השבוע גילינו שאנחנו מתגעגעים לעמנואל שפר. רובנו בכלל לא הכרנו את שפר ולא חווינו אותו בזמן אמת, ובכל זאת מתגעגעים, כי נוסטלגיה לא חייבת להיות אישית בכדי להיות אפקטיבית. המושג נוסטלגיה נוצר במאה ה-17 כדי לתאר תופעה פתולוגית, אך כיום זו נחשבת לתופעה חיובית בעיקרה כל עוד אינה מתרחשת במינונים מוגזמים. זהו צורך פסיכולוגי שאינו תלוי בתקופה- גם לפני 500 שנה התגעגעו לימים הטובים של לפני 530 שנה וגם בעוד 30 שנה יתגעגעו לימים הטובים של היום ולדמויות הספורט המיתולוגיות של תחילת המאה ה-21. אל מי יכולים להתגעגע? השם הראשון שקופץ לראש הוא דיוויד בלאט.
הדרך שאני מציע להבנת דמותו של בלאט מתחילה מהקונצנזוס סביבו, מהיכולת שלו להפוך לדמות מיתולוגית כבר בזמן אמת. מפתה לטעון שאנו מפתחים געגוע לבלאט עוד כשהוא נמצא. שום דבר רע לא נדבק אליו- קשה מאוד למצוא ביקורת ישירה כלפיו בתקופות לא טובות של מכבי ת"א, כאשר שחקנים מצליחים זה בזכות יכולתו להוציא מהם את המקסימום וכאשר הם לא מצליחים זה בגלל חוסר היכולת שלהם להתאים את עצמם למערכת המלחיצה, אם הרכש גרוע באופן כללי זו אשמת ההנהלה. נדמה לי שהוא מצליח לעקוף אפילו את האנטגוניזם המובנה בתופעת הקבוצה של המדינה, שגם שונאיה הגדולים של מכבי נאלצים להודות שאותו, אישית, הם דווקא מחבבים.
***
איך נוצר הקסם הזה? התשובה הקלה מדי היא שזה שיקוף נאמן של המציאות בה בלאט הוא מאמן מצוין ואדם נחמד. הקהל ואנשי התקשורת יודעים לזהות את האיכויות שלו ומעריכים באופן ריאלי את הקשיים שהוא נאלץ להתמודד עימם - מבינים שמכבי ת"א לא מסוגלת להתמודד עם הכסף הגדול של הגדולות ביורוליג ויודעים להעריך את היכולת שלו להוציא כל שנה את המירב מסגל מתחלף. יש רק בעיה אחת עם הטיעון הזה: ממתי אנחנו ידועים בהערכות הריאליות שלנו? ועוד לגבי מכבי תל אביב בכדורסל? אין דבר קל יותר מלהשוות את הקבוצה הבינונית שיש כרגע לימי שאראס-פארקר-וויצ'יץ' העליזים ולהאמין שרק פיני גרשון יכול.
זה לא קורה, כי בלאט יודע לפרוט על הנימים הנכונים של חובבי הספורט בארץ. הוא מצליח להיות עם רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ, לחיות את הרגע ובו זמנית להחזיק בפרספקטיבה בריאה. כך הוא מצליח להיכנס לדמות המחנך מבלי ליצור תחושה של התנשאות. עם השנים וההצלחות הוא שכלל את העמדה הזאת לדרגת אמנות. אם נתייחס לניב רסקין כמייצג הכאן והעכשיו, תפקיד שהוא מתמסר אליו עד לרמת טון הדיבור במשחקי היורוליג, אותו טון מוכר שמרמז על הצורך בוועדת חקירה ממלכתית אחרי כל סל של היריבה, אז הראיונות שלו עם בלאט לפני ואחרי משחקים מדגימים בהצלחה את מפגש התרבויות. רסקין מתעקש לעסוק בעניינים הדחופים שעל סדר היום, בלאט עונה מבלי להתחמק ומבלי להיגרר לקלישאות, אך עונה ברוגע ומתוך עמדה של פרופורציה רחבה ומתבל את התשובות באמירות כלליות על כדורסל ותרבות ספורט. עם התקדמות הראיון גם רסקין נכנע לגישה שלו.
