הביקורת הנ?ל על שלמה שרף נכתבת על אף שתי הסתייגויות ברורות ומוסכמות. א?, זו חוכמה קטנה מאוד לבקר פרשנים. ב?, זו אפילו חוכמה קטנה יותר לבקר את שלמה שרף. כי א?, איזה פרשן בימינו לא מרגיז? כולם שנויים במחלוקת, על כולם יש תלונות, אחד צועק, השני יהיר, השלישי מקשקש, הרביעי בור, ובאופן כללי כולם מעוררים זעם רק מעצם העובדה שיש להם דעה. וב?, לגבי שלמה, מה כבר יש להגיד שלא נאמר? הרי כבר כמאמן סגנון הדיבור שלו הושמץ, ב"יציע העיתונות" הוא כבר דרש לשבור רגליים לאוהדים ולהחריב את עזה, ב"ישראל היום" הוא כתב טור על משחק מבלי שצפה בו, ובאופן כללי ידוע כבעל פיוז קצר וששיאו הרחק מאחוריו. אז מה כבר יש לחדש?
ובכן, מתברר ששרף, למרות הציפיות המינימליות, עדיין מצליח להפתיע, גם בסטנדרטים שלו. מי שזכה השבוע להאזין לפרשנותו במשחק גביע הטוטו בין מכבי תל אביב להפועל חיפה, גילה שהסימפטומים שמאפיינים אותו רק מחמירים עם השנים, שקריאות הקול האינסטינקטיביות שלו כבר מחליפות כמעט לגמרי את מקומן של המילים, ושהפרשנות שלו מספקת שירות מעניין אך לאו דווקא הולם: לא ידע מקצועי, כי אם תחושה אותנטית של ישיבה ביציע, לצד האוהד המצוי, מהזן הנרגן ביותר, בחוויית כדורגל שלמה, על כל מרכיביה המקומיים.
כבר בדקות הראשונות למשחק הגיב שרף לאירוע על המגרש ורטן "למה? למה? למה?". אמר ולא יסף. בשלב הזה השדר יהונתן כהן עוד היה אופטימי, מעט נאיבי, ופנה לפרשן בבקשה "אנא תסביר את כוונתך", מתוך תקווה לשמוע פירוט או ביאור, אבל שלמה, כמו רוב עמיתינו ליציע, בוחר לעתים לקמץ במילים, ומעדיף לזקק את המסר ולהביע אותו דרך קולות מהבטן וצקצוקי לשון.
כך, למשל, נשמעת מכיוונו הקריאה "יאללה, שחק". מה טיבה? אם מחפשים מתחת לשפה הפשוטה, אפשר למצוא בה ערך פרשני, מאחר ששרף בקריאתו העממית רומז שהשחקן לוקה באיטיות ושמוטב היה אילו היה משחרר כדור מהר יותר, כנדרש בכדורגל המודרני. אבל לשרף אין את הסבלנות (או את היכולת) להאריך במילים, והוא מסתפק בגערה או נזיפה כדי להביע את זעמו, ובכלל, נדמה ששרף כבר לא מרגיש צורך להסביר או לפרש, אלא בעיקר להביע רגש. אין זו מטרת הכדורגל?
וכך, למשל, נשמעת הקריאה "הלו פאול", או פשוט "יאללה, שרוק". אומנם לא בז'רגון המצופה מאיש טלוויזיה, ועדיין, אפשר גם פה לזהות מימד פרשני, מאחר שאיש המקצוע מזהה שנעשתה עבירה, ואין זו אשמתו ששפתו דלה ואלו הם הכלים היחידים שהוא מוצא בימינו על מנת להעיר את עינו של הצופה. מעט מתסכל שהפרשן לא מרגיש צורך להבדיל את עצמו מהאוהד, וגם הוא פשוט פולט החוצה את המאוויים והכעסים שבוערים בו, אבל ייתכן ששרף כבר הורגל מ"יציע העיתונות" שאמוציות מביאות רייטינג, והוא רק עושה את המצופה ממנו.
עם הדקות שנוקפות הפרשן כבר מתחיל להזדעק עם "וואי וואי וואי" או סתם פליטות אקראיות של פרצי צחוק, ומסתמן שהמחסומים קורסים ושרף משתחרר לחלוטין. "יאללה, שיבעט כבר, ההוא גם כן", הוא אומר על מהראן ראדי, "צריך להעמיד אותו במקום... עזוב אותך, גם כן זה, מה עשו ממנו". הצופה לא מספיק להיחרד מסגנון הדיבור, ודקה לאחר מכן שחקן הפועל חיפה תופס את הפרצוף ומתפתל, ושרף קובע "שיקום, הוא עושה הצגה". יהונתן כהן מתעקש ש"הוא קיבל מכה בפנים" כפי שמראה ההילוך החוזר, אבל שרף נוזף "איזה מכה, מה מכה", וממשיך בשלו, בהבנה שזה תפקידו.
שלמה שרף על שחקן הפועל חיפה: "חתיכת אפס"
ואז שלמה צעק "חתיכת אפס!". הישאם כיוואן התמהמה בתוך הרחבה, ושרף פשוט הגיב כמו שהוא יודע, כמו שתמיד ידע. "חתיכת אפס", שכמובן לא מפליא. אחרי שנים שבהן האלימות של שרף רק מטופחת, אחרי שנים של דיבור רצוף ללא מחשבה עד שאוזל לו האוויר מהריאות, אחרי שנים שההתלהמויות שלו רק הביאו לו עוד עבודה, אחרי שנים של "תעזוב ת'יד" - למה שעכשיו יעצור את עצמו? מתי לאחרונה נדרש ממנו לגלות איפוק?
אבל התגובה המשעשעת הגיעה מיהונתן כהן, שעוד מצליח לזהות את הגבולות. "לא שלמה, לא לא", הוא אמר לו, תוך כדי צחוק, "לא שלמה". זה היה כמובן צחוק של מבוכה, שמסגיר הכל. כמו צחוק של אבא ששומע את הילד שלו אומר משהו לא הולם ומעיר לו בסלחנות. כמו צחוק של אדם שמובך מפליטת פה של הסבתא הדמנטית שלו שכבר לא מבחינה בחוקי הפוליטיקלי קורקט. צחוק שהוא למעשה גינוי מנומס. כמו גערה שנעשתה מתוך התחשבות בנסיבות, מתוך הבנה שכבר אי אפשר לכעוס, שזה המצב, ואין מה לעשות. צחוק שהוא על גבול הרחמים.