1) הדבר שהכי בלט השבוע בהתעסקות החולנית בפרשת גיא פניני, היא שלא היה משהו אחר להתעסק בו. כלומר, אין פה באמת ספורט אם שבוע שלם מדורי הספורט עוסקים בתקרית משמעתית, ורק בה. הרי על הדרבי באמת שאין מה להגיד, על ליגת הכדורסל כבר אין מה להגיד, גם בכדורגל אנחנו חיים מבית דין משמעתי לבית דין משמעתי, מעונש לעונש, והסיכוי היחיד לעורר פה דיון על ספורט, הוא להלהיט את האלימות על האירועים שמסביבו: שירי שואה ביציעים, בננות על השחקנים, מצתים על קוונים. זה מה שנשאר.
2) זה כבר שנים הטריד אותי ב-NBA, אבל מעכשיו גם בישראל הגיע הזמן להכריז על חוק חדש: בכל פעם שספורטאי מקבל קנס כספי, הקונס חייב להוסיף כוכבית ובה נכתב: "הסכום מהווה X אחוזים מהמשכורת החודשית שלו, ובניכוי הקנס, בסוף החודש עדיין ייכנסו לו X אלפי דולרים לחשבון הבנק". סתם, שנדע, בשביל הפרופורציות. תודה.
3) מבחינתי הדבר הכי מצמרר בתמונות המדוברות של פניני היה הפנים הקפואות שלו. לא בלהט המשחק, לא אחרי עבירה קשה או מהלך גדול, אלא סתם בהגנה, תוך כדי שמירה, שחקן מול שחקן, גוף אל גוף. כשברגע כל כך בנאלי, פתאום נשמעת לחישה באוזן, "סרטן בראש", זה קריפי. זה חולני. להשתמש בטון רך ושקט בניסיון לעורר אימה ביריב, זו כבר טכניקה של אדם מיומן. זה היה באמת מפחיד.
4) אבל לאט לאט אתה מגלה שמה שלא פחות מפחיד, זה הגינויים למהלך. שלמעשה, מדובר בשיא האירוניה: אנשים צמאי דם, שנלחמים באלימות. אנשים שהזדעזעו מהרוע, וסבורים שהטיפול בו חייב להיעשות עם עוד יותר רוע. אנשים שלא מוכנים להשלים עם אלימות, ולכן רוצים להכות בפניני ולהשפיל אותו. הם כל כך סולדים מהתוקפנות שלו, עד שהם מרגישים צורך להתעלל בו. איזו חוסר מודעות.
5) ומנגד, שולדברנד. איזה חמוד. איזה גבר יפה תואר. קשה שלא להיקסם. קשה שלא להניח שחלק מהטירוף של פניני נובע מרגשי נחיתות מול הוויקינג הזה. איך אפשר להישאר אדיש לקוקו הגבוה הבלונדיני ולזקן הפראי אך עם זאת מסותת שלו? ואחרי זה הוא מגיע ל"יציע העיתונות", וחבורת הבהמות מנסים למשוך אותו בפה, להוציא ממנו לכלוך, להוריד אותו לרמה שלהם, אבל שוב, כמו מול פניני, הוא התעלה, שמר על קור רוח, והבליג. יצא גיבור.
6) וגם אימא של שולדברנד, גם כן נחמדה. שמעתי אותה השבוע מתראיינת בכמה מקומות, ואומנם הזעזוע שלה מהקללות מראה שהיא לא נוהגת להגיע למשחקי הבית של הפועל תל אביב (או שהיא לא מבינה את הקריאות מהיציעים), ובכל זאת, מרענן מדי פעם לדבר קצת עם האימא של הספורטאים, לזכור שמאחורי כל סוס מסתתרת אימא דואגת, לרכך קצת את האיבה, לתת נופך אנושי לחבר'ה עם הגופיות. פתאום באמת לא נעים כל הסיפור הזה, ככה מקללים את הבן של בלה?
7) מצד שני, קשה שלא לתהות, כמה יכול להיות נחמד ספורטאי מקצועני? האם אין סכנה לחביבות יתר? האם זה לא פוגע בקילינג אינסטינקט? זו שאלה שהטרידה אותי כחובב ספורט: את מי אני מעדיף בקבוצה שלי? מצד אחד שחקן תחרותי עד כדי טירוף, מצד שני ג'נטלמן אומנם, אבל מעט פאסיבי, מנומס מדי, קצת מבוהל. בהשוואה בין פניני לשולדברנד, אני יודע בוודאות רק בצימר של איזו משפחה הייתי מעדיף להתארח.
8) לא לוקח קרדיט, זו טענה שהועלתה באחד הטוקבקים בוואלה! ספורט, אבל קשה שלא להסכים איתה: "אם המצב היה הפוך ופניני היה שחקן הפועל, הוא היה הופך לגיבור מיתולוגי ביציעים ומקבל שירי עידוד נצחיים" (על החתום, "מישהו"). יכול להיות.
9) ולסיום, מתי יסבירו לנו מהי תרומתה לספורט של שרת הספורט לימור לבנת? כשיש הישגים היא לא מהססת לקפוץ על הפודיום ולהצטרף למסיבות ניצחון, אבל בכל שאר הזמן היא רק קוראת לוועדות חקירה, מזדעקת שוב ושוב על עוולות בפופוליזם נמוך ושקוף, ובעיקר מטפלת בסוגיות כמעין מבקרת חיצונית, כאילו אין לה קשר לבעיות ולכישלונות. זה כבר הפך להרגל שבסוף כל פרשה מגיעה התגובה של השרה, ורק מבין השורות ניתן לזהות את הטון הפדגוגי שלה, את המסרים הצדקניים והמתלהמים, וכמובן את הביקורת המתנערת, כאילו היא לא השרה האחראית. מדהים איך בכל פעם היא "קוראת לבדוק" ו"מבקשת לגנות", רק כדי להמחיש שאלו הדברים היחידים שיש באפשרותה לעשות. זה בהחלט הישג מרשים שגם בעולם הספורט הישראלי המושמץ, הגדוש בפרובוקטורים ובטיפוסים מאוסים, היא מצליחה להיות המרגיזה מכולם.