משחקי סוף השבוע באירופה: פרעוש וילד על גב הנמר

הם נפגשו לראשונה ב-21 בינואר 2005, באצטדיון קטן במחוז מוניסאלס בקולומביה, במשחק חסר חשיבות בסיום שלב הבתים באליפות דרום אמריקה לנבחרות עד גיל 20. ארגנטינה וקולומביה כבר הבטיחו את עלייתן לשלב הבא עם שלושה נצחונות על יריבותיהן, מבלי לספוג. מספר ימים קודם לכן, הביסו הארגנטינאים 0:6 את פרו, וזו תוצאה שלא יכולה לעבור בלי חיוך. נגד המארחת ליאו מסי לא הבקיע, רדאמל פלקאו דווקא הרשית אז, וזה הסתיים בתיקו 1:1.

כעבור שבוע וחצי, בשלב הבתים הסופי הם נפגשו שוב, הפעם בקרב מכריע הרבה יותר, והתוצאה היתה זהה – רק שהפעם היא היתה מצוינת עבור הקולומביאנים בדרך לזכיה בגביע. הפעם הכובש שלהם היה הוגו רודאייגה, וזה דווקא הגיוני יותר. פלקאו שימש בנבחרת ההיא שחקן מחליף, ואילו חלוץ פולהאם בהווה היה הכוכב האולטימטיבי עם 11 שערים בטורניר.

גם כעבור חצי שנה, כאשר הנבחרות הצעירות של ארגנטינה וקולומביה התעמתו בשמינית גמר אליפות העולם בהולנד, זה היה המצב. מסי הבקיע בניצחון 1:2, פלקאו ראה את זה מהספסל ונכנס רק לקראת הסיום. ארגנטינה סיימה את הטורניר עם גביע ביד, הפרעוש הוכתר למלך השערים וקיבל את פרס השחקן המצטיין. זה היה התואר הראשון בחייו.

דרכו של פלקאו לתודעה התחילה מלמטה, היתה ארוכה הרבה יותר בהשוואה למסי, והוא עבר פציעה איומה בדרך, אבל לבסוף זה הגיע. בסוף השבוע האחרון, שעתיים לפני שמסי שבר את השיא האגדי של גרד מולר, עשה גם הקולומביאני כותרות עם חמישיה לרשת לה קורוניה. זו היתה ההכנה האולטימטיבית לקרב הגדול ביניהם בקאמפ נואו. נשיא אתלטיקו מדריד, אנריקה סרסו, לא התבייש להכריז לפני כחודש שלא היה מחליף את הסקורר שלו באף שחקן אחר. אלא שהוא יודע היטב כי זה עשוי להיות ביקורות האחרון של פלקאו באצטדיונה של ברצלונה, לפני המעבר הצפוי בקיץ. סרסו לא יוכל להחליף אותו במסי או בכריסטיאנו רונאלדו. במקרה הטוב מדברים על אדין דז'קו או ג'קסון מרטינס.

עבור אוהדי הקולצ'ונרוס, הפרידה מהנמר, אם וכאשר תתרחש, תהיה קשה מנשוא. אולי הם יבכו עליו אפילו יותר מאשר על פרננדו טורס, שנמכר לליברפול בקיץ 2007 והותיר אחריו מסורת מפוארת של הצלחות במבצר הקטלוני. תאמינו או לא, אבל בימים העליזים של 'אל ניניו' הפסידה אתלטיקו בברצלונה רק פעם אחת בחמישה ביקורים. משחק הבכורה של טורס בליגה הספרדית הבכירה, אחרי העלייה מהליגה השניה, הסתיים ב-2:2 בקאמפ-נואו. בפברואר 2005 הוא הבקיע צמד ב-0:2 מפואר – ההפסד הביתי היחיד של פרנק רייקארד ורונאלדיניו באותה עונה. כעבור שנה הוא הרשית שוב פעמיים בניצחון 1:3, ושוב היה זה ההפסד הביתי היחיד של בארסה. טורס ואתלטיקו היו הקללה של בלאוגרנה.

מאז נעלם 'אל ניניו' באי הבריטי, המצב השתנה ב-180 מעלות. חמישה הביקורים של אתלטיקו בקאמפ נואו הסתיימו עם אפס נקודות, בתוצאה המצטברת המחפירה 24:4. מסי הבקיע בכל אחד מהם, ובשתי העונות האחרונות זה הסתיים עם שלושער. בסך הכל, יש לו 10 כיבושים לרשת של אתלטיקו מאז 2007. מהכבשה השחורה, היא הפכה ליריבה הנוחה ביותר.

