אז רצף הנצחונות של הקליפרס נעצר השבוע על 17. הבדיחה של ה-NBA עד ממש לא מזמן הפכה השנה לקבוצה שמנצחת 17 משחקים ברציפות ואף אחד ברחבי הליגה לא נראה מופתע במיוחד. גם שני ההפסדים הרצופים (וכאן יהיה מקום לא רע להבהיר: הכתבה הזו נכתבה לפני הדרבי שנערך הלילה) לא הזיזו את האדומים מלוס אנג'לס מתואר הקבוצה החמה בליגה כרגע, בין היתר בגלל ששאר הטוענות לכתר קצת מקרטעות לאחרונה.
דווקא עכשיו, לאחר שהרצף המדובר נעצר, יהיה נכון לתהות: האם סדרת משחקים שכזו מעידה בהכרח על כוונות רציניות? כדאי לשים לב לפרספקטיבה ההיסטורית 17 הניצחונות הופכים את הרצף של הקליפרס, יחד עם חמישה נוספים, לתשיעי באורכו בהיסטוריה. היו שלושה רצפים של 18 ניצחונות, שניים של 19, אחד של 20, אחד של 22 ורחוק בפסגה נמצא רצף 33 הניצחונות של הלייקרס ב-1971/72. מתוך 13 הקבוצות שעד כה ניצחו 17 משחקים ברצף ומעלה, שש זכו באליפות באותה עונה. רוב האחרות נחשבו לקונטנדריות בכירות. הרשימה כוללת כמה מהקבוצות הגדולות בהיסטוריה, נגיד - שיקגו של ג'ורדן, הלייקרס של שאקובי, בוסטון של ביל ראסל, בוסטון של לארי בירד.
במילים אחרות, כן: הרצף הזה כנראה מעיד על משהו. זה לא מסוג הדברים שנוהגים לקרות במקרה לקבוצות. הלו"ז של ה-NBA בנוי כך שקשה מאוד להשיג בו רצפים באורך כזה, תמיד מגיע איזה מסע חוץ או שבוע עמוס במיוחד. הרצף של הקליפרס לא היה בלוח קשה מדי, אבל כן כלל בתוכו שבעה משחקי חוץ, כולל ארבעה ברצף, וכן כלל ארבעה משחקים בחמישה ימים, שני האחרונים בחוץ. כדי לנצח חודש שלם צריך שילוב בין כשרון, קבוצתיות ומחויבות שבדרך כלל מאפיין רק קבוצות גדולות, שילוב שדומה מאוד לזה שצריך כדי להיות קבוצת פלייאוף טובה.
זה ספסל, זה?
אגב, יש גם כמה דוגמאות הפוכות, והבולטת שבהן נמצאת במקום השני ברשימת הרצפים. בעונת 2007/08 יוסטון השיגה 22 ניצחונות רצופים למרות פציעות של שחקני מפתח ולמרות שלא ממש הייתה קבוצה גדולה (היא הפסידה באותה עונה בסיבוב הראשון של הפלייאוף). במקרה ההוא, המחויבות שהובילה לרצף לא הייתה של קבוצה שמרגישה שהיא הכי טובה בעולם, אלא דווקא של האנדרדוג שכולם כבר הספידו. הרוקטס ההם ידעו שזאת הדרך שלהם להיכנס להיסטוריה.
מאוד יכול להיות שתחושת האנדרדוג תרמה גם לרצף של הקליפרס. במקרה הזה, לא של חבורת השחקנים הספציפית אלא של הפרנצ'ייז הכושל. אחרי כל כך הרבה שנים עלובות, שנים ארוכות בצל של הלייקרס, קשה לפספס את ההנאה המיוחדת של אנשי הקליפרס מההצלחה שלהם, בטח כשהיריבה העירונית מקרטעת דווקא עם קבוצה נוצצת במיוחד. בזמן שבסן אנטוניו לוקחים הפסקות יזומות ובמיאמי אפילו לא מזייפים עניין מיוחד בעונה הרגילה, שחקני הקליפרס רוצים להוכיח משהו כאן ועכשיו. אך לעומת אותה קבוצה של יוסטון, בקליפרס שואפים להביא לידי ביטוי את ההצלחה הזו גם בפלייאוף. עוד נחזור לזה.
על הצד המקצועי נאמר ונכתב כבר כל כך הרבה בחודש האחרון, אבל אי אפשר להדגיש מספיק כמה טוב הספסל של הקליפרס השנה. החמישייה השנייה של ויני דל נגרו היא אחד המרעננים הרשמיים של ה-NBA והיא רק הולכת ומשתפרת. ג'מאל קרופורד מביא לשלמות את תפקיד הקומבו גארד שיודע לייצר נקודות בעצמו ומסגול להשתלט על רבעים אחרונים; מאט בארנס, פתאום בגיל 32, נמצא בכושר הטוב בקריירה וסגר את דצמבר עם 12.9 נקודות, 55.6 אחוזים מהשדה, 1.8 שלשות ב-43.1 אחוזים, 4.3 ריבאונדים, 1.4 חטיפות ו-0.9 גגות ב-25 דקות למשחק; אריק בלדסו הוא פצצת אנרגיה שמנהל את ההצגה של החמישייה השנייה, מוביל את הליגה בחטיפות לדקה (מקום שני? כריס פול) ומוביל בין הגארדים בחסימות לדקה (!); למאר אודום חזר רשמית לעניינים ומקבל דקות גם במאני טיים, לאחר שסיים את דצמבר עם 7.2 ריבאונדים, 2.1 אסיסטים ו-1.3 גגות; רוני טוריאף מוסיף אנרגיות, הגנה והאסל לחמישייה שגם ככה עמוסה בכך.
