סיטואציה מוכרת - פעוט מבצע פעולה פשוטה, או לומד יכולת חדשה עבורו, והוריו מתפעלים. במבט מבחוץ פליאת ההורים נראית מוגזמת ולפעמים מלאכותית, אך היא כנה לחלוטין. במקום מסוים מסתתרת גם אצלם הידיעה שכל הילדים עוברים תהליכים דומים, אך זה לא משנה את החוויה באותו הרגע שהם חוזים בפלא תוצרת הילד המוצלח בעולם. תיאוריות ההתפתחות הפסיכולוגית מדגישות לא רק שמדובר בתגובה טבעית, אלא שהפעוט בשנים הראשונות לחייו זקוק לתגובה הזאת מהוריו. כדי להתמודד עם העולם המפחיד שהוא נקלע לתוכו, הוא צריך שיתפעלו ממנו, צריך להרגיש כל יכול. זוהי, בחלקה, האשליה האומניפוטנטית (זו תופעה רחבה, עמוקה וראשונית יותר, אך לא זה המקום וכו'). בהמשך הילד יצטרך להתפכח מהאשליה או לפחות להגביל אותה, בדרך כלל העולם דואג לכך ביעילות, בעיקר דרך המפגש שלו עם בני גילו.
אך יש ילדים שקשה יותר להגביל את האשליה האומניפוטנטית שלהם, בעיקר אם מדובר בעילויים שבתחום מסוים יכולים להמשיך להרגיש כל יכולים. הם הכי טובים בשכונה או בחוג שלהם, אחר כך בבית הספר, אחר כך בעיר, אחר כך במדינה. בסופו של דבר כל אחד מגיע לתקרת הזכוכית שלו, בין אם זה קורה במפגש עם עילויים נוספים, בהשוואה לגדולה היסטורית בתחום או בשלבים הרבים שבדרך. בעצם, לא כל אחד. בכל דור קיימים בודדים שיכולים להמשיך להרגיש חסרי גבולות ומגבלות. הדור שלנו זכה בדוגמא המרתקת של יוסאין בולט.
***
לכאורה, מה כבר ניתן להגיד ברמה הפסיכולוגית על מישהו שפשוט רץ הכי מהר? איך ניתן לנתח דמות שהזמן המצטבר בו ראינו אותה מתחרה בענף הספורט שלה לא מגיע לחמש דקות? התשובה המיידית היא שגם בספרינט, בצורך לרכז את כל המאמצים לשניות בודדות, לרגעים אחדים שמכוננים קריירה, יש המון פסיכולוגיה. מספיק להתבונן באחד מיריביו המרכזיים של בולט, אסאפה פאוול לדוגמה, כדי לזכור שגם אצנים יכולים לפשל בעקביות ברגעי האמת. בזמן שפאוול מתקשה לתפקד באור הזרקורים, בולט מתעלה באירועים החשובים, מצליח להוציא מעצמו את המקסימום דווקא כשכולם מתבוננים בו.
כאן אנו מתחילים כבר לגעת בנקודה המהותית שהופכת את בולט למעניין כל כך - יחסי הגומלין שלו עם הקהל. בולט מהפנט, לא מאפשר להוריד ממנו את המבט, סופרסטאר במלוא מובן המילה. יש כאן משהו מעבר לכך שהוא הכי מהיר אי פעם, משהו מעבר לחוויה האסתטית של לראות אותו רץ (שכבודה במקומה מונח). כאשר כלי התקשורת השונים יבחרו בקרוב את ספורטאי השנה, הם לא יוכלו להתעלם מהקליק שנוצר בין בולט לקהל, קליק שאפשר לו להפוך בקלילות לדמות הפופולארית והמבוקשת ביותר באולימפיאדה שכללה לא מעט ספורטאים מהגדולים אי פעם בתחומם. ריצה של בולט באולימפיאדה, גם במוקדמות, הייתה אירוע שעוצרים הכל בשבילו. אנשים מבוגרים מצאו את עצמם עוקבים בעניין והנאה אחרי התנועות הילדותיות שלו לפני ריצה ונותנים בהן סימנים. בולט מיצב את עצמו כאייקון תרבותי לא פחות מכוכבים כמו מסי וקובי בריאנט, למרות שאותם רואים כל השנה והוא מבליח לרגעים בודדים.
