ואולי הוא תמיד היה פוליטיקאי?

עם מה יישאר עכשיו עולם הכדורסל, אחרי שעופר שלח עזב את ערוץ הספורט? מי יהיו סוכני התיווך שלו לציבור הרחב? מי יהיו הסמלים שלו? אולם הפחים? יותם הלפרין? מי ימכור לנו את המוצר הגמור הזה? מי יצליח לשכנע אותנו שלא מדובר בענף מת? ובאמת, זה לא מרוע לב, כי כולנו אוהבים את הכדורסל הישראלי, ומיותר בכלל לציין את ההיסטוריה המפוארת או את הקשר העמוק, ועדיין, אנחנו מכירים את המציאות הלא נעימה. מה יישאר מהכדורסל, מי ישווק אותו במיומנות, מי יגרום לנו להאמין שבאמת עומד מאחוריו משהו, עכשיו אחרי שעופר שלח עזב?

כבר שנים ארוכות מגיעות לערוץ הספורט מחמאות גדולות על דרך השיווק של ליגת העל בכדורסל. באמת יש תחושה של מקצועיות ואהבה למשחק, והשידורים די קולחים ונעשים במיומנות. ועל אף ששימי ריגר מתעקש להגיד למאיה רונן "תשמע" 20 פעם בערב, ההגשה היא בהחלט נעימה. וכמו תמיד, האווירה הנעימה היא בהשוואה לעולם הכדורגל – עולם אלים ועממי, עולם בו יו"ר כמו יצחק פרי היה נתפס כשקט ושפוי – והכדורסל נהנה מהילה אליטיסטית, לפרקים אפילו הישגי.

ולפעמים שוכחים שהאלופה ידועה מראש, שמוסדות הניהול מסואבים, שהאולמות ריקים, שדור העתיד בינוני, שהזרים המנוכרים שולטים, ולמרות כל הבעיות, בראש יש איזה תמונה מעוותת של ענף אלגנטי, עם תרבות, עם עומק מקצועי, עם רצון להעמיק ולנתח. לא צריך להגזים ולומר שעופר שלח אחראי על התדמית החיובית של הכדורסל, אבל בהחלט יש לו חלק משמעותי, במידה כמעט דרמטית, בעובדה שאנשים לא רק צופים במשדרי הכדורסל המקומי, אלא אף נהנים מהם – בין אם זה מכבי תל אביב ביורוליג, המשחק המרכזי בערב הכדורסל, וכמובן "חמישיות".

זו לא רק האינטליגנציה של שלח. שגיא כהן, למשל, הוא דוגמה מובהקת איך אדם מלומד, בעל לשון חלקלקה, עם שפה עשירה ויכולת ניתוח – זה לא תמיד מספיק. צריך הרבה יותר מזה. צריך הזדהות. אמפתיה. הפרשן צריך להעביר גם מקצועיות, אבל גם רגש. ייתכן שעבור עכברי הכדורסל, הידע המקצועי של שלח (שלא היה כדורסלן או מאמן בעבר) הוא מוגבל ולא מספק, אבל מבחינתנו, האנשים הרגילים, הוא היה מעבר לנסבל – שזה הישג בפני עצמו. הוא היה חינני. כמה קשה להיות חינני. זה לא דבר טבעי כלל וכלל. מי בימינו מצליח להיות חינני?

גם לשלח היו רגעים שבהם איבד מעט מהימנות, כשהתחיל להופיע בכל פינה, ובכל פעם דיבר באותו ביטחון עצמי כמו מומחה על, בכל תחום שלא יהיה. אבל תמיד, לפחות בכל הנוגע לכדורסל, הוא היה נעים לאוזן, מנומס ושפוי. מישהו שאתה מקשיב לדברים שלו, ומהנהן בראש.

הוא באמת מותיר אחריו בור. אפשר היה להבחין בכך כבר כשעזב את שידורי היורוליג. ואומנם שימי וצביקה, וסהר וסגל, וכל שאר הפרשנים ימשיכו לעשות את עבודתם נאמנה, אבל כולם מסתמנים כ"עכברי כדורסל" במובן הלא טוב של המונח. כלומר, מומחים פנאטים בענף מוזנח וזניח, ללא כל צידוק הגיוני, בלי קלאסה או פאסון. וזאת בניגוד לשלח, כמו גם אביב לביא בזמנו (או מודי בר און בכדורגל), שמצטיירים כאנשים בעלי עומק תרבותי, כאלה שעצם הנוכחות שלהם במשדרי כדורסל מוסיפה כבוד לענף.

על פניו כאזרחים אנחנו צריכים להיות שמחים שאדם כמו עופר שלח יעבור לפוליטיקה. אדם חביב וחינני זה מוצר נדיר בקרב הפוליטיקאים. ועם זאת, קשה שלא לדאוג. היכולת של שלח להציג את הכדורסל הישראלי כאטרקטיבי מסתמנת כמסוכנת, אולי אפילו מחשידה. כי אם את המוצר הכושל הזה הוא שיווק בכזו מסירות, והצליח להסתיר את האמת הקשה – לפרקים אף לעוות אותה - תוך שימוש בחלקלקות טבעית, בהימנעות מודעת מהתמודדות עם המציאות, אולי גם מתוך פחד להתעמת עם האנשים החזקים, שלא לומר הבוסים הישירים בערוץ הספורט – איך נוכל להאמין לו כפוליטיקאי?

ואולי לאורך כל הדרך, גם כשדר ספורט, הוא היה פוליטיקאי, במובן הרע של המילה. משמע תחבולן, להטוטן של מילים, אחד שנמנע מלדרוך על פצעים פתוחים. מישהו שנאמן למשימה שלו, ומציג אותה כפי שנדרש ממנו, ללא קשר למציאות. החיבור שלו ליאיר לפיד – עוד אדם שנוטה לאמירות כוללניות, למיינסטרים בכל מחיר, למסרים שטוחים ונטולי עומק, לקואליציה כדרך חיים – מרמזת על הכיוון של עופר שלח, על הבחירות הערכיות שלו ועל הדרך שבה בחר.

בכדורסל הוא עשה עבודת קודש, אין ספק. חסרונו יורגש. הענף הכושל היה זקוק בצורה נואשת למישהו כמוהו, שישפוך קצת רומנטיקה על האפרוריות. מישהו שינתח את הביצועים של הצעירים של בני הרצליה בצורה כל כך יפה, עד שישכיח את הריקבון שמסתתר מתחת. פרשן שידבר ב"חמישיות" על הזרים של מכבי ראשון לציון בצורה כל כך רהוטה, עד שנחשוב כאילו למישהו באמת אכפת. בכל הנוגע לספורט, התרומה של שלח הייתה קריטית. בפוליטיקה, לעומת זאת, כל המעלות שלו עלולות להיות בעוכריו, ובעיקר בעוכרינו.

עפר שלח פרש רשמית מערוץ הספורט

במקום עפר שלח: גיל ברק ודניאל זילברשטיין יגישו את ”חמישיות”