1. מכבי תל אביב עמדה במטרה שהיא הציבה לעצמה מהמשחק במלחה. ולא, המטרה לא הייתה להוריד את הפועל ירושלים מ-72 נקודות. המטרה היחידה הייתה לשרוד את המשחק הזה ולא להיכנס לסחרור מסוכן. ובזה היא עמדה במאה אחוז. לא פשוט להתרומם מהקרשים לאחר הפסד הבית לקאחה לבוראל, כשברקע כבר מרגישים את הלחץ שנושא עמו המשחק הבא מול פנרבחצ'ה. למרות קשיים ופיגור במהלך שלבים רבים במשחק, מכבי מצאה את הדרך לנצח. מעבר להצטיינותו הרגילה של העוגן דווין סמית', ספק רב אם הצהובים היו מוצאים את הדרך לחצות את רף 70 הנקודות אלמלא ההתעוררות של דייויד לוגן לקראת סוף הרבע השלישי. ואנחנו מדברים על כאן על התקפה מול אחת מקבוצות ההגנה הפחות מרשימות שיש לליגה השנה להציע, כן?
אז בואו נדבר קצת על לוגן. כשמכבי תל אביב דיברו בקיץ על החתמתו של שחקן עם ניסיון בקבוצות יורוליג בכירות, היה בכך משום עיוות של המציאות. סביר להניח שלוגן לא היה מגיע לקאחה או לפנאתינייקוס אלמלא הדרכון הפולני שלו, וגם כך התפקיד שלו בקבוצות הללו לא היה כשל שחקן בכיר. חרף סימנים הפוכים בתחילת העונה, נראה שגם דיוויד בלאט לא רואה בפולני שלו כשחקן המשמעותי ביותר בסגל. ובכל זאת, ללוגן יש תכונה אחת חשובה ומשמעותית. הוא יודע להבקיע גולים. בקבוצה עם כלים התקפיים מוגבלים כל כך, אי אפשר לזלזל בשחקן שהוא אינסטנט סקורר. אם כבר הוחלט עוד בתחילת העונה שלוגן יהפוך לאופציה התקפית מהספסל, אז אין סיבה שההתייחסות אליו כמו אל מעין ויני ג'ונסון האגדי מהפיסטונס ה"מיקרוגל": אינסטנט אופנס. אחד שעולה מהספסל ועושה נקודות, בלי להסתבך או להתעסק יותר מדי עם פרמטרים אחרים של המשחק, במובן הכי חיובי של המילה. אם מקבלים את לוגן על חסרונותיו השונים אך מתוך הערכה ליכולות ההתקפיות שלו, לא יכול להיות שהוא ימצא את עצמו מתייבש על הספסל משך כל המחצית השניה מול קאחה, במיוחד בדקות שמכבי מחפשת נואשות אחר מישהו שיעשה סל. ביום חמישי הקרוב זה כבר לא יקרה.
2. נראה שגם הפועל ירושלים עמדה במטרה האמיתית אותה הציבה לעצמה במשחק אתמול. לחזור הביתה בשלום. ובמקרה של הפועל ירושלים מודל 2012/13, הכוונה היא להפסיד בכבוד. המאזן הבעייתי, הסגל החסר (מאוד) וזהות היריבה מספקים את כל התירוצים שהצוות והשחקנים שם צריכים. ואם למישהו היה ספק בכך, די היה לראות איך בפיגור 8 עם דקה לסוף, מאפשרת ההגנה הפסיבית של ירושלים ניהול התקפה ארוכה של הצהובים, בלי שום נסיון להפעיל לחץ, לשלוח מלכודות ולקחת סיכונים. כי למה להסתכן בהפסד של 15 כשאפשר לסגור על הפסד חד ספרתי? קבוצה שמנחמת עצמה לאחר הדחה משפילה מאירופה ב"הישג" בדמות נצחון חוץ על נימברוק הרצוצה מעייפות (לפרטים פנו ללוח המשחקים של האלופה הצ'כית) יכולה בקלות למצוא הצדקות להפסד בית נוסף בליגה. בטח ובטח שמול מכבי תל אביב.
