בשנים האחרונות רשם טניס הגברים התקדמות מרחיקת לכת על כך אין עוררין. רביעיית הצמרת נולה, רוג'ר, רפא ואנדי הצעידה את הענף לעבר עידן חדש בכל הקשור לעוצמות, לכישורים הגופניים ולאיכות המשחק, ושינתה לגמרי את הטניס כפי שהכרנו אותו. תחושה זו היא שהביאה רבים מחובבי הענף ופרשניו להגדיר את התקופה הנוכחית כתור הזהב של טניס הגברים. אך מהן השלכות ההתקדמות הדרמטית הזו על חווית הצפייה במשחק, או במילים אחרות האם כל הזהב נוצץ?
גמר אליפות אוסטרליה הפתוחה האחרונה שנמשך כמעט שש שעות והסתיים בניצחון בחמש מערכות של דג'וקוביץ' על נדאל (7:5, 4:6, 2:6, 7:6, 5:7), נחשב לדוגמה המובהקת ביותר של הטניס של העשור השני של המאה ה-21. טניס קו אחורי פיזי, עוצמתי, חסר רחמים, אך מנגד גם מונוטוני, שיטתי מאוד ודי צפוי; טניס מעורר השתאות. טניס של עידן הגלדיאטורים.
הפרשן הוותיק והחשוב באד קולינס, שעובד היום בשביל ESPN, כתב כשנה לפני אותו גמר מפורסם דברים שרלוונטיים היום אפילו יותר. "הם (קברניטי הענף) חייבים להתמודד כעת עם בעיה גדולה שעומדת מול המשחק הנפלא הזה. צריך לכנס ועדת פירוק מנשק, שתתמודד עם התעצמות היתר של המשחק, שמובלת על-ידי רקטות, ולאחרונה גם מיתרים המאפשרים לייצר ספינים מטורפים ממש", כתב.
"הטניס המקצועני הפך למעשה לקרב מהלומות מהקו האחורי, שנשלט על-ידי נקודות ארוכות מדי, ואפילו משעממות, בעוד שאנחנו חוזים בירידה במגוון ובאיזון", סיכם קולינס, שהיה מהראשונים לאבחן את הבעיה. התדהמה מהרמה האדירה של הרביעייה הפותחת של הענף, שאפיינה את השנים בהן פרצו נדאל, דג'וקוביץ' ומארי לצמרת, הולכת ומתעמעמת ככל שחולפות השנים. אנחנו הצופים מתרגלים לראות אותם שוב ושוב על המסכים, מתישים אחד את השני עד הראשון שנשבר.
כל משחק כזה, על אף הרמה באמת יוצאת הדופן, מרגיש קצת יותר מדי כמו דז'ה-וו. הקהל מקבל עוד מאותו הדבר, וודאי לא מסייעת לכך העובדה שאותם ארבעה טניסאים מגיעים פעם אחר פעם לשלבים הגבוהים ביותר (אם נדאל לא פצוע). מה גם שהיריבות ביניהם לא מזכירה במאומה את האיבה הפיקנטית ששררה בעבר בין מקנר ללנדל, למשל, או אפילו בין סמפראס לאגאסי. האמת היא שאפילו קצת נמאס לשמוע אותם מחלקים אחד לשני מחמאות מתחנפות.
הטניס בו אנחנו צופים היום יכול להזכיר קצת את משחק השחמט. ככל שרמתם של שני היריבים גבוהה יותר, כך הם מבטלים אחד את השני, לא טועים כמעט, והופכים את ההתמודדות לקרב חתחתים מתיש שמוכרע במעידות בודדות. אז פעם זה נדאל, פעם זה הג'וקר ופעם זה מארי, אבל המשחקים נדמים משוכפלים רק זהות המנצח משתנה.
ניתן לומר בפשטנות כי בעוד שבעבר כל שחקן ידע להסתמך על היתרון שלו כדי לבטל את היתרון של יריבו, היום כמעט כולם (לפדרר נתייחס בהמשך) נשענים בראש ובראשונה על משחק קו אחורי עוצמתי, עם שתי ידיים בבקהנד, ומתמודדים אחד נגד השני על אותו ציר - כל מה שאתה יכול לעשות, אני יכול לעשות טוב יותר.
כשצופים בדג'וקוביץ' מול נדאל, או מול מארי, או פרר, או דל-פוטרו למשל, ההשתאות העיקרית היא מהישג הגופני: מהעוצמות האדירות, מיציבות הברזל, מהאקרובטיקה הקיצונית או מהספרינטים הבלתי אפשריים. ההנאה נשאבת מהאי-אנושי, בניגוד גמור להנאה הנשאבת דווקא מהעידון האנושי, מהקסם החד-פעמי ומהיצירתיות.
