חלון ההעברות של ינואר ייפתח רשמית בישראל רק בשבוע הבא, אבל כבר אפשר לסמן את המוצר החם על המדף: השגרירים. כשההיצע בשוק המקומי דל וזרים איכותיים קשה יותר להביא בשלב כזה של העונה, שגרירים נראים כקלף מנצח, במיוחד עבור הקבוצות הגדולות. אם לפני שנתיים ושלוש הנהירה הייתה חד כיוונית החוצה, כעת מסתמנת תחילתה של מגמה הפוכה. ערן זהבי על סף חזרה, שלומי ארבייטמן מבוקש וגם דודו ביטון, אליניב ברדה, יובל שפונגין, דור מלול, ברק בדש, ידין זריס ומאור מליקסון הוזכרו כמועמדים לחזור. לא מן הנמנע שרובם יסיימו את העונה באירופה, אבל 2012/13 תיזכר בעונה בה השתנתה החשיבה והשתנה היחס כלפי שגרירים. תחילתה של מהפכה.
הסיפור של פיראס מוגרבי ממחיש את המגמה החדשה. הקשר הצעיר הצטרף השבוע רשמית לרשימת החוזרים, כשהושאל חזרה למכבי נתניה עד תום העונה. מוגרבי הוא כישרון גדול, אבל שחקן שרחוק ממימוש הפוטנציאל שלו. היו לו שנתיים נהדרות תחת ראובן עטר בנתניה, הוא עשה התקדמות משמעותית בכל הקשור לסיומת וראיית משחק לצד המהירות והטכניקה איתן היה מזוהה, אבל עדיין מדובר בשחקן שצריך להשתפר משמעותית בכל מה שקשור בקבלת החלטות וכמובן להמשיך להשתפשף.
בקיץ סיים מוגרבי את חוזהו והסתנוור. נשאב לתוך מערבולת חלומות, סירב להאריך את חוזהו, חלם על מעבר למכבי חיפה של עטר ובסופו של דבר, לאחר קיץ מתיש, חתם בלאנס מהליגה השנייה בצרפת. ההחלטה הייתה מוטעית ומתוזמנת רע. לזכותו של מוגרבי ייאמר שלקח לו מעט מאוד זמן להבין את זה.
התקדמות של שחקן כדורגל, במיוחד במציאות הנוכחית בכדורגל הישראלי, צריכה להיות הדרגתית. כוכבים כבר לא נולדים ברגע, אלא עוברים תהליך. מוגרבי אולי קיבל השראה מסיפורי סינדרלה כמו רמי גרשון, שקפץ על ליגת העל ועבר מראשון לציון לבלגיה, או אלמוג כהן, שיצא לגרמניה בגיל 22. הבעיה היא שאלו לא בהכרח דוגמאות מייצגות. גם אלמוג כהן יצא במעמד של קפטן נתניה ושחקן הרכב בנבחרת ישראל אחרי שעשה את ההתקדמות ההדרגתית במשך ארבע עונות. מוגרבי עדיין לא היה שם ולכן היציאה שלו נדונה מראש לכישלון.
מוגרבי לא התאמן סדיר כל הקיץ, הגיע נטול כושר משחק, ובנוסף נאלץ לחכות כחודש עד שלאנס תסדיר את ההעברה מול הבקרה בצרפת. זה פגע בו בכל מובן. הוא נכנס לעניינים באיחור, קיבל רק 30 דקות ליגה בחצי עונה (ועוד שתי הופעות מול קבוצות חובבים בגביע) והעביר את זמנו בעיקר במילואים. מוגרבי לא התאקלם, לא הצליח להראות את היכולות שלו, ומצא עצמו גם מחוץ לסגל הנבחרת הצעירה. מהר מאוד הוא הבין שאירופה לא זוהרת בכל מצב וכשאתה לא משחק שם, אתה לא קיים כאן.
מכבי נתניה של עטר התבססה על הרביעייה ההתקפית: חן עזרא-ניר נחום-פיראס מוגרבי-אחמד סבע. הם תרמו יחד אשתקד 43 שערי ליגה (מתוך 54 שכבשה הקבוצה) ו-16 בישולים. טל בנין לא הצליח להשאיר את עזרא ומוגרבי והחליט לוותר על נחום. מסביב לסבע הוא הוסיף את יוסי שבחון, עלי חטיב ועידן שריקי. אחרי 16 מחזורים, נתניה היא קבוצת ההתקפה השנייה הגרועה בליגה אחרי הפועל חיפה.
