לקח את עצמו בידיים

ב-13 באוגוסט 1948 נפטרה אמו של רוברט שלינץ. למרות האבל האישי, היה נחוש החלוץ המרכזי של שטוטגרט ליטול חלק במשחק החוץ מול אאלן שהתקיים למחרת. כל יתר השחקנים כבר נסעו בלעדיו, ולכן בבוקר לפני ההתמודדות הוא ביקש מחברו את רכבו והתכוון לעשות הדרך מזרחה, בסך הכל כ-70 קילומטרים. היה זה יום קיץ חם במיוחד, והמכוניות בשנות ה-40' לא צוידו, כידוע, במזגנים. שלינץ פתח את החלון עד הסוף והוציא את ידו השמאלית תוך כדי נהיגה כדי להתאוורר. גם הכבישים בגרמניה ההרוסה אחרי מלחמת העולם השנייה לא היו במצב מזהיר. החלוץ, שמחשבותיו היו במקום אחר לגמרי, לא הבחין בבור. הוא איבד שליטה על הרכב שנפל על צדו השמאלי. ידו של שלינץ הפכה לגוש מרוסק של בשר ועצמות, והרופאים נאלצו לקטוע את השאריות באופן מיידי. כך הגיעה לסיומה קריירה מבטיחה של סקורר בן 24.

כך, לפחות, סבר שלינץ בעצמו. מאמנו בשטוטגרט חשב אחרת. גאורג וורצר ממש לא רצה לוותר על הכוכב הגדול ביותר שלו, ששרד אירועים קשים אפילו יותר מהתאונה המחרידה. שלינץ נולד במקום הלא נכון בתקופה הלא נכונה. היטלר עלה לשלטון כאשר רוברט היה בן תשע, והוא התבגר במציאות קשה של גרמניה הנאצית, שהתכוננה למלחמה ויזמה אותה.

שלינץ היה יליד צופנהאוזן, פרבר צפוני של שטוטגרט, שם החל להתאמן בקבוצה המקומית בעידוד אביו. הכישרון בלט למרחקים, וכבר בגיל 16 שולב שלינץ בקבוצה הבוגרת, בעוד קבוצת הנערים שלו שברה שיאים בליגה המחוזית. ב-1942 היא ניצחה ב-73 מ-79 המשחקים שקיימה, עם הפרש שערים מצטבר שזכור לאוהדים המקומיים עד היום, 45:371. זו גם היתה שנתו האחרונה בנוער. שלינץ הגיע לגיל הגיוס, ונשלח לחזית, שם נפצע בלסתו מכדור של חייל רוסי. הפציעה הקשה חייבה את שחרורו והותירה צלקת עמוקה, אבל גורלו היה טוב הרבה יותר בהשוואה לחברי קבוצתו. חמישה מהילדים שהיו שותפים להישג של צופנהאוגן נהרגו במלחמה. בלעדיהם לא נותרה קבוצה, ואחרי כניעת הנאצים וסיום המלחמה, הצטרף שלינץ לשטוטגרט.

הכדורגל היווה כלי חשוב בחזרה לשגרה של המדינה המוכה, שחולקה תחילה לאזורי שליטה של הסובייטים, הבריטים הצרפתים והאמריקאים. לא היה פשוט לקבל אישורים לחידוש פעילות המועדונים, אולם כבר ב-1945 חזרה הליגה האזורית בדרום גרמניה לפעולה, ושלינץ הפך לאליל שטוטגרט עם 45 שערים ב-30 משחקים, מחצית ממאזן הקבוצה כולה, בדרך למקום הראשון. "זה שיא שלא יישבר. שלינץ היה אימתני יותר ברחבה מאשר גרד מולר או אווה זיילר", כתב כעבור חצי מאה העיתונאי האנס בליקנסדורפר, אם כי ברור שההגנות בתקופה זו לא היו החזקות ביותר בתבל. וורצר, שהגיע לשטוטגרט ב-1947, התחיל לבנות את הקבוצה סביב הגיבור המקומי הגדול. הוא לא התכוון לתת לדבר, גם לא לטרגדיה על הכביש, לשנות לו את התוכניות.

