על גאידמק שמעת, קרויף?: סיכום מחזור ליגת העל

בתקציר: ה-0:0 של מכבי תל אביב מול קרית שמונה

מספרים שמיכאל זנדברג מתחיל לחזור לעצמו בהפועל רמת גן. ששמחת המשחק שבה אליו. קשה לדעת באמת דרך תקצירים, כי משחקיה של הפועל רמת גן בקושי משודרים, אבל במעט שכן ראינו בהחלט ניכר שיפור ביכולת של הקשר הנהדר. השאלה המתבקשת בהקשר שלו היא למה רק עכשיו, וזו לא סתם סוגיה קטנונית.

היום כבר קשה לזכור, אבל מיכאל זנדברג היה אחד השחקנים הכי משפיעים וטובים בכדורגל הישראלי בעשור הקודם. הוא הגיע למכבי חיפה, רק כדי להאיץ את המומנטום שבו נמצא המועדון הזה, בדרך לשנים הכי דומיננטיות שלו. הוא עבר לבית"ר ירושלים, רק כדי לקחת את הכתר מאותה חיפה, בזמן שאיש לא האמין שניתן לקחת משהו מיעקב שחר ובטח שלא לנצח אותו דרך כסף. שחקן עם כאלה הישגים, לא אמור להיעלם כך.

ארבע קבוצות עבר מיכאל זנדברג מאז ההצלחה בבית"ר ירושלים, ובכולן נכשל או מעד. יש שיגידו שנעשה כאן צדק פואטי עם שחקן שהלך אחרי הכסף של טייקון כמו גאידמק וקבוצה שהכי רחוקים ממה שהוא מאמין בו עמוק בפנים, אבל גם גדולי המיסטיקנים יסכימו שזה לא אמור לקרות לשחקן ברמתו של זנדברג. נפילות כאלה הן חלק משגרת חייו של כוכב הכדורגל הרגעי. זה שזוכה בתואר במקרה, ונעלם. זנדברג היה הרבה יותר גדול מזה. גם אם סבל מאוד בארבע הקבוצות האחרונות שלו עד הפועל רמת גן, נפילתו מביישת קודם כל אותו, ורק אחר כך את הליגה והקבוצות החובבניות שלנו. בטח כאשר לוקחים בחשבון את הגיל שבו הוא נמצא כיום – 32.

לכן, למיני קאמבק של זנדברג בהפועל רמת גן יש חשיבות לא מעטה. הוא אמור להשאיר תזכורת אמיתית איזה שחקן נפלא הוא היה. נכון, המהירות היא לא אותה מהירות. הצעד הראשון הוא לא אותו צעד ראשון. היציאה מהמקום היא לא אותה יציאה מהמקום. אבל גם במקרה הזה, למיכאל זנדברג נותרו הרבה איכויות ששחקן במעמדו יכול עדיין לייצא החוצה: חוכמת משחק, מסירה משובחת, בעיטה מסוכנת לשער, אופי טוב. כיף להיזכר בכל אלו ברגעים הספורים בהם ראינו אותו זורח בהפועל רמת גן. כיף אמיתי יהיה אם הוא ייקח את זה עוד שני צעדים קדימה בחצי העונה שנותרה לו ולקבוצה שבה הכל בעצם התחיל.

אחת לאיזה זמן מוגבל עולה השאלה המסתורית כיצד קרה שכל גיבורי הדאבל ההוא של הפועל תל אביב לא מצליחים או לא הצליחו בקבוצות החדשות שלהם. מזהבי ועד דה סילבה. משכטר ועד ורמוט, מליון ועד קייזרסלאוטרן, ואפילו בחיפה של מהראן לאלה. קשה למצוא קו ברור ומשותף לכולם, למעט אולי הקשר המאוד מוזר לגיבורי הדאבל הקודם של הפועל תל אביב – אפק, טועמה, אודי ובלילי. גם הם, באופן מאוד דומה, לא הצליחו להתאושש ממסיבות ההכתרה, והקריירה שלהם נעה אחר כך בין מעט הבלחות להרבה החמצות, ותחושה שמכל זה יכול היה לצאת הרבה יותר.

כאשר נזכרים באותם שחקנים נהדרים משנת 2000, הדמיון בין שתי הקבוצות זועק לעין: ניפוח מעבר לכל פרופורציות. גם גיבורי הדאבל הראשון של הפועל תל אביב טיפסו לפסגות מהן היה להם קשה לרדת. ההערכה אליהם חרגה באופן מוגזם מהאמת, מכך שמדובר בשחקנים שזו ההוכחה הראשונה שלהם בקריירה. בגלל שהפועל תל אביב רגילה לזכות בתואר החשוב מכולם בתדירות שלא מספקת את ההיסטוריה המפוארת שלה, היא נעזרת בגוזמאות כדי להלל את הגיבורים שלה. היא, והתקשורת והקהל כמובן. לגיבורים הנהדרים קשה באמת להבין שהם עדיין לא יוסי בניון או אייל ברקוביץ', שיש להם עוד המון מה להוכיח. קשה להם יותר משחקים רגילים למצוא מחדש את הכוחות להילחם על מקומם, וחלקם כבר באמת נשברו.

