ועדת ביקורת
דרכי גישה וחניות: במשחקים גדולים, בטח שבדרבי, החניון שסמוך בלומפילד לא מספיק לכלום. מה שכן, או שהתל אביבים כבר מכירים בעל פה את המוסכים הקרובים, או שהמשטרה מטפלת נהדר באירועים הללו, כי התנועה זורמת והכניסה חלקה. לא כמו בטדי, בטח שלא כמו בדוחא.
קופות: 55 נוער/חייל, 110-130 מבוגר.
כמה המשחק באמת שווה: היכולת לא משהו, אבל דרבי זה דרבי. עדיין אירוע הספורט הגדול ביותר בישראל. 90 שקל.
קהל הפועל תל אביב: "Hell's bells, satan's coming to you". תפאורה של AC/DC לא יכולה לטעות. 12 אלף אדומים הרעידו את בלומפילד פעמיים. כשאפולה אדל עצר את הפנדל של אלירן עטר, וכשעומר דמארי כבש את שלו. כשוואליד באדיר כינס את החבר'ה, כולל הספסל, לפני השריקה, הוא ביקש לשחק בשביל האוהדים. אבל יותר משהשחקנים עשו אמש משהו בשביל הקהל, הקהל עשה משהו בשביל השחקנים. ציון: 9.
קהל מכבי תל אביב: "Tonight, we dine in hell" כתבו בשער 11. ציטוט ספרטני, למשחק ספרטני. 2,000 צהובים כמעט לא קיבלו כלום מהשחקנים שלהם, אבל נתנו הופעה מצוינת. כרגיל, רועשים. תוספת די חדשה היא העידוד בפיגור, ובטח שלאחר ההפסד. אחרי המפלה בבאר שבע היה נראה שמכבי לא תיפגע בגלל חוסן המועדון. אתמול זה היה נראה כך בגלל הקהל. ציון: 8.
הרגע של המשחק: דקה 48. עומר דמארי שוגר ופרפר את איתן טיבי וקרלוס גרסיה. האחרון משך בחולצה והרוויח מקלחת. ברגע הזה, ולא דקה קודם, היה נראה שבצד האדום האמינו שאפשר לעשות משהו. במצב המנטלי של הפועל השנה, הרחקת שחקן, לכאן או לכאן, לרוב קובעת את תוצאת המשחק. גם הפעם.
המספר הנוסף: 3. שלושה פנדלים נשרקו לחובת הפועל תל אביב העונה (מכבי חיפה, מכבי נתניה, מכבי תל אביב). שלושתם בגלל זאב חיימוביץ' (פאול, יד ויד). שלושתם הוחמצו (קטן לשמיים, אדל, אדל). שלושה פנדלים כבש עומר דמארי העונה בליגה. שלושה פנדלים החמיץ אלירן עטר במדי מכבי תל אביב.
מעשה שהיה, כך היה
בזמן שאבי סטרול יצא מחדר ההלבשה עם חמגשית פסטה ומזלג פלסטיק, שחקני הפועל תל אביב עוד חגגו עם האוהדים שנשארו בשער 5 בבלומפילד. אתמול (ראשון), יותר מתמיד, החגיגה הייתה של האנשים שביציע. זו הייתה פעם שלישית רצופה שמשחק ליגה של הפועל תל אביב מוכרע לטובת הקבוצה החלשה יותר על הנייר. זו הייתה פעם שלישית רצופה שמשחק ליגה של הפועל תל אביב מוכרע בגלל קהל. טדי, נתניה, בלומפילד. שלושה משחקים סולד אאוט שמראים שהליגה הישראלית היא אולי לא מבריקה, אבל נעשית ביתית יותר ויותר.
וזה היה דרבי מוזר. פנדל, אדום, פנדל, הכל חוץ מכדורגל. אחד הדרבים הראשונים שבו שתי הקבוצות באו לשחק על תיקו, וביציעים היו חותמים על אותו דבר. למכבי הנקודה הייתה טובה מקצועית, להפועל נפשית. הרי הפסד בדרבי גומר את הסיפור ולא רק של העונה הזו. ובגלל זה היה משהו עצור בדרבי הזה. במקום קרבות ודם קיבלנו מלחמה קרה, רק לא לטעות, קדימה, שופט, שרוק כבר לסוף. ואם להפועל יש נסיבות מקלות ורמוט ואלרואי כהן פצועים, תמוז מורחק מי שפספס פה הזדמנות היה אוסקר גרסיה.
המאמן הספרדי של מכבי ניסה כל הזמן לשדר שמדובר במשחק רגיל, כמו כל משחק ליגה. וזה כנראה חלחל עמוק מדי. העובדה שהצהובים לא כבשו מול אחת ההגנות החלשות בליגה היא לא רק תעודת עניות, היא גם תוצאה של משחק פחדני. שלושה קשרים אחוריים, רפי דהן כחילוף ראשון, הכנסת חלוץ רק בדקה ה-87.