זו גם אחת הסיבות העיקריות לכך שפדרר הוא עדיין, ובהפרש ניכר, הטניסאי הכי פופולרי ורווחי בעולם. בהיבט זה השוויצרי - העילוי הגדול ביותר שהחזיק מחבט טניס בהיסטוריה - הוא אחרון המוהיקנים: לצד רגעים נדירים של גאונות, רגעים אסתטיים בתכלית ולאו דווקא כוחניים, הוא מפגין גם את מגבלותיו ועושה לפעמים טעויות טיפשיות, אנושיות. ההנאה ממנו היא לירית, לפעמים רוחנית אפילו, הנאה מתמוגגת ולא המומה.
כאמור, בראש ובראשונה בולט כיום העדר הגיוון הסגנוני - כמעט כל המשחקים מנוהלים מהקו האחורי: משחק ההגנה הלך והשתבח בזכות האיכויות הפיזיות הנדירות של השחקנים והאריך משמעותית את הנקודות, והעוצמות האדירות שמייצרים המחבטים החדישים הפכו את העלייה לרשת למשימה מורכבת הרבה יותר. בכך נסללה הדרך לדחיקתו החוצה של משחק הרשת, שלא נדבר על הסרב-אנד-וולי שנעלם כליל.
דרופ-שוטס, חבטות חיתוך שונות, משחק רשת משופשף כל אלה הפכו מחזון נפרץ ליקרי המציאות. לא פלא שלפני כחודש וחצי, כשראדק סטפאנק הוותיק, מאחרוני שחקני הסרב-אנד-וולי בסבב, הוביל את צ'כיה לניצחון בגמר גביע דיוויס מול ספרד, כולם נסחפו איתו. לא היה זה רק סיפור הסינדרלה המיוחד, אלא גם, ואולי בעיקר, הסגנון האנכרוניסטי אך עם זאת מרענן כל כך של הצ'כי המזדקן הזה ששלהב את הצופים.
גם קברניטי הענף כבר מבינים את הבעיה שמולה הם ניצבים. הפחד שלהם הוא בעיקר כלכלי כמובן ירידה בהיקף הצפייה הן במגרשים והן מהבית - ולכן הניסיונות הראשונים שלהם לפתרון הבעיה מופנים כלפי התולדה ולא כלפי הסיבה - הם מנסים לקצר את אורך המשחק.
בעונה החולפת נרשמו כמה ממשחקי הטניס הארוכים ביותר בהיסטוריה, יותר מבכל עונה אחרת: גמר אליפות ארה"ב בין דג'וקוביץ' למארי השווה את שיא הטורניר למשך משחק הגמר; גמר אליפות אוסטרליה שהוזכר לעיל היה הארוך בהיסטוריה של כל טורנירי הגראנד-סלאם (וזה עוד מבלי לעבור את שבעת המשחקונים במערכה הקובעת); ובסך הכל שלושה מ-12 המשחקים הארוכים בהיסטוריה שוחקו בעונה האחרונה. יותר מדי.
לכן, לקראת סיום העונה החליטו בסבב ה-ATP, המנהל את סבב הגברים, להחיל שני שינויים: ראשית, הוחלט לשנות את חוקי הענישה בכל מה שקשור לחציית הזמן המותר בין נקודות. עד היום, מגיש או מחזיר שעבר את 25 השניות המותרות בטורנירי ה-ATP יכול היה לקבל אזהרה מהשופט ובפעם השנייה כבר ניתן היה להוריד לו נקודה.
בפועל, בשל החשש שבמימוש עונש משמעותי כל כך של הורדת נקודה, האכיפה של החוק הייתה למעשה בלתי קיימת. כך למשל, באותו משחק גמר אוסטרלי בין נדאל לדג'וקוביץ', השניים לקחו בשיטתיות בין 30-35 שניות בין הנקודות, ודבר לא נעשה (אפילו שבגראנד-סלאם החוק מתיר 20 שניות בלבד).
כעת, החליטו ב-ATP להקל בעונש על-מנת להגביר את אכיפתו. החוק שונה כך שאחרי האזהרה המגיש ייענש בהחטאת סרב ראשון ולא בנקודה, דהיינו הוא יקבל הזדמנות אחת בלבד להגיש סרב. החוק הזה אמנם לא מאוד משמעותי ואינו תקף עדיין בטורנירי הגראנד-סלאם (אותם מנהל ארגון הטניס הבינלאומי, ה-ITF), אבל ב-ATP מקווים לשנות את הלך הרוח שיפוטי המקל בעניין זה, ולתת לשופטים כלים להרתיע את מושכי-הזמן שפוגעים בשטף המשחק. ניתן לצפות לתקריות ענישה תכופות יותר כבר בעונה הקרובה.
