תגידו לי, האם נרדמתי לכמה שנים והליגה גדלה מ-32 קבוצות ל-36? יש מצב שאני טועה בספירה? אז לא, לא נרדמתי אבל הליגה לא התרחבה. מדוע, אם כן, רוג'ר גודל חושב שיש הצדקה להגדיל את מספר המשתתפות בפלייאוף? כן, זהו הרעיון השבועי התורן שנזרק לאוויר העולם. הליגה שוקלת להגדיל את מספר הקבוצות שעולות לפלייאוף ל-14 או 16.
ברמת העיקרון זה רעיון רע, אולי הכי רע שנשמע עד כה. זהו פרס ענק לקבוצות בינוניות או גרועות, שרק יוזיל את ההשתתפות במפעל היוקרתי. 14 קבוצות זה עוד מספר סביר, שכן רק עוד קבוצה אחת תעלה מכל חטיבה, דבר שיבטל למדורגת מספר 2 את שבוע החופש ויעניק את הפרס רק לראשונה. לעומת זאת, הגדלה ל-16 משתתפות היא מכת מוות לענף. לא רק שנקבל מוצר רע שייראה יותר כמו המשחק של שני בלילה, גם האיכות תרד, בדומה למה שקורה בעונת ה-NBA. קבוצות יידעו שגם במאזנים שליליים הן תגענה לינואר. מה ידרבן אותן לשחק חזק שבוע אחרי שבוע אם הן יידעו שמאזן של 8:8 או 9:7 יספיקו?
כנראה שככה זה בליגה ששמה לעצמה בראש ובראשונה לא את בטיחות השחקנים אלא כסף, הגדלת רווחים. במקום לשפר את המוצר הקיים ולבצע תיקונים מינוריים למשחק ושינויים קלים בספר החוקים על מנת למנוע שריקות הזויות כאלה ואחרות, גודל ולהקתו חושבים על שינויים מרחיקי לכת, שמונעים משיקולים כלכליים נטו במטרה להגדיל את רווחי הליגה ובעלי הקבוצות. אם השינוי יתבצע הוא יגרום בדיוק את ההיפך. גדול נמצא בתפקיד רק שש שנים, שש שנים הזויות עם שינויים רבים. מפחיד לחשוב שיש לו עוד שנים רבות בניסיון למצוא עוד ועוד דרכים להרוס את המשחק.
אז מה, בולטימור, איך עבד השינוי בעמדת מתאם ההתקפה? בהחלט ראינו שיפור מדהים נפלא ועצום ביכולת ההתקפית של העורבים. באמת חשבו שם שזה יעבוד? זה היה בדיוק אותו מוצר אותו ראינו כל העונה רק עטוף אחרת. למען ההגינות, זה היה אפילו יותר רע מבדרך כלל, שכן ריי רייס מקבל כדורים בדאון שלישי, אבל השבוע לא ניתנה לו ההזדמנות בדאון שלישי, לא בריצה ולא במסירה. העיקר שהרייבנס הרגישו שרייס לא מספיק מעורב. כמו שנאמר, הבעיה היא לא במתאם - נדיר שהיא במתאם - הבעיה בשחקנים. ליתר דיוק, בשחקן אחד שעונה לשם ג'ו פלאקו, כשרוני אבל יציב כמו מניות הנסדאק.
אולי ביום ראשון נראה שיפור, שכן ניו יורק ג'איינטס באה לביקור והיסטורית היא יודעת איך לגרום לק"ב בינוני להיראות כיורש של ג'ו מונטנה. אגב, רייבנס, אל תשכחו לשלוח פרחים לדאלאס. הניצחון שלהם על פיטסבורג הבטיח לכם מקום בפלייאוף.
כל הכבוד לאטלנטה שנתנה לג'איינטס בראש והראתה לליגה שהיא מוכנה לינואר. הכי חשוב מבחינת הפאלקונס הוא שהניצחון מבטיח כמעט לגמרי את יתרון הביתיות הכל כך קריטי עבורם. למה קריטי? כי זו לא אותה אטלנטה בבית ובחוץ. למרות הניצחון הענק על הכחולים, אי אפשר שלא להרגיש שזה היה יותר קשור לג'איינטס מאשר לאטלנטה. המארחת שיחקה מעולה והגיע לה לנצח, אבל איכשהו הג'איינטס פשוט לא הופיעו למשחק. חלק מזה קשור למה שהפאלקונס עשו כדי שהכחולים ייראו כל כך רע, ומצד שני ניו יורק לא ממש עזרה לעצמה.