***
הטענה היא שהנימים שבלאט פורט עליהם הם אותם נימים עליהם פורטת חוויית הנוסטלגיה, לכן זה הזמן לעצור לרגע ולבחון לעומק את החוויה הזו. הקונוטציה המיידית שמעוררת המילה נוסטלגיה היא של געגוע למשהו תמים, פשוט יותר. זה לא המקום להיכנס לדיון אם מדובר בתקופה תמימה בה הכל היה פשוט יותר או בתקופה בה אני הייתי תמים והכל נראה לי פשוט יותר, השאלה המעניינת עבורנו היא מה גורם לתחושה הזו. רוב הדוגמאות לנוסטלגיה שאני מכיר מובילות לתחושת שייכות, להיות חלק ממשפחה, מקבוצה, להרגיש מחובר לאדמה, למדינה, לעולם. התחושה שאנחנו מתגעגעים אליה היא של קולקטיביות, בין אם ממשית או רוחנית, והיא מנוגדת לעולם העכשווי בו כל אחד לעצמו.
מכאן קל יותר להסיק שדיוויד בלאט, באופן בו הוא מאמן, מתנהל ומתראיין, מייצג את האמונה המוחלטת בקולקטיביות. בעולם שלו, לפרטים יש תפקיד בבניית חברה שגדולה וחשובה יותר מכל אחד מהם, בניגוד לתפיסה בה לחברה יש תפקיד למקסם את יכולות הפרטים (וכך גם היא מרוויחה יותר). זוהי לא בהכרח בחירה מודעת שבלאט מבצע אלא העמדה שלו כלפיי העולם, לפחות באופן בו דמותו מצטיירת וקבוצותיו נראות.
הביטוי המשמעותי ביותר לכך מגיע על דרך השלילה - בקבוצות של בלאט אין כוכבים. יכולים להיות בהן סקוררים גדולים ושחקנים שמסוגלים להשתלט על משחק בזכות הכישרון שלהם, אך גם הם רק ממלאים תפקיד בקבוצה. השחקנים שמצליחים במיוחד בקבוצות של בלאט הם אלה שאין להם עניין להיות כוכבים אלא רק חלק ממערכת מצליחה - צ'אק אידסון, דווין סמית', יוגב אוחיון ושון ג'יימס הם דוגמאות טובות לכך. אך הדוגמא המובהקת ביותר מגיעה מנבחרת רוסיה - אנדריי קירילנקו, שחקן עם איכויות של סופרסטאר, בטח בקנה מידה אירופי, אבל כזה שתמיד יעדיף להיות חלק ממשהו גדול יותר. בשנים האחרונות בלאט הוציא ממנו יותר מכל מאמן אחר.
***
רגע מייצג נוסף נרשם בנבחרת הרוסית, אותו רגע זכור בו בלאט צעק במהלך טיים-אאוט באולימפיאדה על שני שחקנים שלא מקשיבים לו והוציא אותם מהחמישייה. אחד מהשניים היה אלכסיי שבד, אחד הכוכבים הגדולים באירופה באותה עונה שגם חתם ב-NBA בקיץ. מספר ימים לאחר מכן אותו שבד הוביל את רוסיה לניצחון על ארגנטינה בקרב על מדליית הארד. גם הוא, בדומה לשחקנים כמו ג'רמי פארגו וקית' לאנגפורד, הבין את היתרון שבויתור על עצמו והתמסרות למערכת שבלאט בונה.
אך לתכונה הזאת של בלאט יש גם חסרון, כי ההרגשה של שחקנים שהם כוכבים זו עמדה מנטאלית שיש בה גם יתרונות חשובים. זו עמדה שמאפשרת להם להרגיש אחראים יותר, לקחת יותר סיכונים ולמצות את הפוטנציאל שלהם. בנוסף לכך, יש שחקנים שזקוקים לתחושה הזו כדי לתפקד. בעונה שעברה היו בקבוצה של בלאט שלושה כוכבים פוטנציאליים: ג'ורדן פארמר, סופו ופאפאלוקאס. עם שני האחרונים הוא התקשה להסתדר והם כמעט לא היו רלוונטיים ברגעי האמת, פארמר חזר ל-NBA באמצע העונה ומנע מאיתנו ניסוי מעניין - האם בלאט היה נותן לו את המפתחות לקבוצה, מוכן להפוך אותו לכוכב אמיתי.
השנה מכבי נמנעה לחלוטין משחקנים בעלי אבק כוכבים, התוצאה היא חבורת שחקני משנה, כל אחד יודע לעשות כמה דברים טוב אבל אף אחד לא שחקן שלם גדול בקנה מידה אירופי. בפן הטהור של קולקטיביות זו עשויה להיות קבוצה אידיאלית עבור בלאט, אך החולשות המקצועיות שלה מדגישות את החיסרון של קולקטיביות טהורה. אפילו באירופה, שרחוקה שנות אור מפולחן הכוכבים של ארה"ב (שבכדורסל הוא מוצדק בעיקרו- כמעט כל שנה השחקן הטוב בעולם מוביל את הקבוצה שלו לאליפות ותפקיד המערכת הוא לאפשר לו להיות הכי טוב), קשה להסתדר בלי כוכבים. לא בלתי אפשרי, אבל לאורך זמן יהיו שנים שזה לא יעבוד.