אין דוגמא טובה יותר לרגש שבולט מעורר מהתגובות של מאיר איינשטיין באולימפיאדה - השדר הוותיק כבר ראה הכל ושידר את הגדולים ביותר, אבל האצן הג'מייקני הוציא ממנו משהו אחר, התמוגגות מעוררת קנאה מעצם היותו שם, מהחלק הקטן שלו בסיפור הזה. בוגרי שתי הכתבות הראשונות במדור בטח מבינים את הכיוון: אם איינשטיין מגיב כך לבולט, זה סימן שבולט זקוק לתגובה כזאת מאיינשטיין. אין תנועה חד סטרית ביחסים בינאישיים. כדי להבין את דמותו של בולט, צריך להבין גם את האופן בו הקהל מגיב אליו, האופן בו הוא משמש אובייקט עבורנו.
***
אז איזה מן אובייקט הוא יוסאין בולט? מטאפורה יעילה במיוחד תהיה של גיבור על. עם הכוח של פלאש והגישה של איירון מן, הבולט-מן נראה כמו חלק טבעי מעולם היצורים בעלי הכוחות המיוחדים. ניתן להרחיב את המטאפורה ולהתייחס לשלושת מופעיו המרכזיים - בשתי האולימפיאדות ובאליפות העולם ב-2009, כטרילוגיה. בחלק הראשון הוא שבר את כל השיאים, כולל שיא שנראה בלתי שביר, בחלק השני הוא הצליח לשבור את השיאים של עצמו. השנה, אחרי המתנה, הגיע החלק השלישי. כדי שלא נאבד עניין, הבולט-מן הגיע אליו חבוט ופצוע, לאחר פסילה באליפות העולם הקודמת ועם יריב חדש ומפחיד במיוחד (גם אם לא הכי כריזמטי) בשם בלייק. לאף אחד לא הפריע שהסוף היה ידוע מראש.
מעבר לשעשוע שבמטאפורה, חשוב להדגיש שבולט דואג לחזק ולתחזק אותה. כל אותן תנועות מטופשות, הגישה הקלילה שהוא משדר בכל הזדמנות, הרמיזה על כך שנגמרו לו האתגרים והוא מתכוון לחפש אותם במקום אחר, למשל במנצ'סטר יונייטד - כל אלה אמורים להעביר מסר ברור של אדם שפשוט יש לו את זה. אין ספק שכך הוא רוצה שנחווה אותו. הוא מחביא בגישה הזו את השעות הארוכות של האימונים, את החיים שהוא מוותר עליהם, את הקשיים שבדרך. הוא האנטיתזה לגישת הגדולה הספורטיבית כמדע חמור, גישה שכיום אחד המובילים שלה הוא קובי בריאנט שמתגאה בכך שהוא עובד קשה מכולם כדי להגיע לרמה אליה הגיע ולשמור עליה. מטאפורת גיבורי העל תופסת רק בחלק הראשון בו הנער הפשוט מגלה את הכוחות שלו ונהנה מהם, היא מפסיקה להיות רלוונטית ברגע בו נכנסים הכוח, האחריות ושאר העניינים הכבדים.
נקודת המבט הפסיכולוגית מאפשרת להוסיף מטאפורה שנייה- מטאפורת הילד שמתפעלים ממנו. כאן הקהל מקביל להורה שנדהם מהיכולות שהילד שלו מציג ונותן לו להרגיש כל יכול. ההתפעלות גדולה וכנה כל כך שהיא מרחיבה את עצמה לכל פעולותיו של הילד, כולל ההצגות שהוא עושה לפני ותגובות השמחה שלו לאחר מכן. בולט מאפשר חוויה קולקטיבית של התפעלות טהורה כי היכולת שלו היא הטהורה ביותר וגם בזכות יכולתו לגרום לנו להאמין שזה בא לו בקלות, מעצם טבעו. בולט חי את האשליה האומניפוטנטית, כולל ההתפעלות שמאפשרת אותה, רק שבמקרה שלו זו אינה אשליה אלא המציאות. נדמה לי שזו הנקודה בה בולט עצמו הופך להיות פחות מעניין ואנחנו, הקהל שאינו כל יכול, הופכים להיות מושא החקירה המרכזי.
