ליגת העל העונה, מהמקום הראשון ועד ה-14, משוגעת. רואים את זה כמעט בכל משחק, מבינים את זה לאחר כל מחזור. המוליכה מכבי תל אביב איבדה כבר נקודות בשישה משחקים ומתקשה במשחקים חשובים; הסגנית הפועל תל אביב איבדה נקודות בשבעה משחקים ומציגה בלגאן וחוסר משמעת תהומי; השלישית מכבי חיפה והרביעית עירוני קרית שמונה, שכבר פיטרו מאמנים העונה, ממוקמות רק שבע נקודות מהמקום העשירי.
קחו טיפ: זה ימשיך להיות מבולגן העונה. למה, אתם שואלים? כי צמרת ליגת העל היא כנראה הצמרת הכי פחות מנוסה בעולם.
אם תקחו את ארבע הקבוצות הראשונות בפרמיירליג, ותחברו את הרזומה שהמנג'רים (פרגוסון, מאנצ'יני, וילאש בואש ובניטס) הביאו לשולחן העונה, תקבלו 69 שנות ניסיון באימון בוגרים, לא כולל העונה הזו.
לכו לגרמניה, תעשו את אותו הדבר (היינקס, לבנדובסקי/הופיה, קלופ ופה) ותקבלו 67 שנים. בצרפת (אנצ'לוטי, גארד, בופ ואנטונטי) תגיעו ל-54. בהולנד (אדבוקאט, מקלרן, דה בור וקומאן) תקבלו 51. בספרד (וילאנובה, סימאונה, מוריניו ופלגריני) תגיעו ל-43 ואפילו באיטליה הקפריזית (קונטה, פטקוביץ', מצארי ומונטלה) תקבלו 34.
בישראל לא צריך מחשבון. אפילו לא בדידים.
המספר הוא 1.
1.
אוסקר גרסיה מעולם לא אימן קבוצת בוגרים.
גם לא אריק בנאדו וברק בכר.
יוסי אבוקסיס אימן רק עונה אחת, בבני יהודה.
תחברו את כל הניסיון הקודם של ארבעת מאמני ליגת העל, ותקבלו שנה אחת. אז בפעם הבאה שאוסקר עושה חילוף מאוחר, או כשאבוקסיס לא נראה שולט בשחקניו, או כשבנאדו או בכר יעשו טעות של משחק, תבינו מאיפה זה בא.
נכון, יש דוגמאות בעולם למאמנים חסרי ניסיון שהצליחו בבום. פפ גווארדיולה זכה בטרבל היסטורי מיד בעונתו הראשונה, ומחליפו וילאנובה בדרך לשחזור חלקי או מלא של ההישג. רמי גארד זכה עם ליון בגביע בעונה הראשונה במערכת כמאמן ראשי, ופרנק דה בור הוזעק לכיסא הבכיר באמסטרדם בדצמבר 2010 וזכה מיד בשתי אליפויות רצופות ודרמטיות. לא צריך ללכת רחוק גם רוני לוי שלנו זכה בשלוש אליפויות רצופות בשלוש שנותיו הראשונות בליגה של הגדולים.
אבל דבר כזה ארבעה מאמנים טירונים של ארבע טוענות לכתר לא זכור, לא נמצא וכנראה שלא יימצא בליגות המוכרות. חשוב לציין גם ששלושה מתוך הארבעה (אבוקסיס, בנאדו ובכר) לא התחילו את העונה בקבוצות שלהם. עוד סיבה לטירוף. אולי בכלל, האשמה היא בבוסים, במעמד המאמן המידרדר, בחוסר הסבלנות. הרי רק בעונה שעברה ארבע הקבוצות העמידו מאמנים הרבה יותר מנוסים. מוטי איוניר (מכבי תל אביב), דרור קשטן (הפועל תל אביב), אלישע לוי (מכבי חיפה) ורן בן שמעון (קרית שמונה) סחבו אז יחד 76 שנות אימון.
בעונה אחת העלימו גולדהאר, טביב, שחר ושרצקי 75 שנות ניסיון מהקבוצות הבכירות של הליגה.
גם בישראל הוכח שכשזה נוגע לתארים, אין חשוב מניסיון. למעט רוני לוי וניר קלינגר (זכה באליפות בעונתו השלישית), ב-20 העונות האחרונות האלופים היו ותיקים. בן שמעון עשה זאת בעונתו השביעית, אבל מעבר אליו זה כבר דו ספרתי. שבעה מהזוכים עשו זאת עם יותר מ-20 שנות ותק, והממוצע של שנות הניסיון של הזוכים הוא 14. הרבה מעבר לארבעת הצעירים של העונה.
