מניות חמות
סרג' איבקה (אוקלהומה סיטי ת'אנדר)
המדור הזה מוקדש לשחקני פנים. מכיוון שטים דאנקן, לטעמי ה-MVP של חודש נובמבר, כבר קיבל את הכבוד אצל מתי ברסקי, התפנתה משבצת עבור אחד משני מספרי 3 של שתי הפיינליסטיות. בזמן שכריס בוש נכנס לעונה בכושר פנטסטי וקולע טוב מתמיד, אין ספק שהשדרוג של איבקה מרשים יותר ומסמן אותו כמועמד מעניין במיוחד לתואר השחקן המשתפר השנה. אמנם קשה לדבר על שלושת הגדולים החדשים ב-OKC כי איבקה הוא יותר רול פלייר מאוד מאוד מוצלח, אבל חודש לתוך העונה הרבה יותר קל לראות את הת'אנדר רצים לאליפות כשהקונגולזי/ספרדי הוא השחקן השלישי הכי טוב שלהם.
איבקה התחיל להתפתח מאוחר, אז כל קיץ הוא משלים עוד קצת פערים. לעונה הזאת הוא הביא יכולת התקפית משופרת מכל מיני סוגים. לקח לו שני משחקים להתחמם, מאז המספרים שלו נפלאים: 15.5 נקודות ב-62.7 אחוזים מהשדה ו-88.6 אחוזים מהעונשין, יחד עם ה-7.5 ריבאונדים ו-3.4 הגגות המוכרים. הוא הגדיל את הטווח שלו כך שהוא זורק גם שלשות ועוזר לרווח את המשחק של OKC, הפך לאחת המניות הבטוחות בליגה מחצי מרחק והוסיף גם יכולות במשחק ביניים - לא רק דאנקים או תפיסה וזריקה.
דיוויד לי (גולדן סטייט ווריורס)
לפעמים המניות שהכי שווה להשקיע בהן הן לאו דווקא הלוהטות עם ההייפ (למשל - ניקולא באטום הנהדר, שגם קלע סל ניצחון מדהים לאחרונה, אבל במבט מקרוב דווקא נמצא בירידה בשבועיים האחרונים) אלא הסולידיות שעוברות מתחת לרדאר של כולם. דיוויד לי הוא בדיוק כזה, והזרקור מופנה אליו בעיקר בגלל שגולדן סטייט פתחה את העונה בצורה מוצלחת, גם אם לא יציבה, והיא מדורגת חמישית במערב לפני קבוצות כמו הלייקרס, דנבר ודאלאס.
ההצלחה היחסית של הווריורס מגיעה בלי אחד משני כוכבי הקבוצה - אנדרו בוגוט, שלוקח חלק ברשימה ארוכה במיוחד השנה של שחקנים שאלוהים יודע מתי יחזרו לשחק (זוכרים שפעם היו שחקנים בשם אנדרו ביינום ואריק גורדון?). היעדרו של האוסטרלי מאפשר ללי להוכיח שלגולדן סטייט יש, בעצם, שלושה כוכבים. בחמש השנים האחרונות הוא מספק ממוצעים של בערך 18 נקודות, 11 ריבאונדים ו-3 אסיסטים למשחק באחוזים נהדרים, אבל אף אחד לא מחשיב אותו שחקן NBA מוביל. אולי הגיע הזמן להתחיל, ותוך כדי כך לנסות להבין מה הופך אותו לשחקן אפקטיבי כל כך בשונה מעשרות שחקני פנים שנראים בערך כמוהו.
אנדרסון ורז'או (קליבלנד קאבלירס)
אם צריך לבחור שחקן הייפ אחד, הברזילאי של הקאבס הוא זה שעושה את זה הכי בגדול. בדומה לדמות שעליה הוא מבוסס, סייד שואו בוב, גם ורז'או מבליח בשנים האחרונות מדי פעם להופעת אורח מרשימה ונטולת היגיון עלילתי ואז נעלם כלא היה. בשנתיים האחרונות אלו היו פציעות שעצרו אותו בעיצומה של תקופה נהדרת ואפשרו לו לשחק רק כשליש עונה. נקווה שהשנה הגוף שלו יחזיק מעמד, כי מדובר באחד השחקנים המלהיבים והמסקרנים בליגה.
הפציעות וכיבוי אור הזרקורים על קליבלנד מאז עזיבת לברון קצת הסתירו את העובדה שורז'או הוא כבר מזמן לא הלוחם המוגבל התקפית מימי קינג ג'יימס. הוא ריבאונדר ההתקפה הטוב בליגה בפער משמעותי עם 6.2 ריבאונדים למשחק, פיתח התמצאות מרשימה בצבע ויכולת סיום נהדרת ליד הטבעת, מסוגל לקלוע מחצי מרחק, שולט ברזי הפיק נ' רול ואפילו מוסיף 3.2 אסיסטים אל 15.2 נקודות ו-15.4 ריבאונדים למשחק (בארבעת האחרונים לא ירד מ-17 בשתי הקטגוריות). זה לא עוזר לקליבלנד לנצח, אבל זה קורה הרבה בגלל הפציעה של קיירי ארווינג, לו"ז ברוטאלי במיוחד והרבה הפסדים צמודים. קליבלנד טובה מהמאזן שלה, ואם הסנטר הנהדר שלה יישאר בריא היא גם תראה את זה בהמשך העונה.