אז המאמן השקיע ימים כלילות בשיחות עם שלינץ, ראה אותו בוכה ומתייסר, והצליח להחדיר בו אמונה ששום דבר לא אבוד. הכוכב החל להתאמן לקראת החזרה למגרשים על פי תוכניות מיוחדת שגובשה עבורו. ארבעה חודשים בלבד אחרי שאיבד את ידו, הוא כבר התייצב למפגש עם באיירן מינכן, ושטוטגרט ניצחה 1:2. האיש, ששם את השרוול השמאלי הריק, הפך לשיחת היום בדרום גרמניה. זה היה נס לכל דבר, והסיפור רק הלך והתעצם עם השנים.

שינוי מהותי אחד הציע וורצר לשלינץ על מנת להתאים את סגנון המשחק שלו למציאות החדש. במקום העימותים הפיזיים הרבים במרכז הרחבה כחלוץ החוד, הוסט כוכב שטוטגרט לעמדת הפליימייקר, והירבה לבלות באגף השמאלי. בתפקיד זה, הסתבר, היה שלינץ מוצלח אפילו יותר. המאמן ובן טיפוחיו רשמו יחדיו הישגים מרשימים בתחילת שנות ה-50' – העידן שנותר עד היום כטוב ביותר בתולדות המועדון.

בימים ההם, איש אפילו לא חלם על הקמת הבונדסליגה, ואלופת גרמניה נקבעה בשיטת גביע בסיום הליגות האזוריות. את הצלחת הראשונה קיבל שלינץ ב-1950, פחות משנתיים אחרי הפציעה, כאשר שטוטגרט גברה בגמר בברלין, לעיני 95 אלף צופים, על קיקרס אופנבאך. כעבור שנתיים, הגיעה שטוטגרט שוב לגמר האליפות, והפעם חזו 86 אלף צופים במאבק מול סארבריקן החזקה, שנערך באזור מנהיים, באמצע הדרך בין שתי הערים. היריבה עלתה ליתרון, ושלינץ נכנס לפעולה בדקה ה-17 עם שער שוויון אחרי כדור קרן. האליל עם יד אחת היה בכל מקום במגרש, אירגן את כל ההתקפות, והצעיד את קבוצתו לניצחון 2:3. "ללא שלינץ, שטוטגרט לא היתה רואה שום תואר", נכתב אז בעיתונות המקומית. התמונה בה חוגג הקפטן את הזכייה עם צלחת שמונפת ביד אחת משמשת עד היום השראה לאוהדי הקבוצה.

ב-1952 חל אירוע חשוב נוסף בכדורגל הגרמני – מפעל הגביע שב לפעילות. חלפו שנתיים, ושלינץ הניף גם אותו, באפריל 1954 אחרי ניצחון מפואר על קלן בגמר. לקח לו ארבע שנים נוספות כדי לשים את ידיו על הגביע שוב, והוא עשה זאת בשלהי 1958, בזכות 3:4 דרמטי בהארכה מול פורטונה דיסלדורף, משער של חברו הקרוב לותאר וייזה, אשר גם לו סיפור חיים מרתק ויוצא דופן. וייזה, צעיר משלינץ בעשור, ברח ממזרח גרמניה בהיותו נער בן 18, השתלב נהדר בשטוטגרט, והתיידד עם הקפטן. הוא עזר לו להתלבש, להתקלח ולבצע פעולות יומיומיות אחרות, כי הרי גם לשחקן ענק כמוהו לא היה פשוט להסתדר בחיים עם יד אחת בלבד.

