הנה כמה נתונים שחשוב לדעת על פתיחת העונה של מכבי תל אביב. ב-14 מחזורי ליגה הצהובים צברו 28 נקודות, כבשו 27 שערים וספגו 14. השוואה לפרק הזמן המקביל בעונות הקודמות מגלה שמדובר בפתיחה הטובה ביותר של המועדון בכל הקשור לצבירת נקודות והבקעת שערים ב-11 השנים האחרונות. אז, ב-2001/2 עם המאמן ניר לוין, היו למכבי תל אביב 31 נקודות והפסד בודד (2:1 לראשון לציון במחזור השני) עם בדיוק אותה כמות שערי זכות. העונה ההיא הסתיימה עם מקום שלישי במרחק 18 נקודות מהאלופה מכבי חיפה. לצורך ההשוואה, בעונת האליפות האחרונה ב-2002/3, השיגה מכבי תל אביב נקודה אחת פחות ב-14 מחזורי הפתיחה, היא גם כבשה פחות וספגה יותר מהקבוצה הנוכחית.
בכל הקשור לספיגות המצב מעט שונה, בשש מאותן 11 העונות האחרונות הצהובים ספגו פחות שערים מאשר העונה. אלא שהתמונה הכללית לא משתנה. הרי לא רק שמכבי תל אביב לא זכתה באליפות ב-10 השנים האחרונות, היא גם לא נאבקה על התואר. ברוב העונות הללו, הצהובים איבדו קשר עין מהצמרת וסיכוי ריאלי לתואר כבר בשלב הזה של העונה. מאז האליפות, מכבי לא מצאה עצמה מעל המקום השלישי אחרי הסיבוב הראשון וגם זה קרה רק פעמיים. העונה, כידוע, הסיטואציה שונה בעליל, ובכל זאת נראה שההתייחסות לתקופה הרעה שפוקדת את הקבוצה של ג'ורדי קרויף ואוסקר גרסיה קצת חורגת מפרופורציה.
אוסקר גרסיה נמצא בשבועות האחרונים תחת מתקפה תקשורתית שהפוקוס שלה מתמקד בשיטת המשחק. במסיבת העיתונאים האחרונה לקראת המשחק נגד מכבי נתניה, נראה שגם לספרדי הרגוע והשקול מתחיל להימאס מהשאלות הטורדניות: "במשחקים הראשונים אף אחד לא דיבר על השיטה. לפעמים הדברים משתנים, אבל אני חושב שזו השיטה הכי טובה כדי לנצח", ירה המאמן. "זה לא אומר שהקבוצה לא משחקת טוב. אני מחליט לגבי השיטה, וכך אנחנו משחקים כרגע".
גרסיה לא טועה. עוד כילד הוא גדל והתחנך על ה-4-3-3, המשיך עם השיטה כשחקן בוגרים בדרים טים של יוהאן קרויף וגם כמאמן קבוצת הנוער של ברצלונה. זה הכדורגל שהוא מכיר, מבין ושואף ליישם. אבל גם אם שמים את ברצלונה בצד, רוב הקבוצות בעולם משחקות בגרסאות שונות של השיטה עם חלוץ מרכזי אחד ושני שחקני כנף. גרסיה לא מנסה להמציא את הגלגל, אלא להנחיל מבנה ברור. מבחינתו, המהמורות בדרך הן עניין שבשגרה שאפשר להתגבר עליו בטווח הארוך.
הציפייה מגרסיה מצד לא מעט פרשנים היא לשחק עם ארבעה שחקנים קדמיים כמו שעשה במחצית השנייה ברמת השרון (3:4) וב-60 הדקות הראשונות של המשחק הביתי נגד סכנין (0:4). הבעיה היא שמה שעובד נגד קבוצות קטנות עם יכולות מוגבלות, יכול להתפרק נגד קבוצות גדולות, מסוכנות ועם יותר כלים.
קחו את הפועל תל אביב לדוגמה. ברוב שלבי העונה היא משחקת באותה שיטה בדיוק עם עומר דמארי, טוטו תמוז וטל בן חיים יחד. בגלל סיבות אובייקטיביות כמו פציעות והרחקות, יוסי אבוקסיס לא יכול היה להעלות הרכב שכולל את השלישייה יחד עם גילי ורמוט. אם יעשה זאת בעתיד, סביר שיצטרך לוותר על חנן ממן או לחשוף לחלוטין את מרכז השדה למתפרצות. ובכל זאת, בכל הקשור לאדומים, שגם לא מיטיבים לשחק, לא נשמעה ביקורת על השיטה.