עם המשקולת הזו ערן זהבי יצטרך להתמודד במכבי תל אביב, ולהראות שהוא לחלוטין לא שבע. מבחן השובע לא רק שילווה אותו, אלא ילווה לא מעט את אלו שהביאו אותו. שלא תטעו, אף אחד לא אומר לא להתחמשות ארוכת טווח בשחקן כמו ערן זהבי, אבל נדמה כי מכבי תל אביב קונה לעצמה יותר מדי ערן זהבים. יותר מדי שחקנים מוכחים, שכירי חרב שיודעים לעשות פשוט את העבודה, ופחות שחקנים שיבואו לפרוץ יחד עם מכבי תל אביב. זו גם אחת הסיבות שמכבי תל אביב משחקת כדורגל של שכירי חרב – בלי שום ניצוץ, אבל עם הרבה דיוק בביצוע.

לזהבי יצטרף חלוץ שבדי בן 32, שהחליף חלוץ לא ממש צעיר, שגם לא ממש קיבל צ'אנס. לא מובן איך קבוצה שמובילה את הטבלה מחליפה כל כך הרבה שחקנים, אבל לא פחות מובנת הדרך שבה ג'ורדי קרויף מבזבז את הכסף של מיטש גולדהאר. בלי יותר מדי מחשבה לעתיד. קונים משהו מוכן בלי יכולת למכור אחר כך. זו מדיניות שלא רק תתקשה להוסיף ניצוץ למכבי תל אביב הנוכחית, אלא גם יכולה להוליד אסון כלכלי וברגעים הקשים שיבואו להוציא לגולדהאר את החשק מכדורגל. את כל הסוסים שהוא קונה אי אפשר לשבח יותר ולמכור אחר כך. את כל הסכנות האלה, אגב, יכול ערן זהבי להקהות דרך אותם דברים נהדרים שאנחנו זוכרים ממנו. השאלה היא האם עם שכר 400 אלף יורו לעונה, יש לו את הניצוץ שידחוף אותו לעשות זאת באותה צורה ובאותה עקביות כמו פעם.

כל חובב כדורגל שמכיר בכוחה של הפועל תל אביב ומבין כמה שחקנים טובים בכל זאת עדיין נמצאים שם, אומר לעצמו מדי שבוע את אותו משפט - זהו, בשבוע הבא הם יבואו להוציא את כל העצבים. זהו, את הסטירה שתפיל אותם ממגדל השן הם כבר קיבלו, ובמשחק הבא נראה סופסוף קבוצה מתעוררת. קבוצה שמבינה שככה אי אפשר להיות קבוצה. בכל שבוע אתה בטוח שבסוף השבוע הקרוב זה כבר יקרה. שאת צלצולי ההשכמה בטוח שכבר שמעו שם. מי יודע, אולי זה באמת יתרחש במחזור הבא.

בבני יהודה של יוסי אבוקסיס זה לא ממש היה כך. נכון, בני יהודה של יוסי אבוקסיס הגיעה לשיאה רק בשלהי העונה, אבל כבר בשלבים המוקדמים ראית את טביעת האצבע של המאמן. את הניסיון לשחק כדורגל בכל דרך ובכל מצב. את המסירות הקצרות בין השחקנים ואת המוח החושב. אחרי 17 מחזורים בהם זה לא קרה העונה, יש כבר כתובת על הקיר שתוהה: למה בהפועל תל אביב התהליך הזה לא מתרחש. למה מה שמספיק לבני יהודה לא עובד באותה צורה בהפועל תל אביב. אחרי הכל, כמה אפשר להאשים את בניית הקבוצה בקיץ.

ההסבר המרכזי לכך הוא חוסר הניסיון של יוסי אבוקסיס כמאמן. אבוקסיס הוא מאמן מוכשר עם ידע עצום בכדורגל, שאם לא ייתן לאופי הבעייתי שלו להרוס לו, יוכל להפוך בעתיד לאחד המאמנים הטובים בישראל. כרגע, לפחות, הפועל תל אביב משלמת מחיר מסוים על חוסר הניסיון שלו. על חוסר היכולת שלו להשתלט על הסוס. בבני יהודה זה היה הרבה יותר קל כי זה מועדון קטן עם מעט חלקים להרכבה. בהפועל תל אביב מרכיב הניסיון הוא הרבה יותר משמעותי.

