האלמה השחורה: סיפורו של המתאבק טוני האלמה

אפילו כאשר נדרש להמציא לעצמו דמות עם כניסתו ל-WWF ב-1993, טוני האלמה, הפיני הראשון בליגת הלחימה-בכאילו האמריקאית, בחר לעטות מסיכה שלא היתה רחוקה מאוד מהאדם שהיה למשך מרבית חייו. האלטר-אגו נטול החולצה שלו נקרא לודביג בורגה, הר אדם פיני שהגיע לארצות הברית כדי לחסל את האמריקאים הבורים, שמזהמים את העולם. השטיק הזה יעבוד לא רע למשך זמן קצר ויזכה את האלמה/בורגה בהכרה מסוימת בארצות הברית, אולם כעבור מספר שנים, אחרי שקריירת הלחימה-בכאילו והלחימה הלא-ממש-בכאילו שלו תגיע לסיומה, ימצא עצמו טוני האלמה עם הרבה זמן פנוי, טסטוסטרון, ודעות נחרצות למדי. הוא יכתוב ספרים, הוא יקליט אלבומים, הוא ישחק בסרטים והוא יהפוך לפוליטיקאי מן המניין בפרלמנט הפיני. לכל אורך הדרך, הוא לא יפסיק לשתות ולצרוך שלל סוגים שונים של סמים וכדורים.

בעצם, בנקודה אחת הוא דווקא כן יפסיק: בדיוק לפני שלוש שנים, מספר ימים אחרי יום הולדתו ה-47, הוא יירה בעצמו למוות.

האלמה עזב את הלסינקי ועבר להתגורר בקליפורניה בשנות העשרים המוקדמות של חייו. עם 140 קילוגרמים ולא מעט כעס על העולם הדרך לזירת האגרוף לא היתה רחוקה במיוחד, ואת סוף שנות השמונים הוא בילה בנסיון ליצור לעצמו שם כלוחם וכשחקן הוליוודי. אף אחת מהשאיפות הללו לא התממשו, והאגדה מספרת כי תחילת דרכו המקצוענית קרתה במקרה: ב-1990 שימש כשומר הראש הצמוד של להקת "Cheap Tricks", שיצאה לעוד אחד מסיבובי ההופעות הרגילים שלה ביפן - מדינה בה כונו לא פעם חברי הלהקה "ביטלס האמריקאיים". מספר מארגנים מקומיים הבחינו בהאלמה ומיד הציעו לו להצטרף לליגת ההיאבקות היפנית. באותן שנים טען כי הוא אלוף פינלנד באגרוף במשקל כבד - טענה שמעולם לא אומתה - ואילו בתחום שמקדש את ההופעה וההצגה, הגזמות הן חלק מהעניין. גם העובדה שהגיע מעולם האגרוף לאולם ההיאבקות לא ממש שינתה.

שלוש שנים מוצלחות בהן הפך לכוכב ענק ביפן סללו את דרכו של האלמה לליגת ה-WWF, שם, כאמור, תפר ביחד עם המארגנים את דמותו הקלושה. שיר הכניסה שלו לקרבות היה ההמנון הפיני, במטרה להגביר את האנטגוניזם נגדו, שכן זו לא הצגה מוצלחת ללא טובים ורעים. אלא שזהותו האמיתית היתה קונטרוברסלית הרבה יותר. עוד לפני הקרב הראשון שלו, הבחינו מנהלי הליגה כי על אחד משרירי השוקיים של האלמה מוצג בגאווה קעקוע נאצי הנושא את סמל ה-SS. "היינו צריכים לדאוג לכסות לו את הקעקוע. זו לא היתה בחירה טובה במיוחד ומאוד לא פוליטקלי קורקט", אמר ג'ים רוס, מתאבק, פרשן אגדי, שופט ומנהל שנכנס להיכל התהילה של ה-WWF ב-2007.

הקעקוע המדובר כוסה בהצלחה, הצלחה גדולה יותר מהקריירה של האלמה בליגת ההיאבקות הפופולרית. בסיום 1993 אמנם זכה להשתתף בקרב מיוחד ומתוקשר בבוסטון גארדן בין המתאבקים האמריקאיים וקבוצת שאר העולם, שהונהגה על ידי יוקוזונה, אך ב-17 בינואר 1994 נפצע ברגלו במהלך קרב במדיסון סקוור גארדן, ולא שב להתחרות עוד ב-WWF.