בשום שלב במשחק, גם בדקות הטובות שלה, מכבי תל אביב לא נראתה כמו קבוצה שבאה לנשוך את הדרבי הזה ולקבור את הגופה. הצהובים כבשו בכל משחק ליגה העונה, האדומים ספגו תשעה גולים ב-10 ימים. ואתמול? לאוסקר חוקים משלו. אז כן, המשחק אתמול באמת נראה כמו קבוצת כדורגל מאומנת ומסודרת מול גדוד מילואים סורר, אבל איפה המחץ? איפה התעוזה? איפה ה"לנצח בכל מחיר"? בברצלונה דבר כזה לא היה עובר על סדר היום. בטח שלא במכבי תל אביב.
למזלם של הצהובים, מדובר במועדון השפוי, המסודר והטוב בישראל. כמו שלאחר ההפסד בבאר שבע לא עפו גיצים, כך עשוי להיות גם הפעם. השאלה היא מה יקרה אם הצהובים לא ינצחו גם את בני יהודה. והם לא ינצחו.
***
מארס שעבר, דרבי, דקה 41. יואב זיו מוכשל ברחבה, אלירן עטר בועט שמאלה, מכניע את אדל ומסיים ארבע שנות בצורת צהובה וגם בצורת אחת שלו זה היה השער הראשון שלו מול קבוצה גדולה במדי מכבי.
אתמול, דרבי, דקה 41. אלירן עטר בועט שמאלה, ומגלה שאפולה אדל עשה סקאוטינג. מאזן האימים של עטר במועדון ארבע הגדולות נותר עלוב 2 גולים ב-18 הופעות, שער שדה אחד.
***
"אלירן הוא הבועט שלנו ואני תומך בו. אני בצד, אבעט רק כשיבקשו ממני", אמר וינסנט אניימה לסובביו לאחר המשחק, וראו עליו שהוא היה מת לקחת את הפנדל בעצמו. ראו את גלגלי השיניים מאחורי העיניים של הפנדליסט במיל', את ההזדמנות לכבוש לתוך שער 5 ולנצח דרבי מהצד השני של הרחוב. שלא תטעו אין פה שום עניין של נקמה, את אוהדי הפועל תל אביב הוא עדיין אוהב ("הייתי בטוח שהם יתנהגו אליי הרבה יותר גרוע"). רק ספורטיביות. וחיוך. תמיד חיוך. "הפועל שיחקו עם 11 אנשים מאחורי הכדור, איך אפשר לנצח ככה?", הוא מתלונן, ועדיין תקוע במצב של סמיילי.
פתאום אנטבי עובר. "איגי", הוא צועק לעברו וממשיך: "איי לאב דיס גאי". וכולם אוהבים אותו בחזרה. "הוא מחייך קצת יותר מדי יחסית לאחד שהפסיד בדרבי", אמר עליו שחקן הפועל. אבל ככה אניימה. מהבודדים שהשריקה לסיום המשחק באמת מסיימת אצלו את המשחק.
אניימה של העונה באמת לא "גומר" משחקים. לא טועה, לא מציל. הוא נותן להגנה שקט, זה בטוח, אבל כשבמכבי חיזרו אחריו, עוד לפני שנה, בנו בדיוק על רגעים כמו אתמול. על שוער שייקח את הפנדל של דמארי. על שוער שיביא נקודות במו ידיו. על שוער כמו אפולה אדל.
"הפועל, תראי מה קרה לי", צרח רועי גורדנה את מילות שיר האוהדים בעודו בועט (ומחמיץ) כדור אדום לתוך דלת. טל בן חיים היה עמוק בתוך הטלפון, מור שושן היה לבוש יפה מדי וחנן ממן דגמן חיוכים של דרבי תל אביבי ראשון. אנטבי, כרגיל, היה הכי פרקטי: "אדל פשוט שוער מדהים". אנדרסטייטמנט. מדובר ב-MVP הבלתי מעורער של האדומים.
למרות הסמטוחה הזו שנקראת "הגנת הפועל תל אביב", ולמרות שקשר אחורי אחד פצוע ואחד בקרית אליעזר, זו הקבוצה שספגה הכי מעט שערים בליגה. מי שטוען שזה בגלל עמידה נכונה על המגרש יכול לדבר לרסטות. זה אך ורק בגלל השוער הטוב בישראל כרגע. שני פנדלים רצופים, שליטה אבסולוטית בכדורי גובה, הצלות של משחק בכל ערב. האחראי העיקרי לכך שהעונה הסוערת וההזויה של האדומים עדיין נראית, איכשהו, כמו ריצה לאליפות.
לטוויטר של אורן יוסיפוביץ
מייל: orenjos@walla.co.il