מה שמוביל לשאלה צדדית אך חשובה בניתוח דמותו של בלאט: האם הוא יכול לאמן ב-NBA? אולי הוא בסך הכל מתאים את עצמו לסיטואציה ויידע להשתנות כשיצטרך? הרושם הוא שלא. בלאט הוא אמנם אמריקאי, אך העמדה שלו כלפי העולם הרבה יותר מתאימה לאירופה. הרושם הוא שזו עמדה עמוקה, שהוא לא מסוגל ליצור סביבה שיש בה כוכבים. יש בכדורסל האמריקאי את המימד הקולקטיבי, אך הוא בא לידי ביטוי בעיקר במכללות (שרבים מעדיפים על ה-NBA מסיבות דומות מאוד לצורך בנוסטלגיה). ואכן, בהדגשת הקולקטיב, בסלידה מאלמנט הכוכבות, בשאיפתו לחנך ובמציאות בה הוא מאמן חבורת שחקנים שמתחלפת כל שנה-שנתיים, ההשוואה האמריקאית הרלוונטית ביותר עבור בלאט היא מאמן המכללות המיתולוגי מייק ששבסקי. אמנם ששבסקי הוא גם המאמן שהוביל את נבחרת הכוכבים האמריקאית להצלחות, אך זו סיטואציה ייחודית אליה הם מגיעים במטרה להשיל מעצמם לרגע את האגו כדי לקחת חלק במשהו גדול יותר.
בלאט עשוי להיות מאמן מכללות מוצלח וגם עוזר מאמן מוצלח למדי ב-NBA (לעומת אירופאים אחרים שניסו, הוא בכל זאת אמריקאי ומכיר את התרבות). בסיטואציות מסוימות הוא יכול להיות גם מאמן ראשי, למשל אטלנטה שהביעה עניין בתחילת השנה, מאחרות עדיף לו להתרחק, למשל מברוקלין ששמו השתרבב לרשימת המועמדים שלה. השאלה האמיתית היא בשביל מה הוא בכלל צריך את זה, או במילים אחרות, מה כל כך רע לו איתנו?
***
כי אם יש מסקנה שניתן להוציא מהניתוח הזה, היא שבלאט נמצא במקום האידיאלי עבורו. מכבי תל אביב במתכונתה הנוכחית היא הקבוצה המושלמת לגישה של מערכת שחשובה יותר מהפרטים שלה, כי רוב הפרטים גם ככה עוזבים תוך שנה. לא משתלם למכבי לטפח אגו של שחקנים ומאוד לא כדאי לה להפוך לתלויה בכוכב-שניים דומיננטיים כי הם יעזבו במהרה. בלאט ימשיך להוציא את המקסימום מהסגל הבינוני שהקבוצה יכולה להרשות לעצמה, יהיו שנים שזה לא יעבוד ויהיו שנים שיהיה בהן צ'אנס אמיתי לזכות ביורוליג (מי חשב על אולימפיאקוס בשנה שעברה?).
לכן, הדבר הטוב ביותר שהנהלת מכבי תל אביב יכולה לעשות זה להחתים את בלאט על חוזה ארוך, להפוך אותו לפנים של המועדון, ומאותו רגע להמשיך להפריע לו ולקחת את האשמה על כל תקלה. כך בלאט יוכל לחזק את מעמדו כמחנך הלאומי, כדמות האב האולטימטיבית, כדמות ייחודית בנוף הספורט הישראלי שתמיד רואה את התמונה הגדולה. כך הוא יוכל להרגיע אותנו גם אחרי הפסד ביתי לקאחה לבוראל, גם אם לא תהיה הצלבה שנה אחת, שתמיד יש את השנה הבאה. כך נוכל לוודא שגם בשנת 2050 יהיה לנו למה להתגעגע: לימים שקבוצה הייתה קבוצה ולא רק אוסף של אגואים מנופחים, וגם אם השחקנים לא תמיד היו מוכשרים במיוחד הם תמיד נתנו הכל כי היה להם מאמן שדרש מהם את זה. עבור הנוסטלגיה, זה הרבה יותר חשוב מהישגים.
הכותב סיים לימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית
רן בן שמעון, יוסאין בולט, לואיס סוארס: גם הם על ספת הפסיכולוג