לא משעמם העונה במכבי חיפה, כשאחרי כל האכזבות המקצועיות, ההחלטה של ראובן עטר לא להכליל את הקפטן יניב קטן בסגל למשחק מול רמת השרון הלהיטה עוד יותר את האווירה. ראשית, כהחלטה מקצועית שבה המאמן חושב לבצע מהלכים כאלה או אחרים גם אם זה להדיח את הקפטן צריך לכבד את השקפתו המקצועית למהלך.
לפי התגובה של ראובן עטר, שאמר בפירוש ש"קטן ימשיך לתרום עוד הרבה לחיפה", נראה שזאת אכן המגמה. לא נראה לי שראובן עטר ביצע את המהלך הזה כדי לשחרר את קטן מהקבוצה. זה לוקסוס גדול מדי, במיוחד במצב שבו חיפה נמצאת היום. החשיבות של קטן היא לא רק בתרומה שלו בחלק ההתקפי של הקבוצה, אלא גם בניסיון שלו, שמאוד חשוב בתקופה הזאת, ובמנהיגות שלו.
קטן הוא לא מסוג השחקנים הפרובלמטיים. זה שחקן שאוהב את הקבוצה ומכבד את הצוות המקצועי שלה. אם ראובן אמר שיש לו עוד מה לתרום, הוא התכוון לכך. אני גם חושב שדווקא ברגעים האלה, יניב חשוב לקבוצה. גם אם הוא לא יפתח בכל משחק, וגם הוא יצטרך להיקרא מהספסל כדי לעזור עדיין הוא מסוג השחקנים שטוב שיש לך בסגל.
חוץ מזה, גם אם יש איזושהי חשיבה לצוות או למערכת לשחרר את יניב ספק אם עכשיו זה הזמן הנכון. אפשר לעשות את המהלכים האלה בסוף העונה, ואז כל אחד יעשה את שיקוליו ויחשוב לעומק על המשך דרכו. בנוסף, בשורה התחתונה, אם אנחנו מתייחסים ליכולת המקצועית של מכבי חיפה, אפשר לומר שהוא השחקן הכי חכם שלה בחלק ההתקפי.
עטר לא ציפה שבמשחק אחד בלי קטן, כל הקבוצה שלו תשתנה ותיראה אחרת לחלוטין. אם אני מנסה לקרוא את המהלך, הרי שראובן עטר רוצה לראות את הקבוצה שלו מגיבה לשינוי ובעיקר מתחילה לחשוב אחרת. הוא רצה לראות את השחקנים אלה שהוא מחכה להם מתחילת העונה - נותנים את היכולת שמצפים מהם כשהמנהיג שלהם לא נמצא שם.
המשמעות היא פשוטה: אייל גולסה, חן עזרא, עידן ורד הגיע הזמן שייקחו את המנהיגות, שייקחו את האחריות, שיצליחו להביא מעצמם את היכולת שכל כך מצפים מהם. זו שעת מבחן עבור הצעירים האלה. האחריות גם רובצת עליהם, לקחת על עצמם את הקבוצה. עד עכשיו זה די מאכזב.
אנחנו רואים את עטר מנסה לעשות מהלכים שישנו את המצב. הוא מנסה לייצר כל מיני וריאציות מקצועיות, מנסה למצוא את הדרך לשפר את היכולת ההתקפית, אבל כלום לא עובד. אנחנו רואים כמה החלק ההתקפי דליל, איטי, לא חושב, לא יצירתי ובעיקר - מלא בחוסר ביטחון.
מול רמת השרון, כל הבעיות האלה בלטו מאוד. גם בלי המנהיג שלה, חיפה הגיעה די מוכנה, ולאורך רוב המשחק שלטה במגרש. אי אפשר לומר שהיא לא התאמצה או לא רצתה, אבל שוב נתקלה בבעיות הרגילות. חיפה ניסתה לחדור את ההגנה דרך מרכז השדה. ורד, עזרא, גולסה ואנדלובו היו מאוד קרובים אחד לשני ושיחקו בצפיפות רבה. כולם שוב התאפיינו בכדרור מיותר וסגנון שקוף. כשלא רואים משחק אגפים, כשקבוצה שמנסה לחדור רק דרך האמצע קל לעצור אותה ולהתגונן בפניה. אז חיפה החזיקה יותר בכדור, אבל זה לא עוזר כשהיא חסרת מחשבה ויצירתיות.
חוסר התפקוד של ההתקפה פוגע נואשות גם בהגנה. מדברים הרבה על היכולת החלשה של ההגנה, אבל להגנה קשה לתפקד בשקט ובביטחון כשהחלק הקדמי לא מבקיע ולא יוזם. זה מחלחל. כל החלק האחורי לאורך כל המשחק משחק בחשש כתוצאה מחוסר הביטחון וחוסר האמון שיש לו בחלק הקדמי. כששחקני ההגנה יודעים כמה קשה לחברים שלהם להבקיע שער, החשש לספוג גובר. זה מכביד ומפריע ליכולת.
בנוסף, יש עוד גורם שמגביר את הלחץ: הקהל. אנחנו רואים שהאוהדים של מכבי חיפה מעט מפולגים, כשיש מחנה שאוהב את המאמן, ויש את אלה שתומכים יותר ביניב קטן. אז נכון, המצב לא נעים, אבל אלה רגעים שגם הקהל שהוא חלק בלתי נפרד מהמועדון צריך לתמוך ולעזור, ולא להיפך. בשנים האחרונות האוהדים האלה ראו הרבה דברים יפים מהמועדון ומהשחקנים. עכשיו הם צריכים לזכור שהתקופה הרעה הזאת תחלוף. השאלה היא איזה רושם האוהדים ישאירו מאחוריהם.
בית"ר ירושלים: מה עם החצי הראשון?
המשחק של בית"ר ירושלים הערב בסכנין המחיש תופעה די מוזרה: פערים עצומים בין היכולת שלה במחצית הראשונה לבין זו בשנייה. בית"ר שוב התחילה רע את המשחק, ורק במזל לא ירדה בפיגור גדול להפסקה. אבל אז עלתה לחצי השני קבוצה אחרת כזו שרצה, יוזמת תוקפת ואף כובשת. מרבית השערים של הקבוצה בתקופה האחרונה הגיעו במחצית השנייה, וחוסר האיזון המורגש הזה הוא בהחלט ללא בריא.
מעניין איך הקבוצה מכינה את עצמה למשחק. אלו דברים שבית"ר חייבת לתת את הדעת עליהם. העובדה שהיא מבקיעה את השערים במחצית השנייה מראה על יתרון בכושר הגופני, אבל זה לא נכון להסתמך על זה. כל המשחקים האחרונים שלה נפתחו רע, אף אחד לא מבטיח שהם תמיד יסתיימו טוב.