מניות קרות
רוי היברט (אינדיאנה פייסרס)
פאו גאסול היה אמור לככב על מדף הקפואים, אבל נפרגן לו את האפשרות שאולי זו רק פציעה קטנה וזה עובר, מה שאומר שהיברט עולה לדרגת השחקן הבכיר המאכזב ביותר בתקופה האחרונה. הוא הרוויח את עמדת הבכיר בזכות חוזה המקסימום שקיבל בקיץ, אליו הוא הגיב בירידה של 10 אחוזי שדה ו-14 אחוזי עונשין. היברט אמנם שדרג את יכולת החסימה וריבאונד ההתקפה, אבל אין דרך להתעלם ממצב בו סנטר של חוזה מקסימום קולע 9.8 נקודות ב-39.3 אחוזים מהשדה. כדאי להזכיר גם שהוא כבד ומתקשה מאוד בהגנה על פיק נ' רול, כך שבסיטואציות רבות הוא גם נטל הגנתי.
לא שהוא לבד, אף אחד בפייסרס לא פוגע חוץ מדיוויד ווסט. פרט להיברט, גם פול ג'ורג' ההפכפך וכל שחקני הספסל המרכזיים קולעים בפחות מ-40 אחוזים מהשדה, כשהשיא שייך לדי ג'יי אוגוסטין, שהיה אמור להיות רכז מחליף משמעותי וקולע ב-26.3 אחוזים גבינתיים. הפייסרס דווקא התחילו לנצח לאחרונה בעזרת ההגנה, אבל אם לא יגיע שיפור התקפי משמעותי הם יישארו במאבק על מקום בפלייאוף במזרח שמתחיל לגבש צורה הגיונית. ציפינו ליותר.
אנדראה ברניאני (טורונטו ראפטורס)
הנציגה הקנדית היא אחת האכזבות הגדולות של העונה עד כה, בעיקר כי היא שכנעה את עצמה לפתח ציפיות והצליחה להפיל בפח רבים ברחבי הליגה. אפשר להבין למה היו דיבורי פלייאוף בהקשר של הקבוצה הזאת - היא צירפה רכז בכיר (קייל לאורי) והוסיפה לסגל שתי בחירות טופ 10 (ולנצ'יונס וטרנס רוס) ושחקן חמישייה לגיטימי (לנדרי פילדס) שמצטרפים לספסל עמוק ומגוון כדי ליצור סגל ששווה מבט. מה שהם לא לקחו בחשבון זה את החולשה של שחקני המפתח הקיימים.
בזמן שדמאר דרוזן מצליח להוציא מעצמו יכולת סבירה, אבל עדיין מדובר בסקורר לא יעיל במיוחד שלא אמור להיות אחד משלושת השחקנים הטובים בקבוצה שמכבדת את עצמה, האכזבה האמיתית היא מברניאני. בשנתיים האחרונות נדמה היה שהבחירה הראשונה מ-2006 מבצע קפיצת מדרגה ולפחות נראה כמו סקורר ראוי, אך הוא הוגבל ע"י פציעות והשנה חזר למדרגה הקודמת ואפילו ירד עוד אחת. הוא נמצא בשפל של חמש שנים באחוזי שדה (40.4) וריבאונדים (4.5), בשני המקרים מדובר במספרים ששחקן פנים אמור להתבייש בהם. הוא זורק השנה יותר משלוש, מגיע פחות לקו העונשין ונמנע באופן עקבי מלהפריע לשחקנים שהוא שומר עליהם. זה נראה זמן טוב מבחינת טורונטו להרים ידיים בכל מה שקשור אליו.
מרצ'ין גורטאט (פיניקס סאנס)
קשים החיים בלי סטיב נאש, זאת מסקנה משותפת ללייקרס ולפיניקס. או, כמו שבטח אומרת האמא הפולנייה של גורטאט: "לאן נעלם החבר הנחמד הזה שלך שתמיד היה מוסר לך כדורים בתזמון מושלם? בשביל מה התחלת להסתובב עם כל מיני סלובנים וארגנטינאים והפושטק הזה, הבן של ביסלי מהמכולת?". מה נגיד - צודקת. פיניקס מחפשת כיוון, משחקת עם הרוטציה ולא מצליחה לגבש זהות קוהרנטית. גוראן דראגיץ' לא רע כל כך, הבעיה היא בנעליים שהוא נכנס אליהן.
גורטאט הוא הסובל המרכזי מעזיבת נאש, למרות שג'ארד דאדלי נותן פייט. בשנה שעברה הסנטר הפולני נראה כמעט כמו סנטר בכיר אמיתי עם 15 נקודות ו-10 ריבאונדים למשחק, השנה הוא זורק פחות, קולע פחות טוב, מסתפק ב-11.7 נקודות ו-8.3 ריבאונדים למשחק ונראה כמו מישהו שהרבה פחות נהנה מהחיים. הוא צריך להיות מוטרד מהאפשרות שהוא ייכנס לרשימת השחקנים שנאש בנה להם קריירה ולא מסוגלים להצליח בלעדיו, כי במקרה כזה יכול להיות שאפילו בין מנהלי ה-NBA לא יימצא מי שייתן לו חוזה מקסימום עוד שנה וחצי.
