כל עונת פוטבול מורכבת מעשרות אלפי רגעים קטנים, מהם בוחר כל אוהד מה לנצור ומה לשכוח. אלא שבסיומה של העונה, רובנו יכולים לקחת צעד אחורה, להביט בתמונה הגדולה ולשלוף מיד כמה תופעות בולטות, שייצגו את העונה החולפת יותר מאשר עונות אחרות. תופעות העונה הן אולי החשובות מכולן, כי הן מסבירות לנו מה בדיעבד ראינו וחווינו ולרוב גם מה צופן לנו העתיד. הנה הבחירות של כותבי וואלה! פוטבול וכמובן שאתם מוזמנים לשתף בטוקבקים.
צ'אק פגאנו (יובל קליין)
ידענו שאינדיאנפוליס תהיה משהו מיוחד השנה, אך לא תיארנו לעצמנו שהקבוצה הזו תהפוך למשהו גדול יותר מהמשחק עצמו. מחלת הסרטן של מאמן הקבוצה פגאנו, תפסה את הקולטס בהפתעה כבר בתחילת העונה ואילצה אותם לשחק בלעדיו כבר מהמשחק הרביעי של העונה, מול גרין ביי. רוח הלחימה מול המחלה והתשוקה של פגאנו לחזור אל הקווים, שידרו לקבוצה את הערכים עליהם נבנו הקולטס מודל 2012. קבוצה שלמרות היותה אנדרדוג או בפיגור מאוחר, כמעט תמיד מצאה כוחות מיוחדים להשיג את הדרייב המנצח. יותר מזאת, הקהילה התאחדה סביב המאמן שלה ותמכה בו לכל אורך המחלה, אותה ניצח. זה החל באוהדים ביציעים, שהגיעו למשחק עם חולצות ה"צ'אקסטרונג", נמשך במעודדות שגילחו את ראשן, כמו גם רוב השחקנים כולל אנדרו לאק ועבר לכפפות הכתומות של רג'י ווין ושלטי ה"צ'אקסטרונג", שעוטפים את מגרש בלוקאס אויל. אינדיאנפוליס כבר ניצחה בכך שהיא תופיע למשחק הפלייאוף שלה עם אותו מאמן שפתח את העונה על הקווים, אלא שעם האופי של פגאנו גם זה לא מספיק לה. הוא רוצה לנצח בבולטימור ולא תפחד גם מפיגור בשתי הדקות האחרונות.
המחסור בפייבוריטיות (יוסי כהן)
אני לא זוכר עונה בה היו כל כך הרבה מועמדות לתואר. נכון, ה-NFL היא הליגה המאוזנת ביותר מבין כל הליגות המקצועניות בארצות הברית ואולי בעולם, אבל גם בליגה הזו בדרך כלל יש לנו פייבוריטיות ברורות שסומנו מתחילת העונה ולכל אורכה. ומה השנה? ניו אינגלנד, יוסטון, דנבר, בולטימור, אטלנטה, גרין ביי, סן פרנסיסקו, וושינגטון, סיאטל... האם תופתעו אם אחת מהן תיקח את האליפות?
השנה, יותר מתמיד, גם אלופות החטיבות נראות שבירות וכנראה שיתרון הביתיות ממש לא ישחק תפקיד במשחקי הגמרים האזוריים. אני אישית חושב שהגיע הזמן לראות פנים חדשות בסופרבול, משהו כמו דנבר - סיאטל או יוסטון - אטלנטה. הסיכויים לכך קלושים, אבל תמיד אפשר לקוות.
אנדי ריד, נורב טרנר, לאבי סמית' (דודי כפרי)
בעונה שבה שלושה קוורטרבקים רוקים עולים לפלייאוף, צריך משהו גדול כדי שתהיה תופעה יותר משמעותית. אבל כשאנדי ריד, נורב טרנר ולאבי סמית' הולכים סוף סוף הביתה, אני נותן להם את הכבוד. התופעה של העונה שלי היא סיום תקופה, כאשר בראש המאמנים שנחתכו ביום שני השחור עומדים שלושה שאם מחברים את סך כל הזמן בו הובילו את קבוצותיהם, מגיעים ל-28 שנה במשותף. 28 שנים בהן כל אחד מהם היה בפלייאוף כמה פעמים ושניים מהם אף הגיעו לסופרבול, אבל בסופו של דבר ולמרות כמויות הכישרון האדירות שהיו ויש להם, אין להם אף טבעת להציג לראווה. הכישלונות לא קרו רק בגלל שהיו קבוצות טובות מהם, זה לגמרי הם וחוסר היכולת להוציא את המקסימום. בשנים האחרונות, העובדה שהשלישייה הזו מקבלת עוד הזדמנות היא בגדר נס רפואי, ובשעה טובה השנה הניסים נגמרו. לאנדי ריד נגמרו המתאמים לפטר, נורב טרנר צבר כל כך הרבה הפסדים מגוכחים שמה שהכי מפתיע זה שהוא לא פוטר באמצע העונה ולאבי סמית' הוא הכי טוב במציאת תירוצים, המאמן שהקבוצה שלו מצליחה איכשהו להשיג מספיק ניצחונות כדי להשאיר אותו בתפקיד, למרות שתחת מאמן אחר היא היתה יכולה להשיג מספיק ניצחונות כדי לתת לבריאן אורלכר את הטבעת שמגיעה לו. אולי באמת המאיה צדקו: עבור פילדלפיה, שיקגו וסן דייגו מתחיל עידן חדש.