בלית ברירה, התחרה האלמה במספר קרבות פחות מתוקשרים בקליפורניה, יפן, אירופה ופינלנד. ב-1995 הופיע למשך כמה רגעים ב"מת לחיות 3" כאחד החבר'ה הרעים ובקיץ 1997, בערך באותו שלב שפספס תפקיד אורח גם ב"טיטניק" הגיע מה שאמור היה להיות אחד הרגעים הגדולים בקריירה שלו: המפגש עם בחור צעיר בשם רנדי קוטור - כיום אגדת UFC, ואז בחור בן 33 פחות או יותר בתחילת הקריירה. האלמה לא חשש מהמעברים החדים בין שלל הז'אנרים השונים של נתינת מכות עם או בלי כפפות, כנראה בגלל שזה פחות או יותר היה שגרת חייו: קטטות בברים היו עניין של מה בכך. פעם אחת, על פי סיפורים, הוקף על ידי עשרה בחורים בברצלונה שניסו לשדוד אותו, נטל מוט ברזל, שלח ארבעה מהם לבית החולים ויצא ללא פגע ועם ארנקו. כך שלא, רנדי קוטור ממש לא הפחיד אותו, כשם ששני היריבים הקודמים מולם אמור היה להתחרות, לא הפחידו אותו. להיפך: כשראו מול מי הם אמורים להתמודד, הרימו השניים ולא הופיעו לקרב. "אני הולך לתלוש לקוטור את הידיים והרגליים מהמקום", אמר האלמה לפני הקרב המדובר, ובראיון אחר כינה את יריבו "דרדס קטן". לא מזמן נזכר קוטור בתחושותיו שלו באותם ימים וסיפר: "פחדתי בטירוף. אמא שלי ראתה את הראיון בו הוא קרא לי דרדס והתחילה לבכות. חשבתי לעצמי: למה הכנסתי את עצמי? זה מטורף".

בדיעבד, הכל היה בסדר: הטכניקה של קוטור עשתה את שלה, ואחרי התנפלות ראשונית של האלמה, הכניע הלוחם היווני-רומי את הר האדם השחצני שמנגד בתום 57 שניות בלבד. קריירת ה-UFC של הפיני הסתיימה במאזן של ארבעה הפסדים לצד אפס נצחונות (בשנה שעברה בחר בו מגזין Cage Potato לאחד מ-50 הלוחמים הגרועים בתולדות הענף) ואילצה אותו לשוב לזירת האגרוף הסטנדרטית יותר. באותה תקופה החל האלמה לנצל את הפופולאריות ההולכת וגוברת שלו ובין השנים 1998 ו-2003 פרסם לא פחות מארבעה ספרים, ובהם זה עם שם כותרת המופת “לאלוהים יש רחמים, לי לא". במקביל פיתח גם את קריירת המוסיקה שלו, שחרר לאוויר העולם חמישה סינגלים ואלבום אחד - “מאסטרים בחדר הכושר" – שבמהרה הפך לאלבום זהב, ושכנע אותו ב-2002 לתלות באופן סופי את הכפפות.

אז מה עושה מקרר מהלך בן 39 ביום שאחרי ההחלטה לפרוש מעולם המכות? נכנס לעולם פוליטיקה, כמובן.

השידוך בין האלמה ומפלגת ה"פיניים האמיתיים" היה אך טבעי. דעותיו הקיצוניות של הלוחם לשעבר, שב-1998 קבע כי הומוסקסואליות הינה מחלה מולדת, התאימו יופי לאלה של מנהיג המפלגה, טימו סויני, אוהד שרוף של קבוצת מילוול, דמות רדיקאלית למדי שלא משתגעת, בלשון המעטה, על מהגרים ואנשים שלא נראים כמוה. בפינלנד היו ספקנים בנוגע להצטרפותו המפתיעה של האלמה לעולם הפוליטיקה, אלא שבבחירות לפרלמנט ב-2003 קרה דבר לא פחות ממדהים: טוני האלמה קיבל 17 אלף קולות. ארבעה פוליטיקאים אחרים זכו לכמות קולות גבוהה ממנו ברחבי המדינה, בעוד בהלסינקי, רק ראש הממשלה לשעבר פאבו ליפונן היה פופולארי יותר. הכיצד? ובכן, בפינלנד התפתח לאורך השנים מנהג בו במקום לשלשל בקלפי פתק לבן, בוחרים מיואשים רושמים הצבעות מגוחכות למדי. בתקשורת המקומית העלו השערה לפיה כל אותם קולות מחאה שבעבר נזקפו לטובת דונלד דאק הלכו הפעם למתאגרף לשעבר - גם כן, כך קבעו, סוג של דמות מצוירת.

להאלמה כל זה כמובן לא הפריע, ופחות מ-24 שעות לאחר הבחירות, בראיון הראשון שלו כפוליטיקאי מן המניין, הוא סיפק את השערוריה הראשונה-והממש-לא-אחרונה שלו בתפקיד. “אם אנחנו יכולים לבחור נשיאה לסבית, למה לא אותי?” תהה על גבי הרדיו, ולאחר מכן התנצל בפני טריה האלונן, האישה הראשונה שהגיעה עד מוסד הנשיאות הפיני, ושבאותה נקודת זמן היתה נשואה שלוש שנים לבעלה.