החמישייה הזאת מקבלת הרבה מאוד דקות ביחד. לא פעם הם פותחים את הרבע האחרון וגם מסיימים אותו כשהכוכבים על הספסל; לא פעם, הרבע הנ"ל התחיל צמוד ודווקא החליפים המדוברים הם אלה שגרמו לבריחה. כך מתאפשרת חלוקת דקות מאוזנת שעוזרת לקבוצה לעמוד בעומס המשחקים ולהמשיך לנצח. כל כך מאוזנת, עד כדי כך ששני השחקנים היחידים בקליפרס שמשחקים יותר מ-30 דקות למשחק בממוצע העונה הם כריס פול (33) ובלייק גריפין (32).
כולם בשביל כולם
בחמישייה הראשונה צריך לציין שוב את בלייק גריפין. השיפור שלו השנה לא בא לידי ביטוי במספרים אלא בשינוי גישה - הרבה פחות עניין בהיי-לייטס, הרבה יותר דברים שעוזרים לקבוצה לנצח. דיאנדרה ג'ורדן, ווילי גרין וקרון באטלר עושים עבודה יעילה ושקטה בשני צידי המגרש. וכריס פול פשוט ממשיך להיות הפוינט גארד הטוב בעולם.
עד עכשיו ההתייחסות הייתה תיאורית, אבל התיאור הזה דורש הסבר. כי אם כל סימן שאלה מקבל תשובה טובה, אם שחקנים שנראו גמורים חוזרים לחיים, אם שחקנים בינוניים הופכים לטובים וטובים למצוינים - אם כל זה קורה זה אומר שמשהו נכון קורה בקבוצה הזאת. המשהו הנכון הזה הוא בדיוק המשהו שהכי קשה להסביר אבל מאוד קל לראות - כימיה. בין שחקני הקליפרס נוצר השנה קליק נדיר, מהסוג שגורם לכך שכולם אשכרה נהנים לשחק אחד עם השני.
אפשר לראות את זה בשמחה של שחקני החמישייה כשהספסל מצליח. לפול ובלייק ממש לא אכפת שהם משחקים פחות דקות ושהמספרים האישיים שלהם נפגעים, הם פשוט נהנים לראות את המחליפים שלהם משחקים מצוין ומביסים קבוצות. אפשר לראות את זה באופן בו אף אחד לא מנסה לבלוט במקום שלא צריך, כל אחד עושה את התפקיד שלו בהיררכיה שמקובלת על כולם. אבל, כאמור, אני יכול לבזבז מאות מילים על ניסיון להסביר מה שנראה מאוד ברור כשרואים כמה דקות של הקבוצה משחקת.
למי מגיע הקרדיט? קודם כל, לאחד האנשים המושמצים ב-NBA: ויני דל נגרו. ניתן לחלוק על יכולותיו המקצועיות, אבל יש בו משהו שמאפשר לשחקנים שלו להרגיש טוב עם עצמם. הוא מנהל יפה מאוד את סיפור החמישייה השנייה, יודע מתי לתת להם לרוץ ומתי עדיף להחזיר את הכוכבים. חלק מהקרדיט חייב ללכת גם לפול כמנהיג שמצליח גם להיות דומיננטי וגם להשאיר מקום לאחרים לבוא לידי ביטוי. אנחנו לא יכולים לדעת מה החלק שלו בשינוי החיובי של גריפין, אבל מותר להמר שיש לו חלק. בתוך המערכת מצויים גם כמה שחקנים שידועים כמנהיגים חברתיים כמו ג'ורדן וצ'ונסי בילאפס הפצוע.
האם הכימיה הזאת היא משהו שיכול להשפיע בפלייאוף? חד משמעית כן. חיבור מהסוג הזה הוא הגורם הכי פחות מוערך בהצלחה של קבוצה, הוא הרבה יותר חשוב מלא מעט סימני שאלה מקצועיים. אך כדי שזה יעבוד בפוסט סיזן צריך גם ביטחון, בטח במועדון כמו הקליפרס ובטח אחרי הסוויפ מהספרס בשנה שעברה. בדיוק בשביל זה ההנהלה מילאה את הסגל בקיץ בשחקנים מנוסים. בילאפס וגרנט היל עוד אמורים לחזור, לחבור לבאטלר, קרופורד, אודום ובארנס ולעזור גם לצעירים לא לפחד מאף אחד בשום שלב. אם הכימיה לא תיסדק עד אז, לוס אנג'לס קליפרס תהיה קונטנדרית לכל דבר ועניין.
הנה משפט שלא חשבנו שנגיד לפני שנתיים.