הפסדים לא מפריעים כמו הדרך שבה הם הונחלו. אי אפשר לנצח כל משחק, ולכן בהפסדים אחת מנקודות האור צריכה להיות הלב, הנשמה והמאמץ שהשחקנים מראים על המגרש, למרות התוצאה בסיום. כל עוד הקבוצה נלחמת, אפשר לקבל הפסד. מה שקרה בג'ורג'יה דום היה כניעה מוחלטת.
מעולם, בכל ההיסטוריה הארוכה של הליגה, לא קרה שעלובה מכהנת (אין טעות, זה המקור) סופגת הפסד מחפיר שמותיר אותה על 0 נקודות. קצרה היריעה מלתאר את אסופת הבעיות של הכחולים. חלק מהן, כמו הפציעות, משותף לשאר הליגה, חלק אחר הוא חוסר היכולת לסגור משחקים מהר גם נגד יריבות נחותות. בניו יורק חושבים גם שאפשר פשוט לעשות סוויץ' בראש ולצאת לשרשרת ניצחונות, אבל פיצול האישיות בעוכריהם.
כל עוד הנדנדה המטורפת הזאת בין משחק מבריק למחפיר תימשך, באמת שקשה לראות את הג'איינטס מגנים על התואר בפלייאוף. עד כמה שזה יישמע מוזר, למרות ההפסד המחפיר גורל הפלייאוף של הכחולים נותר בידיהם. הם, כמובן, צריכים לנצח בשני המשחקים הנותרים, בלי קשר למשחקים האחרים. מה העניין? לא בטוח שהם רעבים מספיק.
ואם בקבוצות רעבות עסקינן, מה נאמר על וושינגטון ודאלאס? שתי קבוצות שעד לא מזמן היו בפיגור עצום בבית מוצאות את עצמן מובילות. מי היה מאמין. כשמתחשבים ברכבת ההרים על שם הג'איינטס, יש מי שיגיד שזה היה צפוי. וושינגטון נסחפת אחרי גריפין, ואילו דאלאס, שלא מבריקה לאורך כל העונה, מוצאת דרכים לנצח. הבעיה עכשיו היא שמעמדת הרודף נטול הלחץ הקאובויס עכשיו בעמדת היתרון וכל הלחץ עליהם. בעיה נוספת היא שבמחזור האחרון הן נפגשות. אחת משתי הקבוצות הללו הולכת להפסיד ולהישאר בבית בחגים.
איבודי כדור היו מאז ומעולם המשווה הגדול בפוטבול. זה מה שמאפשר לקבוצות נחותות או גרועות לנצח קבוצות טובות יותר, וזה בדיוק המקרה במשחק בין אריזונה לדטרויט. לנוכח היכולת העלובה של אריזונה בהתקפה העונה לא רבים חזו את התוצאה הזו, אבל כשסטאפורד מאבד שלושה כדורים ולא עושה הרבה מעבר לזה, מה הפלא שגם קבוצה כמו הקרדינלס עוקצת את הליונס?
קלווין ג'ונסון סוגר על שיא היארדים של ג'רי רייס (כרגע 1,667 לעומת 1,848), ובכלל, הרבה שיאים עומדים בסכנה העונה. שיא היארדים על הקרקע נמצא בסכנה ברורה ומיידית כל עוד ה-MVP הנכנס של הליגה, אדריאן פיטרסון, ממשיך לרוץ כמו אחוז דיבוק וסוחב לבד על גבו את כל התקפת הוויקינגים. עוד שיא קטן שנמצא בסכנה רצינית הוא שיא הפלות הק"ב של מייקל סטרהאן. שני שחקנים מאיימים על השיא הזה - ג'יי ג'יי וואט ואלדון סמית', שנמצאים במרחק נגיעה מ-22.5 הפלות (לכל אחד מהם 19.5 כרגע).