למשך מרבית תקופת כהונתו בפרלמנט דאג האלמה לספק לא מעט הצהרות מעוררות מחלוקת, רובן ככולן סבבו סביב שני נושאים עיקריים: הומואים ומהגרים. “האם לא כדאי שנמצא עבודה לפינים לפני כל הכושים האלה?” כתב באחד מספריו, והוסיף: “יש סומלים שמתגאים שהם הכנופיה החזקה ביותר בהלסינקי. הגיע הזמן שהנוער שלנו יפסיק להסניף דבק ויראה להם מי שולט במדינה הזאת, כדי שהסבתות לא יפחדו להסתובב בתחנות הרכבת". אחד מרעיונותיו המדוברים ביותר היה לשלוח את סוחרי הסמים לכלא הרוסי כדי לחסוך בעלויות. ההומואים זכו לשיר מיוחד פרי עטו וגרונו - "אם תתפוס לי את התחת, אכה אותך" - בו סיפר שעל ישבנו מקועקעת הכתובת "יציאה בלבד". ב-2006 הוזהר על ידי הפרלמנט כשהציע את הפתרון שלו לבעיית הפדופילים: “צריך לחתוך להם את הביצים, לתקוע להם סיכה בתחת ולזרוק אותם לכלא לכל החיים".

בדומה לדעותיו, גם חייו של האלמה התנהלו על הקצה. בקיץ 2003, מספר חודשים אחרי שנבחר לפרלמנט, הוזעקו כוחות משטרה לביתו של לאחר ששכניו שמעו אקדח נורה במהלך ויכוח קולני בין הפוליטיקאי ואשתו דאז. כשנכנסו פנימה, מצאו השוטרים את האלמה שכוב מחוסר הכרה על הרצפה, ככל הנראה כתוצאה משילוב לא מוצלח במיוחד של תרופות ואלכוהול. המתאגרף בדימוס הובהל לבית החולים בהלסינקי, שם נותר כשלושה שבועות. בתקשורת טענו כי הוא נמצא בתרדמת ומוחו סבל מנזק בלתי הפיך. כיאה ללוחם הגדול שהיה, האלמה התאושש ושב לפרלמנט, אולם החיפוש שערכו השוטרים בדירתו ובלשכתו הוליד בתחילת 2004 משפט ובו הואשם בהברחת והחזקת סמים, החזקת כלי נשק לא רשומים ומספר סעיפים נוספים שהביאו איתם עונש מאסר על תנאי לארבעה חודשים. האלמה היכה על חטא והבטיח להמיר את האלכוהוליזם בהתקרבות לנצרות, הבטחה שלא ממש החזיקה מים, שכן מספר חודשים לאחר מכן הוא נתפס עם כוס משקה שבהחלט לא היה מים.

בכלל, הצהובונים הפינים אהבו לסקר את האלמה, שחי את חייו כמו רוק סטאר אמיתי, בעיקר אחרי שאשתו דרשה להתגרש ממנו אחרי שבע שנות נישואים. המתאגרף לשעבר החל לצאת עם יוהאנה טוקיאינן, חשפנית ונערת ליווי מוכרת עם חיבה ידועה לפוליטיקאים (ב-2008 קיבלה 200 סמסים פרובוקטיביים משר החוץ הפיני דאז, אותם מכרה למגזין רכילות נפוץ), שנראית בערך ככה:

האלמה המשיך להטביע את עצמו בטיפה המרה ובפברואר 2006 נאלץ לקחת חופשת מחלה בשל דלקת בלבלב. אירועים בולטים נוספים שקרו לו באותה שנה כללו, בסדר כרונולוגי, שלילה לארבעה חודשים בשל נהיגה בשכרות, שחמת הכבד ואשפוז במוסד פסיכיאטרי בשל דליריום. לפרלמנט הוא שב בתחילת 2007, אך מכריו של האלמה הודו כי הוא סובל מבעיות זיכרון חמורות, וב-2008 הודיע, לשמחתם של אנשים רבים, כי אין ביכולתו להמשיך עוד את הקריירה הפרלמנטרית, והוא מעוניין לכתוב ספר שיחשוף את האמת שמאחורי עולם הפוליטיקה הפיני. סופו, כך חייב היה לדעת, קרוב מתמיד.

ואכן, הספר לא נכתב, או לכל הפחות לא הושלם. האלמה המשיך לבלות את מרבית זמנו בחיק הסמים והאלכוהול, חי על קצבת הנכות שקיבל בתחילת 2007, ובאוקטובר ב-2009 נעצר בצד הכביש בדרכו חזרה להלסינקי, כשבדמו שרידי קוקאין. גם המשפט שאמור היה להתנהל בעניין הזה לא הושלם, שכן ב-8 לינואר, 2010, ירה בעצמו למוות טוני האלמה בדירתו שבהלסינקי.

על אף תיאוריות קלושות על רצח, החוקרים שבדקו את גופתו של האלמה קבעו כי מדובר בהתאבדות. לתקשורת לא הופצו פרטים רבים על המקרה, למעט זה שבוודאי כבר ניחשתם: להאלמה לא היה רישיון לאקדח בו השתמש כדי להרוג את עצמו.

לבלוג של נמרוד עופרן

לטוויטר של נמרוד עופרן

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il