כאן כדי להישאר (עידן ויניצקי)
רק בעונה שעברה, על אותה פלטפורמה ממש, שיבחתי את המהפך שעברו שלוש קבוצות (דטרויט, יוסטון וסן פרנסיסקו), שהפציעו בפלייאוף לראשונה מזה שנים או בכלל. אלא שאלי הפוטבול, כהרגלם, שומעים וצוחקים והעונה הנוכחית נראתה כמו קופי-פייסט לזו הקודמת. ניו אינגלנד, בולטימור, יוסטון ודנבר זכו בבתים שלהן בפעם השנייה ברציפות ויחד עם סינסי, תמונת הפלייאוף ב-AFC כמעט זהה (גם אינדיאנפוליס נעלמה רק לשנת מעבר אחת). גרין ביי וסן פרנסיסקו נותרו בשלטון הבתים שלהן בחטיבה המקבילה, כשגם אטלנטה הייתה בפלייאוף האחרון. למעשה, בכל עונה בין 1996 ל-2011, לפחות חמש קבוצות חדשות עלו לפלייאוף לאחר שלא עשו זאת בעונה הקודמת. עד השנה. מה זה אומר? האם נוצרים פערים בין הגדולות לקטנות? מכיוון שהעונה שעברה הייתה בכיוון אחד והעונה הזו בכיוון אחר, נחכה לפלייאוף 2013 כדי להסיק מסקנות.
עליית ההגנות (תומר ספירשטיין)
כמו בכל שנה, אנו עדים לכל מיני תופעות שמצביעות על שינוי כיוון הרוח בליגה. לעיתים מדובר בשינוי רגעי, שחולף עם הזמן, אבל השנה אפשר בהחלט לסמן שלוש תופעות משמעותיות. קודם כל, אי אפשר להתעלם מהעובדה ששלושה קוורטרבקים רוקים עלו לפלייאוף ובכלל הצליחו לא רע (יחסית) והעתיד נראה ורוד עבורם. בנוסף, אפשר גם לראות את מאבק השופטים, את פרשת הבאונטי שהסתיימה בזיכוי מוחלט של השחקנים ואפילו את הערעור של ריצ'ארד שרמן שהתקבל כתופעה חדשה של עמידה איתנה מול רוג'ר גודל - אל תזלזלו בזה, שכן מדובר בסטירת לחי לקומישינר של הליגה הכי מצליחה ורווחית בעולם ועמידה איתנה מצד האנשים שבאמת עושים את הספורט הזה למה שהוא.
אבל התופעה שאולי הכי הרשימה אותי היא עלייתן המחודשת של ההגנות - סן פרנסיסקו, סיאטל, יוסטון, דנבר ואפילו מינסוטה - כולן עלו הרבה בזכות ההגנות שלהן, כשבדרך הדיחו קבוצות של "התקפה נטו", כמו הסיינטס ודטרויט (שיקגו אולי היוצאת מן הכלל כאן, אם כי גם היא החזיקה מעמד בזכות ההגנה שלה). גם אריזונה וסט. לואיס לא היו השטיח של הליגה (טוב, אריזונה בחלק הראשון), וזו כבר סיבה נהדרת לשמוח. נכון, קיבלנו הרבה "משחקי כדורגל" מבחינת תוצאה, אבל אין ספק שחזרתן לבמה של ההגנות פרצה השנה בגדול, וזה תמיד דבר מבורך.
הקוורטרבק הרוקי (אמיר ציפורי)
זו היתה שנתו הגדולה של הקוורטרבק הרוקי. עד לא מזמן, קוורטרבק רוקי טיפוסי היה מגיע לקבוצה כמחליף ולומד את התפקיד שנה-שנתיים מאימונים והתבוננות במשחקים מהספסל. לא עוד. המתכון החל מהשנה הוא בחר לך קוורטרבק כלשהו בדראפט וזרוק עליו את המפתחות. לא פחות מחמישה (!) קוורטרבקים רוקים פתחו את העונה בהרכב הראשון של קבוצתם, שלושה נוספים החליקו להרכב הפותח במהלך העונה. אם את ההצלחה של לאק וגריפין עוד היה אפשר לצפות במידה כזו או אחרת, מה תגידו על ראסל ווילסון שהוביל את סיאטל לפלייאוף במו ידיו ורגליו? גם ווידן וטניהיל הצדיקו את האמון שניתן בהם והשתלבו כקוראי אותות לגיטימיים בתפקיד הכי חשוב על המגרש בעולם הספורט הקבוצתי.