שיאים אישיים הם כלי סטטיסטי שנועד להצבת מטרות סוליסטיות. השיאים ביארדים בתפיסה והפלות ק"ב, במידה שיישברו, זה נחמד אבל צפוי. ממש כמו שיא היארדים במסירה שנשברו או שיא מספר הט"ד שנמסרו נשבר, זה היה עניין של זמן עד שיארדים בתפיסה והפלות ק"ב יישברו גם כן. בליגה דומיננטית כל כך במסירה, יש יותר הזדמנויות לאסוף יארדים ולהפיל ק"ב. צריך לזכור שרייס רשם את ההישג בעידן שבו החוקים היו אחרים לגמרי. תארו לעצמכם את רייס משחק היום ונהנה מחופש הפעולה שתופסים מקבלים. תארו לעצמכם את מייקל סטרהאן, רג'י וייט או לורנס טיילור, כמה הפלות ק"ב היו להם? כל זה כמובן לא ממעיט בהישגים של סמית או וואט, אלא מראה על מגמה שבה יש יותר הזדמנויות לשחקני הגנה להפיל ק"ב. בעידן של היום שיאים נשברים בקצב מסחרר, ואל תתפלאו אם גם השיאים החדשים יישברו במהרה.
מתוך השיאים שעומדים בסכנה, היחיד שבאמת מרשים הוא שיא היארדים בריצה. מרשים, כי הוא עומד להירשם בעידן שבו המסירה היא אופציה ראשונה, וזה הולך לקרות כשכל העולם ואחותו יודעים שפיטרסון הולך לקבל את הכדור ולמרות זאת לא מצליחים למנוע ממנו לרוץ בפראות. זה קורה כשהוויקינגים לא מציגים שום איום התקפי אחר. וזה קורה לשחקן שחוזר מפציעה מאוד קשה בברך. פשוט מדהים.
איזה משחק היה לנו בליל ראשון. לא ניכנס הפעם לדיונים אם קפרניק טוב לניינרס או לא, גם לא לשאלה איך המשחק היה נראה אם אחת או כל ארבע ההשמטות שלו היו מוצאות את הדרך לחולצות הכחולות של הפאטס, רק נחלק מחמאות לשני הצדדים. לניו אינגלנד, שלמרות הבור שחפרה לעצמה ידעה לחזור למשחק. ומצד שני הניינרס, שמגיע להם כל הכבוד. לא פשוט לנצח בפוקסבורו והם עשו בדיוק את זה. לא פשוט לאבד יתרון של 28 נקודות ועדיין לנצח.
יוסטון, לדוגמה, לא משחקת טוב בהתקפה. פעם אחר פעם הטקסאנס הסתפקו אינדיאנפוליס בשערי שדה וזה לא יספיק מול ניו אינגלנד או דנבר, שתי הקבוצות הטובות בחטיבה. פריסקו הוכיחה שהיא יכולה, אבל חייבת לשמור טוב יותר על הכדור ועוד יותר על יתרון שבנתה בעבודה קשה. כי אם במקרה הניינרס יאבדו כדורים או ישמטו יתרון בסיאטל, לא בטוח שהם יצליחו להתאושש מזה.
הסיהוקס מגיעים רותחים עם המון מומנטום. נדמה שסיאטל הפנימה שעכשיו הוא הזמן בעונה שבו צריך לשחק את הפוטבול הכי טוב והיא עושה בדיוק את זה, עם שני ניצחונות מרשימים, שבו היא מראה יכולת הגנתית מעולה והתקפה טובה מאוד. צריך, עם זאת, לזכור שעדיין מדובר באריזונה והבילס. המשחק הזה יהיה פיצוי הולם מצד הליגה אחרי הזוועה בין טנסי לג'טס.
תודה לך טנסי. תודה לך שחיסלת את אשליות הפלייאוף ההזויה של הג'טס. לחשוב שלסילונים עוד היה סיכוי ריאלי לפלייאוף לפני המחזור, ובייחוד אחרי ההפסד של פיטסבורג לדאלאס, זה נורא ואיום. כאן חוזרים לנקודת ההתחלה של הטור הזה: הליגה צריכה להסתכל במראה ולחשוב מה היה קורה אילו הג'טס כן היו מנצחים ואיכשהו מצליחים להשתחל לפלייאוף, שלא לדבר על האפשרות שהיו מנצחים שם ומגיעים לסופרבול נגד אריזונה. סיוט. מסקרן היה לראות איך רשתות השידור היו מנסות לעושות ספין ומייצרות עניין למשחק כזה. הליגה צריכה לחשוב שוב ושוב על הרעיון שאיתו פתחנו ואיתו נסיים את המדור. אולי פשוט מישהו יסטור בפניו של גודל ויגרום לו להתעורר.