לפני הכל, הצפייה בתוכנית "ערב טוב ספורט" מביאה לי דיכאון. זה מסוג הדברים שגורמים לי לתלוש שיערות, לחרוק שיניים, לסנן נאצות, לרדת מהארץ. זה מתחיל מטון הדיבור של לירון וייצמן, שגם ב"גיא פינס" מוציאה אותי מדעתי. העמידה שלה מרגיזה אותי, תנועות הידיים שלה מרגיזות אותי, המוזיקה של הדיבור שלה מרגיזה אותי, ובעיקר מקוממת הרצינות שבה היא מדקלמת את הטקסטים חסרי הפשר שלה. יש פער עצום בין החשיבות העצמית שהיא מייחסת לדברים שלה, לבין החשיבות האמיתית של הרכילויות סוג ז' האלו, שהן עלבון לכל אדם בעל שכל ישר (לשם הבהרה, "ערב טוב עם גיא פינס" היא מהדורת החדשות המרכזית בבית משפחת חסדאי, וחל איסור מפורש להסתובב בסלון או להפריע בזמן שידורה).
מעבר ללירון וייצמן, זה בעיקר התכנים עצמם. מה אכפת לי לראות את שיר אלמליח חוגגת יום הולדת מול המצלמות? למה אני צריך לראות אותה מודדת שמלת כלה? מי זאת בכלל האישה הזאת, ומה הקשר שלה לספורט? למה אני צריך להתלוות לאריאל הרוש בנסיעת מבחן של ג'יפ חדש? מה זה החרא הזה? ובכלל, למה השחקנים האלה לא באימונים? כי אם אני מאמן בליגת העל שמזהה שחקן שלו מופיע ב"ערב טוב ספורט", אני קונס אותו. אל תתעסק לי בשטויות, אל תפגע בשם של הקבוצה שלנו, שמור על הכבוד שלך ושלי, ותתרחק מהצהבת הזו כמו מאש.
אבל אז אני חושב, מה כל כך רע בתוכנית רכילות לספורט הישראלי? למה לא מגיע לנו? מה מבדיל בין הסלבריטאים בישראל לכדורגלנים? למה מי הם בכלל הגיבורים של עולם התרבות המקומי? מה תרם אלירז שדה לישראל לעומת אבי ריקן? למה צריך לעקוב אחרי ליהיא גרינר ולא אחרי אלמוג כהן?
חוץ מזה, אין מה לעשות, זה מה שהקהל אוהב. רכילות. חיים נוצצים. פרמיירות, מכוניות, דוגמניות. ובסך הכל, "ערב טוב ספורט" נערכת במקצועיות, מוגשת בקריצה ובחינניות, ומאופיינת בפרגון וחיבה לספורט המקומי. ובעצם, היחס לכדורגלנים כאל סלבריטאים יכול לעשות להם רק טוב. כי בזמן שליגת העל סובלת מדעיכה בפופולריות ומבעיות תדמיתיות, אולי חלק מהפתרון הוא להתייחס אליהם כאל גיבורים ומושאי הערצה, ולא כאל טמבלים שהולכים מכות בוינטר. מה רע בלשפוך קצת נצנצים על הענף המאפיר הזה?
אז עד כמה "ערב טוב ספורט" תורמת לכדורגל הישראלי? זו שאלה שקשה לתת עליה תשובה נחרצת. עקרונית, בכל העולם מקובל שספורטאים הם גיבורי תרבות, וידיעות רכילותיות על החיים הפרטיים שלהם מקבלות כותרות. לפעמים אני גם חושב ש-וואן ו"גליצ'ים" למעשה רק מועילים לענף, כי עצם הרמיזה ששווה לעקוב אחרי הכדורגלנים האלה בכזאת אובססיביות, רק מעלה את קרנם ומקרבת אנשים לכדורגל. חוץ מזה, בתור חובב כדורגל ועוקב מסור אחר הענף, יש בי צמא לקרוא עוד על הדמויות האלה. אהבתי, למשל, את ההתייחסות של לירון וייצמן השבוע לבלייזר שלבש אריק בנאדו במשחק של חיפה. לא משהו שראוי לכותרות ראשיות, אך עם זאת לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. לטעמי זו סוגיה חשובה, עם משמעויות רחבות.
הבעיה היא רק בפער. בפער בין המסירות של התקשורת, לבין האמת בשטח. השבוע, למשל, ראיתי את המשחק בין מכבי תל אביב למכבי חיפה, ואם לומר זאת בעדינות, לא זיהיתי כוכבים על הדשא. לא היה שם אף אחד שראוי להתעניינות מיוחדת בחייו הפרטיים. לא היה שם אף אחד שמצדיק מעקב חולני של מצלמות פפראצי. להפך, רק ראיתי "גיבורי תרבות" שקשה שלא לתהות מדוע הם מרוויחים כל כך הרבה, למה דוגמניות מקומיות מכרכרות סביבם, ולמה, לעזאזל, מגיעה להם תוכנית רכילות מושקעת, שחושפת שמלבד לביצועיהם הבינוניים שלהם על הדשא, הם גם עילגים ופרחים, שטחיים ונבובים.
ופה מתגלה הנזק. הייתי שמח לשמוע על תופעה של כדורגלנים שמסרבים להתראיין ל"ערב טוב ספורט" או להצטלם ב"גליצ'ים". כדורגלן שיגיד למראיינת הבלונדינית, "מצטער, אני לא מרגיש שהוכחתי את עצמי, אני מעדיף לדבר על המגרש". כדורגלן שמחפש אתגר גדול יותר מלהיות בגיא פינס. בקצב הזה, כל עוד לירון וייצמן מחויבת להעמיד כל שבוע תוכנית של חצי שעה, קשה להאמין שזה יקרה.