ההבדל בין הפועל ומכבי תל אביב הוא בדיוק ההבדל בין דמארי למונס דאבור ויותר חשוב בין ורמוט וממן לראדי וגונסאלו. האדומים כבשו חמישה שערים פחות מהצהובים, אך החלוקה נכונה יותר. הם קיבלו שמונה שערים מדמארי, שבעה מתמוז וארבעה מבן חיים לצד חמישה בישולים מממן. כלומר, יש להם יותר שחקני הכרעה, יותר שחקנים שמהווים פקטור משמעותי ונוטלים חלק במעמסה ההתקפית. במכבי הכל נמצא על הכתפיים של אלירן עטר (13 שערים) כשרק דאבור מתקרב אליו עם חמישה כיבושים.
כשבוחנים את הנושא לעומק, אפשר לחלק העונה של הצהובים לשתיים כשהדרבי מהווה את נקודת המפנה. עד הדרבי היו לקבוצה 21 נקודות מ-24 אפשריות והפרש שערים 7:18. מהדרבי (כולל) מכבי הוסיפה למאזנה שבע נקודות מ-18 ביחס שערים של 7:9. בעוד עטר שמר על כוחו, הירידה בחלק ההתקפי נעוצה בין היתר בכושר של גונסאלו וראדי. השניים שהיו אחראים יחד על שבעה שערים שכבשה הקבוצה עד הדרבי, הסתפקו בשניים (שניהם ברמת השרון) מאז. כשמדובר בשניים שחלקו ביניהם עד כה את התפקיד של מספר 10, הקשר ההתקפי שמאחורי השלישייה הקדמית, הנפילה במספרים יוצרת בעיה קשה.
על החידה של גונסאלו גרסיה נכתב כאן בהרחבה השבוע. מדובר בשחקן שלא לגמרי מתאים לקבוצה גדולה ואין לו שום ניסיון במאבק אליפות. כשהוא משחק בקבוצה שבנויה סביבו ומתייחסים אליו ככוכב הוא פורח, כמו שקרה אשתקד בא.א.ק לרנקה, כמו שקורה עם פדרו גלבאן בבני יהודה. גונסאלו לא שחקן קבוצתי ובטח לא אחד שמתאים למאמן שגדל על הנעת כדור ומשחק מהיר. הוא תוקע לאוסקר את המשחק, לא נוטל חלק במשימות ההגנתיות ולפיכך, לא אפקטיבי בעליל.
הסיפור של ראדי שונה. אשתקד בסכנין הוא כבש שישה שערים בחמשת המחזורים הראשונים ואז נעלם לשלושה חודשים והוסיף עוד שלושה שערים עד תום העונה הסדירה. כשאוסקר נשאל על השיטה 'ההגנתית', הוא עונה בצדק: "ראדי לא קשר אחורי".בפועל, הוא לא מקבל ממנו את התפוקה שהוא ציפה לה, אבל אין לו בסגל שחקן שמסוגל למלא את המשבצת בהצלחה, למעט אולי דור מיכה שלא נוסה על ידי הספרדי במרכז הקישור.
כשמכבי תל אביב משחקת ללא עושה משחק דומיננטי, היא הופכת צפויה והרבה יותר קל לשחק נגדה. זה בדיוק מה שקרה השבוע בקרית אליעזר. מכבי חיפה חיכתה לצהובים בעמדות ונטרלה את הנעת הכדור כשאייל משומר וגוסטבו בוקולי הוציאו לחלוטין את עטר וראדי מהמשחק. כך הצהובים מתקשים להגיע למצבים וכל טעות בהגנה הופכת קריטית. דברים דומים אפשר היה לראות גם בדרבי ובמשחק החוץ נגד בית"ר ירושלים.
בנקודה הזו אפשר להכניס ביקורת על אוסקר גרסיה. הנאמנות לשיטה מובנת, אבל המאמן לא תמיד יודע למצוא פתרונות תוך כדי משחק. דווקא בדקות האחרונות בחיפה הוא שלח למערכה את סטיב גורי על חשבון גל אלברמן, ויתר על השיטה ויצר בלאגן במשחק. התוצאה הייתה מעניינת. הקבוצה שלו הפכה פתאום למסוכנת, אבל במקביל הייתה קרובה מאוד לספוג את השער השני.
כשמחברים את כל הנקודות, אפשר להצביע על אלמנט נוסף שהביא להרעה ביכולת - קבוצות הליגה סגרו את הפער שפתחה מכבי כתוצאה מהכנה יסודית ומדוקדקת לעונה. צוות מאמני הכושר המורחב, המחנה המוצלח בספרד והעובדה כי הצהובים החלו את ההכנות בשלב מוקדם של טרום העונה, הביאו את מכבי תל אביב לאוגוסט במצב טוב יותר, בטח על רקע המצב הלא ברור בהפועל תל אביב באותה תקופה, הרכש הכושל של מכבי חיפה וההתעסקות של קרית שמונה במשחקים באירופה. את ההבדל אפשר היה לראות במחזורים הראשונים. כעת, כשהיריבות מתחילות להתארגן מבחינת כושר גופני ו/או סגל שחקנים, אפשר ללמוד על ההבדלים האמיתיים בין הקבוצות, והם לא גדולים. למעשה, בשיחות סגורות מודה קרויף כי להפועל תל אביב ומכבי חיפה סגל טוב יותר מאשר לקבוצה שלו.