השילוב בין המטאפורות עשוי לספק את התמונה המלאה. אנו נהנים כל כך לדמיין שבולט הוא גיבור על דווקא בגלל שהוא אנושי, דווקא בגלל שהוא לא נוצר מתוך תאונת מעבדה או עקיצת חרק אלא פשוט נולד כזה. כך הוא מחזיר אותנו אל חוויית האומניפוטנטיות שלנו, אל הימים בהם התפעלו מאיתנו והרגשנו כל יכולים, ולא פחות מכך, אל הגלגול של החוויה הזו דרך הצאצאים שלנו. בולט מאפשר לנו לתחזק את הפנטזיה בה אנחנו, או הילדים שלנו, או הילדים שיהיו לנו, או הנכדים שיהיו לנו, נוכל לעשות הכל, להגיע לשמיים, לשבור את שגרת חיינו האפורים. הוא תזכורת חיה, טהורה ונטולת מטרדים לקיומה של האפשרות. והוא נחמד מספיק כדי לעשות זאת בפחות מעשר שניות, מה שהופך אותו למתאים במיוחד לדור הנוכחי. כל מה שאנו נדרשים לעשות זה להעיף מבט לרגע והוא כבר ידאג להטעין את מצבורי הפנטזיה שלנו, לאחר מכן אנו יכולים לחזור לחיינו הקודמים ומאיר איינשטיין יכול לחזור למוקדמות יידוי פטיש.
***
זה כלל לא עניין של מה בכך. כל אותן תיאוריות התפתחות מתחילת הכתבה מתייחסות לכך שאסור לוותר לחלוטין על האשליה האומניפוטנטית, שחייבים לשמור על גחלת, על מימד של פנטזיה בחיינו. זה אחד ההסברים לעניין המוגבר של אנשים רבים בגדולה בתחומים שונים ולצורך להפוך עילוי בתחום מסוים לסוג של אל שכל מה שהוא עושה גדול (דמיינו, למשל, את התגובה הציבורית אם מחר יתגלה מצבור של ציורים שג'ון לנון צייר כשהיה בכיתה א'). היכולת לזקק את החוויה הזאת לתוך איש אחד שרץ מאוד מהר היא הישג משמעותי שעונה על צורך חשוב. לשם כך גם הוא צריך לרצות לשמש בדיוק אובייקט כזה, ונדמה שזה אכן מה שבולט מעוניין בו. זו גם הסיבה שקשה להאמין שבולט יפנה לתחום כמו כדורגל בו אין לו סיכוי להיות הכי טוב. לעומת מייקל ג'ורדן, יצר התחרותיות הוא לא מניע מרכזי אצלו, לא ביחס לרצון לזכות בהערצה. לכן ההימור שלי הוא שבולט ינסה להוסיף לרזומה תחום נוסף בו יש לו סיכוי להיות גדול בקנה מידה היסטורי- קפיצה לרוחק.
היה יכול להיות מאוד נחמד לסיים את הכתבה כאן, אבל אי אפשר להתעלם מכך שמדובר בניתוח עם כוכבית. הטענה שבולט לא נוצר במעבדה היא יותר משאלה מאשר קביעת עובדה. זה המקום בו אין ברירה אלא להכניס למשוואה עוד אחד מרגעי המפתח של הספורט העולמי השנה- התפוצצות פרשת לאנס ארמסטרונג. ההבנה שהספורטאי הגדול שעבר את כל הבדיקות האפשריות הצליח, כנראה, לרמות את המערכת כל הזמן הזה משאירה עננה מעצבנת סביב כל ספורטאי גדול. אצל בולט, שרבים גם ככה משוכנעים שלא יכול להיות שהוא נקי מחומרים אסורים, מה שנמצא על הפרק גדול במיוחד.
ארמסטרונג התפרסם בזכות הסיפור האישי, אך עשה זאת בענף שהיה לפניו וחזר להיות אחריו תחום למביני עניין, גם בשיאו מעטים ממעריציו צפו באדיקות בטור דה פראנס והבינו באמת איך עובד העסק. בולט מביא את הגדולה שלו לידי ביטוי באירוע הספורט הגדול בעולם, בתחרות שבאופן מסורתי נחשבת לשיא האירוע הזה, ביכולת הטהורה ביותר, לכן הוא נגיש לקהל הרחב ביותר שקיים. גם בלי להתייחס להשערה שלי שהוא מייצג עבורנו את האפשרות הגלומה בתמימות הילדותית, אם יתברר יום אחד שכל זה לא היה אמיתי זה עשוי להיות השבר הגדול ביותר אי פעם בין הספורט לקהל. אישית, אני מתכוון להמשיך ולהתמסר לאומניפוטנטיות של בולט, גם אם יתברר שזו הייתה עוד אשליה.
הכותב סיים לימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית
לואיס סוארס: פרובוקטור או דמות מורכבת בהרבה?
מה עומד מאחורי השתיקה של רן בן שמעון?