את הסטטיסטיקה הזו חייב פלקאו לשנות. אחרי צמד בגמר הליגה האירופית ושלושער נגד צ'לסי בסופר קאפ, איש לא יעז להגיד שהקולומביאני לא מגיע למשחקים גדולים, אבל עובדה היא שבברנבאו לפני שבועיים הוא כמעט ולא הורגש, בהצגה מאכזבת מאוד של שתי הקבוצות שלא הצדיקה את ההייפ סביב הדרבי. הפעם, יש לקוות, שני הסופרסטארים יספקו את הסחורה ויהפכו את קרב הצמרת הספרדי לחוויה בלתי נשכחת.

עם כל הכבוד למסי ופלקאו, על השער הדרום אמריקאי היפה ביותר של סוף השבוע הקודם חתום חואן ארנגו, ששלח כדור מדהים לרשת מיינץ למרות שהחליק ברגע הבעיטה. מאמנו במנשנגלדבאך, לוסיאן פאברה, הכריז ללא היסוס: "זאת אחת הרגליים השמאליות הטובות בעולם", והוא צודק לחלוטין. גדול שחקני ונצואלה בכל הזמנים לא זוכה להערכה הראויה.

ההצלחה המסחררת של גלדבאך בעונה שעברה שייכת לא רק למרקו רויס, אלא גם לארנגו – האדריכל בעל מסירות הזהב, שלא יודע לכבוש שערים שגרתיים. בכל פעם שהכדור שלו נושק לרשת, מדובר במעשה אמנות. תעשו לעצמכם טובה, וצפו במקבץ השערים שלו מהעונה שעברה. ההנאה מובטחת. ואם נשארתם עם טעם של עוד, הרי שהשער נגד וולפסבורג רק לפני שבועיים היה מרהיב אפילו יותר.

כל גרמניה מייחלת לנס נוסף של אראנגו שיעצור את באיירן לפני שהקרב על צלחת האליפות מפסיק להתקיים אפילו בתיאוריה. בעונה שעברה, יש להזכיר, גברה גלדבאך פעמיים עם הבווארים, והיתה אחת משתי הבודדות שניצחו באליאנץ ארינה. אז היה באוויר ריח של נוסטלגיה, לזכר שנות ה-70', אבל גם אם קבוצתו של ארנגו עושה הרבה פחות כותרות העונה, היא רחוקה שלוש נקודות בלבד מהמקום המוביל לליגת האלופות. לא נשארו לנו שנים רבות מדי להנות מארנגו בן ה-32, אבל מי יודע – יש סיכוי לא מבוטל שנראה אותו במונדיאל בברזיל.

זלאטן איברהימוביץ' כועס, קרוב לוודאי, על ההתאחדות הצרפתית. השבדי מפציץ בקצב מטורף, ומגיע למשחק העונה בצרפת בכושר שיא אחרי שלושער נוסף מול ולנסיין ביום שלישי, אבל הקרב הענק מול ליון שובץ בדיוק לשעה בה מסי יארח את פלקאו. אז מי ברחבי העולם יזפזפ כדי לצפות בביצועיו של זלאטן? שוב הקטלאנים השנואים מונעים ממנו לחגוג לבדו על הבמה הגדולה. כמה לא הוגנים הם חייו!

אלא שזלאטן בכלל נמצא בעמדת פיגור במאבק על האליפות. ליון מקדימה את הפריזאים בשלוש נקודות שלמות, וניצחון בפארק דה פרנס יגרום לקרלו אנצ'לוטי לדאוג מאוד לכסאו. כדי שזה יקרה, יצטרך רמי ורקוטר להיות במיטבו. ואם אתם שואלים את עצמכם "רמי מי?", אז אנחנו מדברים על אחד השוערים הטובים בצרפת. יש רק בעיה אחת – במשך עשור שלם ישב ורקוטר, כיום כבר בן 32, על ספסל ליון בהמתנה להזדמנויות. הן היו נדירות למדי, וגם כאשר הגיעו לא תמיד נוצלו – קחו למשל את הפאשלה הביזארית הזו במשחק הגביע מול מץ ב-2008. אבל עכשיו, כאשר הוגו לוריס נמכר לטוטנהאם, ולאור הבעיות התקציביות הקשות של ליון, לא נותרה ברירה אלא לשלוח אותו למערכה, והבחור מוכיח את עצמו מדי שבוע. הסגנון האמוציונלי שלו, והמנהג לחגוג את השערים בריצת אמוק לקהל הביתי, הפכו אותו לאליל האוהדים בסטאד דה ז'רלאן.