אז מה זה אומר? כנראה שהעונה הולך לשחק קלף למאמן טירון, אליפות בלי ניסיון. אחד מהם כנראה יקבל בוסט מפתיע ולא מתוכנן לקריירה. או שאולי הנתונים האלו ידליקו נורה אדומה אצל השועלים הוותיקים, יעוררו את בלוטות החשק. יגרמו לאחד מהם להבין שבעונה צפופה, אפשר לתפוס את הילדים לא מוכנים ולגנוב להם את התואר בזכות הרזומה העשיר. דרור קשטן (35 שנות ניסיון), אלי כהן (25), אלישע לוי (23), יוסי מזרחי (18) תנו גז. אולי בכל זאת העולם לא שייך לצעירים.
***
אמריקה - המקום שבו משלמים על טעויות
בישראל מותר לעשות הרבה דברים מבלי להיענש. גם בתקשורת. גם בתקשורת הספורט. באמריקה הדברים תמיד היו קצת אחרת. שם, אנשים שאומרים דברים מפגרים, משלמים.
ESPN חתכה שלשום (שלישי) את פאנליסט התוכנית "first take", רוב פארקר, שהתבטא בטיפשות בנושא רוברט גריפין השלישי, הקוורטרבק של וושינגטון רדסקינס. ב-14 בדצמבר, באייטם שעסק בקוורטרבק שהספיק לעוף מהפלייאוף השבוע ולקרוע את הרצועות, הפאנליסט פשוט אמר את כל הדברים הלא הנכונים.
פארקר, שחום עור, אמר: "לפי מה שאני שמעתי, מדובר בבחור שחור שקצת מרחיק את עצמו מהבחורים השחורים. זה גורם לי לתהות לגביו. שמענו שהארוסה שלו לבנה, שמענו שהוא רפובליקני. השאלה שלי היא, בכנות - Is he a brother or a cornball brother (אין איך לתרגם את זה טוב, א"י)". כשנתבקש להסביר למה התכוון, פארקר הרס לעצמו עוד יותר. "תראה", אמר, "הוא שחור, אבל הוא לא באמת אחד משלנו. הוא סוג של שחור, אבל לא הסוג שאתה רוצה להיות בחברתו".
המלמולים ההזויים של פארקר עלו לו בהשעיה ל-30 יום, ומפיק התוכנית הושעה לשבוע. שלשום, כאמור, החליטו ברשת ESPN שלא להמשיך את ההתקשרות עם פארקר. "חוזהו פג בסוף השנה", הסבירו שם, "הערכנו את העבודה שלו, כולל ההערה על גריפין, והחלטנו שלא לחדש לו את החוזה".
לא חסרות דוגמאות נוספות בערוצים האמריקאים. רק לפני שנה נזרק זמר קטע הפתיחה המפורסם של "מאנדיי נייט פוטבול" בגלל שהכניס את נתניהו, אובמה והיטלר לאותו משפט. באנגליה, לפני שנתיים, נזרק הפרשן אנדי גריי בגלל הערה סקסיסטית על שדרית קווים.
בישראל, לפעמים ולעת עתה, נראה שעדיין מותר לדבר חופשי בשידור. חופשי מדי.
***
הדירוג השבועי - התחנות הבאות של ג'יימס הארדן
גם האופטימים ביותר שבמעריצי ג'יימס הארדן, לא האמינו שהטרייד ליוסטון יעשה לגארד הצעיר כל כך טוב. 26.5 נקודות למשחק, 5.3 אסיסטים. הארדן עלה למשחק הלילה בניו אורלינס עם 13 משחקים רצופים שבהם קלע 25 נקודות או יותר. רק מוזס מלון, ב-1981/82, עשה דבר דומה במדים האלה. הארדן היה יכול לעבור את מספר 24 האגדי, ופתח בקצב רצחני. ואז, כמו כל הקבוצה שלו, שותק ברבע הרביעי. ההורנטס כבר הבטיחו ניצחון, והארדן היה תקוע על 24 נקודות. 15 שניות לסיום, הוא ניגש לקו. אם לא ניצחון, לפחות שיא, חשב. את הזריקה הראשונה הוא החמיץ - אולי זה המתח? כי עד אז הוא היה מושלם. בדיוק כשפקפקנו, הארדן הרשית את השנייה ושם גם את מוזס מאחור.