השינוי השני והמשמעותי יותר מבין השניים נוגע לחבטת ההגשה החוזרת במצב של פגיעה ברשת ונחיתה בתוך ריבוע הסרב (נט). אחרי הצעות חוזרות ונשנות מצד שחקני עבר ובראשם מרטינה נוורטילובה המעורבת תמיד החל מהעונה הקרובה יבטלו בטורנירי הצ'אלנג'ר (דרג הטורנירים הנמוך ביותר של ה-ATP) את ההגשה החוזרת במצב של נט, בדיוק כפי שעשו בכדור-עף.
לפי החוק הניסיוני, אם הכדור פוגע ברשת ועובר לתוך הריבוע ממשיכים לשחק את הנקודה כרגיל. השינוי אמנם ייושם ברמה הנמוכה ביותר של סבב ה-ATP, אבל הוא כבר מהווה בהחלט צעד בעל השפעה מהותית על המשחק, ויכול מאוד להיות שבעוד שנים לא רבות יחלחל לכל הרמות.
"למרות שהדבר לא יקצר באופן דרסטי את זמן המשחק, אנחנו מאמינים שתהיה לזה השפעה חיובית על זרם המשחק", הבהיר בהקשר זה נשיא סבב ה-ATP , בראד דרווט. "אנחנו לבטח עדיין לא מוכנים לבטל את הנקודה החוזרת, אבל אנחנו חושבים שניסיון ראשוני ברמת הצ'אלנג'ר יהווה דרך טובה לבחון את היוזמה בסביבה תחרותית, ולקבל פידבק מהשחקנים ומהציבור לפני שאנחנו מחליטים על יישום נרחב יותר".
השינויים הללו עשויים אמנם לקצר במקצת את אורך משחקי הגברים, אך לדברי המבקרים, הם טיפה בים, ובוודאי שלא מטפלים ברעה החולה האמיתית. עבורם, אותה רעה היא, כאמור, הטכנולוגיה המתקדמת, שהעלימה כמעט לחלוטין את משחק הרשת. לטענתם, יש לטפל קודם כל במחבטים - האחראים העיקריים לעוצמות האדירות.
כדי להמחיש את ההתעצמות המשמעותית של המשחק, מספיק להביט ברשימת חבטות ההגשה המהירות בהיסטוריה. מתוך 20 ההגשות המהירות ביותר שנמדדו, רק אחת מהן (גרג רוזצקי ב-1998) נרשמה לפני שנת 2000. אפילו שחקנים שאינם מפורסמים בהגשות המהירות שלהם, דוגמת בגדאטיס, וורינקה או יוז'ני, נמצאים בין חמישים הראשונים אי-פעם בקטגוריה זו. אנדי מארי מדורג במקום ה-17 המכובד.
זו הסיבה שאותו באד קולינס מ-ESPN עומד בראש הקוראים להגביל את היקף ראש המחבט (המשפיע גם על עוצמת החבטה), שהלך וגדל עוד ועוד מאז הוחלפו מחבטי העץ בשנות ה-80: "מה שהטניס צריך זה לפקח על גודל הרקטות כך שלא יהיו ארוכות יותר מ-27 אינץ' ולא רחבות יותר מ-9 אינץ'". הוא גם מציע לאסור את השימוש במיתרים הסינטטיים החדישים.
"זה ייתן לשחקני הרשת צ'אנס", הוא טוען. "עליות לרשת, גם בגברים וגם בנשים, הן נדירות כיום רק בגלל שהרקטות הגדולות והחזקות מדי והמיתרים העוצמתיים מדי מאפשרים להכות חבטות העברה רצחניות ממש".
התחושה אצל אוהדים רבים היא דומה. תחושה שהטכנולוגיה לוקחת כיום חלק מרכזי מדי במשחק, ויש גבול למה שניתן לאפשר. כפי שבשחייה אסרו את השימוש בחליפות השחייה המיוחדות שעזרו לשבור שיאים, כך, טוענים מתנגדי האובר-טכנולוגיזציה של הענף, יש לפקח על גודל המחבט ומיתריו.
הנוסטלגים שבין האוהדים יטענו שהטעות הייתה לאפשר בכלל את המעבר ממחבטי העץ, אבל המבקרים הריאלים יותר לא דורשים חזרה לשנות ה-70, הם רק מבקשים למתוח גבול על-מנת שהענף לא ישתנה לבלי היכר. כדי שעוד כמה שנים כשהטניס יביט במראה, הוא עדיין יצליח לזהות את עצמו.