אין ספק שאם אבוקסיס היה יורש באופן מיידי את אלי גוטמן, הכניסה שלו היתה הרבה יותר חלקה. המערכת היתה משומנת, הכלים היו מכוונים. בהפועל תל אביב הנוכחית צריך להתחיל הכל מהתחלה, ומאמן חסר ניסיון עלול להתקשות בכך. רואים את זה בהתקדמות המאוד איטית של הקבוצה העונה, אם קיימת כזו בכלל. בטעויות הטקטיות שלו, בפליטות הפה המיותרות, בהתנהגות הלחוצה על הספסל, בויכוחים המיותרים עם מבקריו בקהל. בליגה כמו שלנו, לא להאמין, זה מספיק לריצה לאליפות. אבל גם אם זה יסתיים בצלחת, כבר אי אפשר יהיה לשכוח כמה זה היה קשה לעיכול.

קשה להבין את גודל ההישג של אלי כהן בבית"ר ירושלים, כמו שלשונאיו קשה לחיות עם העובדה שהקבוצה שלו מסרבת להתפרק. השבוע מול הפועל עכו לבית"ר היה טיימינג מושלם לחזור לגודלה הטבעי, אבל אלי כהן שוב העמיד חבורה מחויבת, מסודרת ולוחמת, שמשחקת את הדבר הכי קרוב לכדורגל בישראל, אחרי מכבי תל אביב.

כולם אומרים לו לזרוק את דומיניק גאלבינה, אבל כהן מבין שמדובר בילד בן 19 שצריך להיות איתו יותר עדינים מהרגיל. כולם מצפים שישלב במהירות של סטיבן כהן בהרכב במקומו, אבל המאמן הנוכחי של הצרפתי יודע כמה תחרות חשובה ולהבדיל משנים קודמות, הוא יצטרך להרוויח את מקומו באחד עשרה בהרבה זיעה ומספרים. כולם רומזים לו שלבית"ר אין עוד שחקנים כמו קובי מויאל, אבל כהן יודע שמויאל חייב לפתח עוד איכויות כשחקן, ואיכויות מפתחים דרך רעב ודרך מאמן שמאתגר אותך ודורש ממך.

גם את ערן לוי הוא יכול היה לזרוק מזמן. כהן נמצא כיום במעמד שבו הוא יכול לעשות מה שרוצה בבית"ר, ואחרי החילוף המוקדם של ערן לוי מול קרית שמונה, זה באמת נראה כמו הסוף. אלא שכהן מראה כמה הניסיון משחק תפקיד מרכזי אצל מאמן בסיטואציות כאלה. הוא בונה תהליכים עבור כל שחקן וכל חלק בקבוצה, וגם ברגעים שכל אחד כבר היה נשבר, הוא בוחר ללמד את ערן לוי שיעור חשוב נוסף. סופסוף זה מצליח.

בל נשכח – מדובר בקבוצה שאין לה חלוץ מרכזי בסגל. אפילו לא אחד. גם בקבוצות הליגה הלאומית, אין מחדלים כאלה. כהן עושה את כל זה באחת הקבוצות הכי חובבניות בישראל. עכשיו, אחרי ה-וי עם ערן לוי, כהן יוצא למשימה לא פחות חשובה: לשלב חלוץ ליד ערן לוי. חלק גדול משיטת המשחק של בית"ר מבוססת על ערן לוי, על הדרך שבה משחק כפיבוט. כשהוא משחרר את הכדור מהר לשחקנים שנכנסים במקומו לרחבה, מבינים למה כהן נלחם בו כל כך הרבה.

כעת, מאמן בית"ר יצטרך למצוא חלוץ שיתאים לסגנון המשחק הזה. לאבי ריקן, למשל, קשה יותר לפרוח כשערן לוי מצליח. ריקן לא נוגע מספיק בכדור ולא משפיע מספיק על המשחק. זה בסדר, לזה קל יותר למצוא פתרון. אבל למצוא חלוץ שישתלב בצורה חלקה עם סגנון משחק שמבוסס על ערן לוי, יהיה הרבה יותר קשה. לזכותו של מאמן בית"ר ייאמר שהוא כבר עמד במשימות יותר מסובכות.

מעמדו של גונסאלו גרסיה מתערער במכבי תל אביב

שלום תקווה מציע למכבי תל אביב להרגיע בגזרת הרכש

בית"ר יצאה לצ'צ'ניה, טלסניקוב תוקף את "המלעיזים והמלשנים"

נדחה גמר גביע הטוטו שתוכנן להתקיים הערב