עוד מוקדם להעריך כמה ישפיע הזקן על ההיסטוריה של הרוקטס, אבל להיזכר בחמש האגדות הכי גדולות שלבשו את מדי הטילים אי פעם, זה בטוח לא יזיק. על רצפת חדר העריכה נשארו: צ'ארלס בארקלי (היה טוב, רק לא ברוקטס), טרייסי מגריידי (35 שניות מדהימות לא מספיקות), אלווין הייס (שתי קדנציות ברוקטס - אחת מעולה ואחת פושרת אבל את התהילה הרוויח בוושינגטון), אוטיס ת'ורפ, סם קאסל, יאו מינג, ורנון מקסוול, רוברט הורי, ראלף סמפסון, מריו אלי ואחרים.
5. קלייד דרקסלר. הוא הגיע לעיר אחרי שנים נהדרות בפורטלנד, ואחרי שיוסטון פסחה עליו בדראפט. אבל מאז, ועוד לפני, בקולג', קלייד דה גלייד ויוסטון הפכו לסיפור אהבה. כבר בעונה הראשונה דרקסלר עזר לרוקטס לזכות באליפות שנייה ברציפות, עם 0:4 משפיל על שאקיל ואורלנדו בסדרת הגמר של 1995. 10 הופעות אולסטאר, 20.4 נקודות בממוצע בקריירה, 6.1 ריבאונדים ו-5.6 אסיסטים. כמה מרגש הוא היה? החולצה 22 נתלתה בשני אולמות גם בשל יוסטון וגם בשל פורטלנד.
4 רודי טומג'אנוביץ'. "אף פעם אל תפקפק בלב של אלוף". אחד המשפטים הטובים ביותר בספורט העולמי, ומי אם לא רודי טי יוציא אותו מהשפתיים. הבחור נבחר בדראפט 1970 על ידי הרוקטס, אז עוד מסן דייגו, שיחק בקבוצה 11 עונות ואימן ביוסטון 12 נוספות. כשחקן זה נגמר עם חמש הופעות אולסטאר, הבאת הקבוצה למאזן חיובי בפעם הראשונה וספיגת אגרוף מפורסם מקרמיט וושינגטון של הלייקרס, שהחריב את הקריירה. כמאמן זה נגמר עם שתי אליפויות בלתי נשכחות ומשפט מדהים אחד.
3 קלווין מרפי. החבר הנמוך ביותר בהיכל התהילה, 175 סנטימטר של פוינט גארד תזזיתי ומוכשר. אחד מקלעי העונשין הטובים בכל הזמנים, ולפני שבא מספר 1 וניפץ כל דבר שיש, גם החזיק בשיא הקליעה. אחד הגארדים הזריזים בהיסטוריה של המשחק. גופיה 23 כמובן שתלויה למעלה, אין בהיסטוריה של הרוקטס מישהו שמסר יותר אסיסטים ממנו. יחד עם מוזס מלון, היה שותף לאחת העונות הגדולו של המועדון, ב-1981. ואם כבר מדברים על מוזס מלון.
2 מוזס מלון. שש שנים ביוסטון. פעמיים MVP מפלצתי של הליגה (פעם אחת עם 24.8 ו-17.6, ובשנייה 31.1 ו-14.7), חמש הופעות באולסטאר וגמר NBA אחד. חבר בהיכל התהילה, הגופיה 24 גם באוויר של יוסטון. את שיא הריבאונדים בהתקפה לעונה (587) גם דניס רודמן בשיאו לא שבר. את האליפות לקח בפילי, אבל היסודות נבנו בטקסס. ב-1982, עקב בעיות תקציביות, ביוסטון נאלצו לוותר עליו ולתת לו לפרוח במקום אחר. אבל אל תדאגו, הם סבלו רק לשנתיים. כי...
1 האקים אולאג'ואן. כשצוחקים על זה שפורטלנד בחרה בסם בואי לפני מייקל ג'ורדן בדראפט 1984, כמעט שוכחים שיש בחור שנבחר לפני שניהם. יוסטון ליקטה את האקים דה דרים מניגריה, וגורל המועדון השתנה לפחות כמו זה של שיקגו. מספר 34 הוא שיאן מועדון בסלים, עונשין, ריבאונדים, חטיפות, חסימות ונקודות. הוא הביא לקבוצה את שתי האליפויות הבודדות, זכה בשני תארי MVP בסדרות הגמר. הוא חבר היכל התהילה. ועוד ועוד ועוד. באופן אישי, השחקן האהוב בכל הזמנים. מהלך ה"דרים שייק" הוא מהלך הספורט המושלם שאי פעם הומצא.
לטוויטר של אורן יוסיפוביץ
מייל: orenjos@walla.co.il
לפוסטים קודמים בבלוג