לוריס, יש לציין, הביא לליון לא מעט מזל רע. עד שהוחתם מניס ב-2008, זכתה הקבוצה בשבע אליפויות רצופות. מאז, היא לא ראתה יותר את התואר. כעת, כשהוגו מחוץ לתמונה, האפשרות לשוב לפסגה בסיום העונה נראית לפתע ריאלית מתמיד.

האיצטדיון החדיש של יובנטוס לובש חג – אנטוניו קונטה האהוב שב לראשונה העונה לספסל במשחק ליגה אחרי ההשעיה השנויה במחלוקת. חזרתו הרשמית צוינה עם ניצחון 0:1 בפאלרמו, אחריו הגיע המפגש מול קליארי בגביע, אבל עכשיו זה סמלי ומרגש במיוחד. הרי במשחק מול אטאלנטה, במחזור הנעילה של העונה שעברה, חגגה הגברת הזקנה את הזכיה באליפות. התואר הובטח שבוע קודם לכן, והאירוח של החבורה מברגמו הוקדש לדבר אחד בלבד – פרידה מאלסנדרו דל-פיירו. הנסיך, במשחקו האחרון במדי הזברה (סליחה, בחולצה הוורודה), הבקיע שער נאה ועזב עם דמעות של אושר ועצב בבת אחת. קונטה אמנם קפץ משמחה על הספסל, אבל מעורבותו בהחלטה להעזיב את הסמל היתה ונשארה הכתם היחיד ברזומה שלו מבחינת אוהדי יובה.

לקונטה עצמו, אגב, יש גם זכרונות מאושרים הרבה פחות מאטאלנטה. זה המקום היחיד בו הוא נכשל כמאמן, והחזיק בעונת 2009/10 מעמד פחות מארבעה חודשים לפני שהתפטר, אחרי הסכסוך הקשה עם האולטראס הידועים לשמצה של המועדון כמעט הגיע לפסים אלימים מאוד. מאז, לכל קרב מול אטאלנטה יש משמעות מיוחדת עבורו.

האוהדים ברחבי אירופה שמו לב לבוראק ילמאז רק העונה, כאשר הסקורר של גלאטסראיי כבש שישה שערים בליגת האלופות והעלה את קבוצתו לשמינית-הגמר. אלא שהוא כבר בן 27, ומחזיק בשיא ייחודי ביותר – בוראק השתתף בצ'מפיונס ליג במדי כל ארבע הגדולות של טורקיה. בשנים הראשונות בקריירה הוא נחשב ללא יותר משחקן בינוני, והתקופה בבשיקטש לא היתה מזהירה, אבל ההשפלה הגדולה ביותר הגיעה בפנרבחצ'ה. הכחולים-צהובים החתימו את בוראק בקיץ 2008, אבל המאמן לואיס ארגונס לא ספר אותו והעדיף את דני גואיסה, הספרדי שהביא איתו, על פניו. בוראק פתח בהרכב פעם אחת בלבד במדי פנרבחצ'ה, שולב במספר משחקים כמחליף, לא כבש אפילו שער, ונזרק אחרי שנה. הקריירה שלו נראתה גמורה.

המפנה הגדול התרחש חצי שנה לאחר מכן, כאשר טרבזונספור הימרה עליו. במחזור הסיום של עונת 2009/10, הניב השער שלו תיקו 1:1 באצטדיונה של פנרבחצ'ה, וגנז ממנה אליפות – בורסאספור חגגה תואר היסטורי על חשבונה. "נשארו לי הרבה חברים בפנבחצ'ה, וריחמתי עליהם קצת, אבל היה זה רגע של סיפוק אדיר" סיפר ילמאז. מאז הוא לא הסתכל לאחור. 19 שערי ליגה בעונתו המלאה הראשונה בטרבזון לוו ב-33 כיבושים אשתקד, וגלאטסראיי שילמה חמישה מיליון יורו כדי להביאו חזרה לבירת טורקיה. ביום ראשון, הוא יפגוש לראשונה את האקסית השנואה במדים האדומים-צהובים, כאשר שתי נקודות בלבד מפרידות בין גלאטסראיי לפנרבחצ'ה בפסגה. העסק פשוט לא יכול להיות חם יותר.

כדורגל עולמי בוואלה! ספורט