במובן מסוים, גם ההתעקשות של גרסיה להכניס לעניינים את שחקני הרכש - אבו זייד, גורי ורוברטו ארנשו פגעה בהיררכיה שהוא עצמו בנה. לפיכך, הפעולות של המועדון בחלון ההעברות של ינואר הופכות קריטיות לקראת המשך העונה.
קרויף וגרסיה צריכים שלושה-ארבעה שחקנים. ראשית, קשר דומיננטי שייקח את העניינים לידיים ויידע להניע את הכדור תחת לחץ, לבצע פעולות מפתיעות וגם להשתתף במלאכת ההבקעה והבישולים. ערן זהבי, האופציה המועדפת, הוא פתרון טוב בגלל האופי הלא מתפשר והווינריות. מאור מליקסון, שגם יכול לשחק במידת הצורך בכנפיים, מתאים עוד יותר בגלל העליונות הטכנית, קצב המשחק הגבוה ויכולת המסירה הפנטסטית, אך הוא בשלב זה לא מתכוון לחזור לישראל.
כדי שהחזון של גרסיה לקבוצה שמניעה כדור ויש לה מגוון אפשריות בהתקפה יתממש, הוא חייב גם מגן ימני עם אוריינטציה התקפית שיודע לעלות וליצור סיכון נוסף על הקבוצה היריבה. בהקשר הזה, יובל שפונגין הוא פתרון מושלם. לא יזיק לו גם שחקן התקפה מגוון נוסף. גרסיה לא משתגע על תשע קלאסי ובגלל זה רוברט ארנשו לא מוצא עצמו עד כה. הוא כן צריך שחקן שיכול לשחק גם בעמדה הקדמית וגם יודע לרדת אחורה, לברוח לאגפים כדי לייצר לעצמו מצבים ולא ידרוך לעטר על הרגליים. השם שלומי ארבייטמן עלה ובצדק. שמעון אבוחצירא נראה כמו אופציה פחות טובה.
סוגיית שוער נוסף שיתחרה עם ברק לוי בזמן ההיעדרות של וינסנט אניימה בעייתית, אך מובנת. הסיבוב השני קריטי ולצהובים אסור להגיע לפלייאוף העליון (שם יפגשו פעמיים את כל היריבות למאבק) בפער גדול. הרצון לטפח את לוי כשוער העתיד הוא נכון וחיוני, אך מצד שני עומד בסתירה מול הרצון לזכות באליפות.
יש גם לא מעט נקודות אור במכבי תל אביב. למרות הביקורת התקשורתית, נראה שהעונה העניינים נמצאים תחת שליטה. יש יד מכוונת ויש מי שיידע לא לתת לדברים להידרדר. הלחץ במועדונים מסוג זה היה ויהיה, אבל בשנים קודמות, מכבי התפרקה ממנו בשלב כזה או אחר של השנה, נכנסה לרצף שלילי ואיבדה עניין. בינתיים, למרות התקופה הרעה, סימנים של משבר אמיתי עדיין לא נראים באופק. בהקשר הזה, המשחק נגד מכבי נתניה יהווה סימן דרך. אחרי ההפסדים בדרבי ומול בני יהודה, הצהובים ניצחו את רמת השרון וסכנין. מה יהיה אחרי ההפסד בקרית אליעזר?
גם הקהל שותף לאווירה הכללית החיובית. אוהדי מכבי תל אביב חוו בשנים האחרונות בעיקר אכזבות והפך לסקפטי על גבול הפרנויה. גם בתקופות הטובות לא מעט אוהדים ציפו לנפילה, סירבו להסתנוור והביאו חשש מכל מהלך שקורה אצל היריבה מעבר לכביש או זו מהכרמל. אלא שהעונה, תופעות כמו קללות ושריקות בוז לשחקנים והצוות עדיין לא הגיעו. אוהדי מכבי תל אביב עמדו מאחורי הקבוצה גם במצב של 3:1 ברמת השרון ולא יישרו קו גם עם הביקורת האגרסיבית שהמועדון סופג מהתקשורת בשבועות האחרונים בגלל היכולת החלשה ופרשת הנסיעה לברוז'. זה עוד עשוי להשתלם להם בהמשך.
והנה עוד סיבה לאופטימיות. מאז בית"ר ירושלים ב-2006/7 לא הייתה מוליכה שצברה כמות כל כך נמוכה של נקודות ב-14 מחזורים. בעונה שעברה, למשל, ניצבה קרית שמונה בפרק הזמן הזה במקום השני עם 29 נקודות. זוכרים איך זה נגמר?