לימים, סיפר וייזה: "שלינץ היה המנהיג האולטימטיבי על המגרש. אם מישהו לא התאמץ מספיק, הוא היה רץ לעברו ונותן לו בעיטה בתחת. בתוך המשחק, הוא היה פשוט ייצור נבזי, עושה הכל למען הניצחון. אחרי שריקת הסיום, הוא חזר להיות אדם נעים הליכות, החבר הכי טוב שלי". יכולתו של הכוכב להתגבר על המוגבלות הפיזית ולתת את המקסימום בכל שניה דרבנה גם את חבריו להתאמץ הרבה יותר. אם שלינץ מסוגל להתעלם מנכותו, הייתכן שיהיה תירוץ לשחקנים עם שתי ידיים?

צילומים מעטים מאוד מהקריירה של שלינץ שרדו עד היום, אבל כדי ללמוד על איכויותיו די באמירה אחת של אלפרדו די סטפאנו. אחרי משחק ידידות בין ריאל מדריד לשטוטגרט ב-1958, התפעל החץ הבלונדיני: "שלינץ היה השחקן הטוב על המגרש. מעולם לא חשבתי שאפשר לעשות עם כדור את מה שהוא עושה". אפילו אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה, ששיחק באחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה, הרגיש קצת נחות אל מול הגאון הגרמני עם יד אחת בלבד.

ואם זו היתה רמתו של שלינץ, מתבקשת השאלה מדוע לבש קפטן שטוטגרט רק שלוש פעמים את מדי נבחרת מערב גרמניה, לא נכלל בסגל למונדיאלים, ולא היה חלק מהחבורה שחוללה את "הנס של ברן" בגמר מול הונגריה ב-1954. תשובה הגיונית בנושא לא קיימת, בעיקר כי לא הגיעו לזמננו ציטוטים של המאמן הלאומי ספ הרברגר בנושא. ההנחה הרווחת בגרמניה מדברת על כך שהרברגר חשש כי שחקני היריבות יירתעו מלשחק במלוא כוחם מול אדם נכה. לפי תיאוריה זו, הוא לא רצה לנצח באופן לא הוגן.

אם זה אכן היה המצב, הרי שמדובר בעוול עצום כלפי שלינץ. במונדיאל הראשון ב-1930, אחד הכוכבים של האלופה אורוגוואי היה הקטור קסטרו, שקטע את ידו עם מסור כאשר היה ילד. עד היום הוא נותר קטוע היד היחיד שהניף את הגביע העולמי. מי יודע, אולי שלינץ יכול היה להיות השני. הוא בוודאי היה ראוי לכך, ואז שמו היה מוכר ברחבי העולם לצידם של פריץ ואלטר ומקס מורלוק. מצד שני, סביר שאם היו מזיזים אפילו חלק קטן מההיסטוריה, נבחרת הפלא ההונגרית היתה מקבלת את הכתר.

את הקריירה סיים שלינץ באופן מפתיע מכל הבחינות. הסיבות להחלטה נשארו עמו לעד, והוא אפילו לא הודיע על כך אישית. ביום בהיר אחד ב-1959 נכנס וורצר לחדר ההלבשה והודיע לשחקנים: "אל תחכו לרוברט. הוא לא ישחק איתנו עוד". וכך זה נגמר. אלא שעד יום מותו ב-1995 מהתקף לב נותר שלינץ חבר מועדון. מאז נקרא האיצטדיון בו משחקת קבוצת המילואים של שטוטגרט על שמו, ועבור האוהדים הוא השחקן החשוב בתולדות הקבוצה.

"הצבעים שלנו אדום-לבן, הגיבור שלנו הוא רוברט שלינץ, הוא היה האדם הגדול בעולם" – אלה המילים של אחד השירים הפופולריים ביותר ביציעים. שם יושבים האוהדים שיצרו את הסרטון הזה, אשר משלב בין עבר להווה ומספק כמה הצצות חטופות לקפטן ללא יד שמאל בשנות ה-50'. רוחו מרחפת תמיד מעל האיצטדיון, והיא תהיה שם גם במפגש מול קלן ביום רביעי, בשחזור הגמר הבלתי נשכח ההוא מ-1954.