לא רק שנתניה לא כובשת, היא גם כמעט לא מייצרת מצבים. הניסיון של בנין להפוך את חטיב ושריקי לשחקני כנף קרס. גם שבחון נוסה בצדדים שלא בהצלחה, וגם כשהוא משחק בתפקידו המקורי, הוא לא שחקן שמסוגל לספק מספרים כמו עזרא. משחק האגפים של נתניה העונה כלל לא קיים ואין לה שחקן שישנה את המשחק בפעולה יצירתית במרכז השדה ויזין את סבע. כך היא הפכה לקבוצה צפויה, איטית, שקל להתגונן מולה.
נתניה משוועת לשחקן מסוגו של מוגרבי, אבל אסור לה להפוך אותו למושיע. סיפורי הגבורה של אלי אוחנה שחזר ממכלן והעלה את בית"ר ירושלים ליגה או אבי כהן ז"ל שחזר מליברפול כדי להשאיר את מכבי תל אביב הם היסטוריה רחוקה. ההיסטוריה הקרובה יותר מספרת את הסיפור של יניב קטן, עומר גולן, רוברטו קולאוטי, גל אלברמן ואפילו גילי ורמוט. לכולם לקח הרבה זמן (אם בכלל) לחזור ליכולת המוכרת אחרי החוויה האירופית. למכבי נתניה אין את הזמן הזה.
כדי לתקן את הטעויות הגדולות שלו בבניית הקבוצה, בנין - יחד עם המנהל המקצועי החדש שלו מוטל'ה שפיגלר - צריך עוד שחקנים. בלם מנוסה, קשר התקפי ואולי גם חלוץ שני שיהיה מסוגל לשחק לצידו של סבע. אחרת נתניה שלו תמשיך להיות לא רלוונטית בערך כמו המנהל המקצועי שלו.
איזי שרצקי ספג העונה הרבה ביקורות על ההתנהלות האגרסיבית, המעורבות לכאורה בעניינים מקצועיים, הסכסוך עם רן בן שמעון והפיטורים של גילי לנדאו. אבל כל אלה לא ייקחו ממנו את העובדה שבדיוק כמו בעסקיו הפרטיים, מדובר במנהל כדורגל מבריק. שרצקי יודע מתי ואת מי לקנות ובעיקר יודע גם מתי למכור. על אלרואי כהן, שלא מוצא את מקומו בהפועל תל אביב, הוא עשה עסקה מדהימה. גם על ויאם עמאשה קיבל כסף גדול. עכשיו התור של אלעד גבאי.
גבאי הוא הברקה של בן שמעון ושרצקי. מגן אלמוני מהליגה הלאומית שבזמן קצר ביצע פריצה מסחררת והפך בשנתיים האחרונות לתגלית של ממש. ההצלחה של גבאי בעונת האליפות יצרה סביבו באזז מטורף וגל שמועות על מעבר אפשרי לבלגיה או הולנד. בקיץ שרצקי עשה שרירים, אבל עכשיו הוא מדבר אחרת ומוכן באופן עקרוני למכור את השחקן למכבי תל אביב.
מה גרם לשינוי? ירידה חדה ביכולתו של גבאי העונה, שאף הובילה לספסולו במשחקים האחרונים. מדובר במגן עם יכולות התקפיות טובות, אבל מה שמתאים כדי לשלוט בליגת העל, רחוק מלהתאים לסטנדרטים אירופיים. נקודת התורפה של גבאי בכל הקשור לפן ההגנתי באה היטב לידי ביטוי במסע האירופי של קרית שמונה במוקדמות ליגת האלופות ושלב הבתים בליגה האירופית. גם בנבחרת ישראל, אלי גוטמן מעדיף את יובל שפונגין על פניו ויש לו את הסיבות לכך. שפונגין פשוט שחקן יותר שלם טקטית.
