בפוליטיקה, כמו בכדורגל, המציאות עולה על כל דמיון. גם במגרש הפוליטי שרים בכירים, שעשו לא מעט למען המדינה, מוצאים את עצמם "יושבים ביציע", כאשר את מקומם תופסים שחקנים צעירים וחדשים; גם שם יכול בכיר לקבל כרטיס אדום כאשר השיפוט לא צודק; וגם שם יש חלון העברות, אותו מונח שאנחנו מכירים כל כך טוב מהכדורגל וחצה את הקווים.
אז כן, יש לא מעט דברים בפוליטיקה הקטנה שלנו שמאוד מזכירים את הכדורגל אצלנו - את הרמה הנמוכה, את החובבנות ואת העובדה שקודם כל מדובר ב"אני, ורק אני". אחר כך, אם בכלל, באה הקבוצה. הפוליטיקה מזמן הפכה למירוץ כיסאות ספורטיבי, ובטבלת המוסר והאתיקה שלנו היא ממוקמת בפלייאוף התחתון.
בישראל, שחקן כדורגל,שהבקיע שער או שניים ועדיין לא קרע זוג נעליים, כבר רואה עצמו ככוכב, חושב איך הוא מוצא קבוצה טובה יותר, עם חוזה טוב יותר ומתי יוכל לתת גיחה לליגות בחו"ל. ממש לא חשוב לו אם הקבוצה בה הוא גדל, זו שהשקיעה בו מנדט שלם על מנת להפוך אותו לשחקן טוב יותר, תיפגע.מבחינתו, מה שחשוב הוא לעבור את אחוז החסימה.
לאותו לשחקן אין סבלנות להשקיע בקבוצה בה הוא גדל ועל גבה הוא נבנה, הוא לא מעוניין להוכיח את עצמו בבית שבחר בו, להתקדם, להשתלב בנבחרת ומשם להגיע בשל ומוכן לחו"ל. הסוכנים למיניהם משגעים אותו לצאת מיד לחו"ל, והוא מהר מאוד מוצא את עצמו מיובש על הספסל בבית או מחמם את הכסא ביציע. הוא משוחרר מקבוצה לקבוצה, נעלם מהכדורגל וזוחל חזרה, במטרה לחזור לבית המקורי, שלא תמיד רוצה אותו.
כך בדיוק מתנהגים הפוליטיקאים הקטנים שלנו. כל אחד או אחת שטרם ביצעו תפקיד, ולו הזוטר ביותר, רואים עצמם כמועמדים ראויים לתפקיד ראש הממשלה.כל פוליטיקאי שמרגיש שמקומו בהרכב הקבוצה (המפלגה) לא מובטח יעזוב את הבית הפוליטי בו הוא גדל וצמח, שם הוא קיבל את התמיכה להיות שליח ציבור בכנסת.
הדוגמה הטובה ביותר היא מפלגתה של ציפי לבני. במשך כשבע שנים לבני עמדה מעל כל במה, ומעל דוכן הכנסת והסבירה לנו כמה "קדימה" חשובה. כל זה היה נכון, כל עוד לבני עמדה בראש המפלגה. זו אותה לבני שמזכירה לנו בכל יום מחדש כמה היא בעד דמוקרטיה, עד שזה נוגע אליה.היא התמודדה על ראשות קדימה בבחירות דמוקרטיות וכשהפסידה בהתמודדות, פתאום קדימה היא הדבר הכי לא חשוב ואין בו שום צורך. הצורך היחיד הוא במפלגה שבה היא תהיה הקפטן. ואם צריך להעביר שבעה שחקנים מקדימה לקבוצה שלה למה לא? ההבדל, אם תרצו, מכדורגל הוא שכולנו יודעים שבחלון העברות היו מאשרים לה רק חמישה חברים מקבוצה אחרת.
אין בית, אין דרך, אין ערכים. מאיר שיטרית תמך במופז נגד לבני, וכשראה כי אצלה מקומו מובטח נטש את קבוצתו וערק לליבני. אבי דיכטר, שתמך במופז בהזדמנות הראשונה קיבל חוזה טוב יותר כמו תפקיד של שר להגנת העורף, עזב ורץ לתפקיד, ממש כמו אותו שחקן ישראלי אופורטוניסט שבקרוב יראה את עצמו יושב ביציע. סגן השר דני איילון קיבל מאביגדור ליברמן כרטיס אדום ופוטר, גם בגלל החשד שהדליף לתקשורת מחדר ההלבשה. וכאשר הבעלים של קבוצת ישראל ביתנו ראה שקפטן מפלגתו סטס מיסז'ניקוב אינו מקיים אורח חיים ספורטיבי ומבלה במועדונים ובפאבים, והבין ששחקנית החיזוק שלו אנסטסיה מיכאלי עוברת עבירות משמעת, לרבות שפיכת מים על שחקן מהקבוצה היריבה.
זה לא עוצר כאן. צחי הנגבי, עמיר פרץ ורבים אחרים כבר לא מעניינים את האוהדים ביציע, אבל כמו כל שחקן בשדה הפוליטי, הם לא בוחלים באמצעים על מנת להבטיח את עצמם בהרכב הכנסת הבאה. תגידו לי אתם: אם הפוליטיקאים, מנהיגינו, מתנהלים כך, למה ששחקני הכדורגל שלנו יעשו זאת אחרת?