של אוחיון בעונה אשתקד הפכו אותו לרכז טופ-יורוליג אמיתי. בלאט חשב אחרת לגבי אוחיון. מצד שני, הוא גם חשב שריקי היקמן רכז).
התובנה שדרוש שינוי בעמדת הפוינט גארד הכתה בבלאט באיחור, אבל מוטב כך מאשר אף פעם. רוט ואוחיון הם שני הרכזים ה"טבעיים" היחידים בסגל. בשבועיים האחרונים סיינה ולבוראל עשו הכל כדי למנוע את קבלת הכדור מאוחיון והעדיפו לתת להיקמן לנהל את ההתקפות. והן פגעו בול.
כשאוחיון חזר לסגל, בשלבי הסיום של תקופת ההכנה, בלאט כבר הבין שהוא נמצא בצרה עם היקמן. היקמן הוא סקנד-גארד טוב - יש לו יכולת לשים את הכדור בטבעת והוא קצת מזכיר את דווין סמית' בתפוקה השקטה והאלגנטית שלו - אבל הוא לא מנווט את המשחק ולא הופך את השחקנים סביבו לטובים יותר. למזלו של בלאט, בקיץ האחרון אוחיון חזר לסגל בדיוק ברגע המתאים - וכבש בקלות את עמדת הפוינט גארד. מי ששילמו את המחיר היו דיוויד לוגן, אבל בעיקר רוט.
כידוע, במקור יועד רוט לתפקיד הרכז השני, אחרי היקמן. ההצטרפות של אוחיון הרגה אותו. בלאט הלך עם חביבו מאמצע העונה החולפת באש ובמים. ואולם היכולות ההתקפיות הדלות-יחסית של אוחיון, שתפס במשחקים האחרונים 28 דקות בממוצע מתוך ה-80 שיש לבלאט לחלק בעמדות 1-2, היוו גורם מרכזי בירידה בתפוקה ההתקפית של מכבי. כל עוד היריבות היו פרוקום, אלבה ושאלון - קבוצות שאיבדו את עשתונותיהן כבר בנתב"ג - מכבי לא הייתה צריכה להפעיל הרבה מדי תאים אפורים כדי להשיג נקודות; די היה בדקות טובות של הגנה טובה, דומיננטיות בריבאונד ולחץ, שייצרו חטיפות והתקפות מעבר קטלניות.
אבל ברגע שמכבי עברה למגרש של הגדולות, היא נאלצה לצאת לעבוד כדי לאכול. ואז התברר שכשהרכז שלך לא תורם כלום בהתקפה (6 נקודות ב-37.5% מהשדה בטופ-16) ואפילו חמור מכך, מציג יכולת קבלת החלטות בינונית ומטה - קל וחומר שכאשר גם הקלעי היחיד שלך, לוגן, נראה כשרוי במאניה-דיפרסיה (סיים את השלב המוקדם עם משחקים של 17, 12 ו-15 נקודות, בטופ-16 תקוע בינתיים על 5.7 נקודות ב-42.8% מהשדה) - אתה כנראה תלך לישון רעב.
לכן רוט הפך לפתע שחקן קריטי במערך. הוא דוחף את הכדור קדימה, בהתלהבות, לעתים בפראות; מריץ מצוין את הפיק אנד רול; ויש לו את החוש השישי של הרכזים האמיתיים, זה שעוזר להם למצוא את השחקן החם והנכון ברגע הנכון. אין לרוט את החדירה הקטלנית והאתלטיות של אוחיון, אין לו את הקליעה של היקמן או לוגן, אבל יש לו קילר אינסטינקט. דווקא עם רוט הצליחה מכבי, בפעם הראשונה מאז תחילת הטופ-16, למצות רגעי מומנטום, לברוח ולסגור משחק.
אם לא הקריסה של אוחיון כל זה לא היה קורה, כאמור; אבל לבלאט היה לפחות מספיק אומץ כדי להודות בטעותו, וברגע האחרון להעביר צ'יפים מאוחיון ולשים אותם על מספר אחר ברולטה.
פנרבחצ'ה-אולקר היא קבוצת כדורסל מוכשרת, אבל בהתחשב בכושרה הנוכחי היא הייתה אולי היריבה הנוחה ביותר עבור מכבי ברגע הזה. הדבר הגרוע ביותר שאפשר להגיד על מאמן כדורסל הוא שהקבוצה שלו נראית קטנה יותר מסך חלקיה. חלקיה של פנר-אולקר גדולים: מקאלב, באטיסט, אנדרסן, בוגדאנוביץ', סאטו; אבל כולם מנפקים יחד כדורסל עייף ושבע.
מאזן היורוליג העונתי של פנר-אולקר עומד על חמישה ניצחונות ושמונה הפסדים. היא נחשבת, בעיניי, לאכזבת העונה במפעל, לאו דווקא בשל המאזן כי אם בשל הכדורסל שלה - כמו תמיד אצל הקבוצות הטורקיות, היא נראית כמו אסופה של שכירי-חרב שהגיעו כדי לאסוף כמה מיליונים בדרך לתחנה הבאה בקריירה. אפס פילזן הייתה הנציגה הטורקית האחרונה שהעפילה לפיינל פור, בשנת 2001. 12 שנים עברו מאז, מאות מיליוני דולרים שפכו הטורקיות, והישגים - נאדה.
כמה מילים בנימה אישית: השבוע הלכה לעולמה מירב צוק, רק בת 27. הכרתי אותה בתחילת העשור הקודם, ביציעים של יד אליהו. בשנים האחרונות ניהלה את קבוצת הוותיקים של מכבי. היא הייתה מכביסטית מהסוג הישן, האדוק, הצנוע; מהסוג שכבר לא קיים יותר בהיכל.
אהבתי אותה מאוד. הרבה אנשים אהבו אותה. ביום רביעי האחרון הגיעו רבים ללוות אותה בדרכה האחרונה. גם דורון ג'מצ'י, האחראי על קבוצת הוותיקים של מכבי, היה שם.
"זה כמו לאבד בת משפחה", אומר ג'מצ'י. "חיפשתי בשנים האחרונות אנשים טובים לקבוצת הוותיקים. לא האמנתי שאמצא בחורה כ"כ חכמה, צנועה, מקצועית, מחויבת, נאמנה, שעשתה הכל בהתנדבות. בשבוע האחרון, שבו היא הייתה במצב קשה, כל החבר'ה מהקבוצה - אולסי, טל, מיקי, זיסמן, בוסאני, ציון, כולם - לא הפסיקו לשאול אותי מה קורה. לא מקובל לקבור מישהי בגיל כזה. יש אצל כולנו תחושה של אובדן כבד. לקחו מאיתנו משהו. אנחנו ננציח אותה. לא נאפשר לזיכרון שלה להתמוסס".
בדרך חזרה הביתה מהלוויה חלף לידי האוטובוס הרשמי של מכבי, שמשמש ביום-יום את חברת אגד. בחוץ ירד מבול והאוטובוס היה עמוס באנשים. לרגע ראיתי אותה יושבת שם, במעיל והצעיף השחורים שלה, מחייכת אלי מהמושב שליד הנהג.
יהי זכרה ברוך.
ohad@walla.net.il