שרצקי מבין שזה הזמן למכור, והוא מכוון לעוד עסקה ממנה הוא ייצא המורווח העיקרי - סכום כסף גדול בתוספת כרטיסו של עומר ורד. האחרון לא מוצא את מקומו אצל אוסקר גרסיה. המאמן הספרדי העדיף עד כה באופן תמוה לשחק עם מגן תוקף אחד - יואב זיו בשמאל - ושחקן עם אוריינטציה הגנתית יותר - שרן ייני או סטיב גורי - בעמדת המגן הימני. לא ברור אם הוא חושב על שינוי בגישה או מה זה אומר לגבי דקות המשחק העתידיות של גבאי בצהוב, אבל בכל מקרה ורד לא נכלל בתוכניות של הספרדי ולא בטוח שמדובר בהחלטה נכונה. ורד מצידו חושב על דבר אחד. לשחק כמה שיותר לפני יורו הצעירות בחודש יוני.
אנשי הכדורגל בארץ תמימי דעים לגבי הנבחרת הצעירה של גיא לוזון. מבחינת כישרון, היא נופלת בצורה משמעותית מנבחרות העבר ובמיוחד זו של גיא לוי ששיחקה ביורו 2007. היתרון המשמעותי שלה על קודמותיה נעוץ בעובדה שמרבית שחקני הסגל משחקים באופן קבוע בקבוצותיהם ובאים מוכנים. לוזון יצר בתור חדר ההלבשה אווירה של טירוף ותחרות חיובית. כולם מבינים שאין כוכבים, אין שמות והמאמן לא דופק חשבון. בדיוק כמו אלי גוטמן בבוגרת, לוזון הנהיג מדיניות ברורה - לא תשחק, לא תוזמן. גם אם קוראים לך גיא אסולין.
החבר'ה הבינו והפנימו. סארי פלאח נלחם כדי להשתחרר ממכבי חיפה, אור ברוך חזר לישראל כדי לשחק תחת עיניו של לוזון, עמרי בן הרוש ויתר על הצעות מהגדולות והאריך את חוזהו בנתניה, סינטאיהו סלליך ביקש עוד שנת השאלה וכאמור, מוגרבי הוריד את הראש ושב לליגת העל. ורד הוא השם הבא ברשימה. כשעל העמדה שלו מתחרים אלי דסה ועופר ורטה, הוא מבין שזה הזמן שלו לשחק או שאת היורו הוא יראה בטלוויזיה. שרצקי מבין שהערך של גבאי נמצא בירידה ואילו של ורד עוד עתיד לעלות.
ואגב שימו לב לשמות שהוזכרו כאן: שפונגין, מלול, גבאי, ורטה, ורד, דסה. נבחרת ישראל סגורה בעמדת המגן הימני לשנים רבות.
קטנות
הזיית היום: בגיל 35, אחרי שכמעט לא שיחק בשתי העונות האחרונות, תומאס רוקי נמצא על סף מעבר לאינטר. למה?
גניבת היום: חצי שנה לפני תום חוזהו, פרננדו יורנטה הודיע שלא ימשיך בבילבאו והוא מתקרב ליובנטוס. לגברת הזקנה זה יעלה ארבעה מיליון יורו בלבד.
לא חבל על הכסף? ליברפול צריכה חלוץ, רצוי שחקן שיודע לשחק באגף, יחיה בשלום ליד לואיס סוארס ויתאים ל-4-3-3 של ברנדן רוג'רס, אבל 12 מיליון ליש"ט על דניאל סטארידג'? זה מריח כמו עוד דאונינג, הנדרסון או ג'ו אלן.
מלפפון רקוב: ווסלי סניידר הוא ללא ספק השם המעיק של חלון ההעברות. הבעיה שזה קרה גם בקיץ, גם בינואר אשתקד ולמעשה מאז שז'וזה מוריניו עזב את אינטר. זמן להתקדם.
הנפילה הגדולה: מרקו מרין, פעם הבטחה גדולה והיום נער פוסטר בצ'לסי, עשוי לחזור לגרמניה ולעבור בהשאלה ללברקוזן.
הצעת ייעול: זה הזמן של דויד וייה לעזוב את ברצלונה ולעבור לקבוצה עם קישור נהדר שתיתן לו לשחק בעמדה האהובה עליו במרכז ההתקפה. זה גם הזמן שלו לשנות אווירה. הכיוון: פרמיירליג. יותר ספציפית: צ'לסי.