גם במשחק הזה ניתן היה למצוא ראיות לכישרון שמסתתר לו אי שם במלחה. לאף קבוצה בליגה אין את יכולת ייצור הנקודות התאורטי מעמדות 1,3,5 כפי שמעמידים לרשות דרוקר ג'ייקוב פולן, קורטני פלס וקרייג סמית'. מעטות הקבוצות בליגה להן שחקנים משלימים בדמות מאיר טפירו, ג'וש דאנקן, רביב לימונד ודן גרונפלד. ולא אמרנו מילה על אורי קוקיה ואלישי כדיר. השאלה היא מה מצליחים למצות מהיכולת ההתקפית הזאת (כי על הגנה מוטב שלא לדבר). נכון לתחילת חודש ינואר, ומשחק ההתקפה של הפועל ירושלים, איך נאמר זאת, לא ברור. כתבנו זאת מספר פעמים ונחזור על זה שוב. שרון דרוקר מאמן טוב מכדי לאפשר לקבוצה שלו להיראות כל כך לא מאומנת.
3. לו היו מבקשים ממני לבחור את אנשי הסיבוב ומאפשרים מידה של יצירתיות בקטגוריות הבחירה, הפור היה נופל על מתן חרוש. למי שלא מכיר (ואני מניח שכאלה יש לא מעט) מדובר בעוזר המאמן של מכבי ראשון לציון. לשעבר. בחור נחמד עם ייחוס משפחתי מחייב ורקורד מכובד למדי בתפקיד עוזר המאמן במקומות שונים. אין צל של ספק באשר לעובדה שחרוש היה עוזר המאמן הדומיננטי ביותר שהיה לליגה להציע בעונה וחצי האחרונות. למתבונן מהצד, נראה היה שהאשכנזי עם המשקפיים מנהל את ההצגה כולל בפסקי זמן מכריעים. חרוש הפגין דומיננטיות רבה גם בנושא בחירת שחקני הסגל של ראשון, ועל פי יודעי דבר גם העביר חלקים משמעותיים מאוד מאימוני הקבוצה בכתום. ושלא יהיה ספק בקרב שלולית הכדורסל המקומית הדבר נתקבל ביותר מרק הרמת גבה. כן גבה או שלא, מגיע לאדם אחד הקרדיט על הקרדיט שנתן לירושלמי הצעיר. לאפי בירנבוים.
אבל לא הכדורסל כאן הוא הסיפור. אפי בירנבוים פוטר על ידי היו"ר יצחק פרי. בתגובה, בחר מתן חרוש להתפטר בעצמו. נתחיל בהשלכות הכספיות. מאמן שמפוטר זכאי, לפחות בתיאוריה, לקבל את מלוא שכרו עד תום החוזה. מאמן (או עוזר מאמן) שמתפטר, לא מקבל כלום. אינני מכיר את מצבו המשפחתי או הכלכלי של מתן חרוש, אבל להישאר ללא משכורת זו בטח לא חוויה גדולה. נמשיך בהשלכות המקצועיות. אפי בירנבוים ימצא קבוצה. אם לא העונה אז בעונה הבאה. לא בטוח שלמתן חרוש יהיו כל כך הרבה אופציות. בספורט המכונה מקצועי בגרסתו המקומית, נאמנות היא לרוב התירוץ של הפראייר. שחקנים עוזבים את כור מחצבתם ברגע שהם יכולים, מאמנים ממשיכים ללא הנד עפעף לאתגר הבא והמכניס יותר. ועוזרי מאמנים? בדרך כלל מחכים להזדמנות שתגיע. והרבה פעמים היא תגיע כשהמאמן הראשי ילך הביתה. מתן חרוש החליט לגלות נאמנות למאמן שלו והלך הביתה בעצמו. בספורט שלנו לא תמיד הטובים מנצחים. אבל אם יש מגיע, אז מגיע למאמן הזה להצליח.