"חמישה מיליון איש חיים בברלין וסביבותיה. עשרה עיתונים שונים מתפרסמים בעיר מדי יום ופועלים בה כמה וכמה ערוצי טלוויזיה. התחרות בכל הקשור לאירועי ספורט, תרבות ופנאי היא לא פחות מעצומה. בעיר פועלות מעל 90 קבוצות ספורט מקצועניות המתחרות בליגות העליונות של גרמניה, והעיר מציעה אטרקציות כמו שאין באף מקום אחר בגרמניה. כל זה אומר שמצד אחד, יש לקבוצה שלנו פוטנציאל עצום, אך מצד שני, תחרות גדולה לאין שיעור בדרך להצלחה".
מרקו באלדי, כדורסלן עבר גרמני בעל חוש עסקי מפותח במיוחד ומנכ"ל אלבה ברלין כיום, נחשב לאחד מהמוחות המבריקים ביותר שמסתובבים בכדורסל האירופאי. גם הוא ידע, כפי שמעיד הציטוט מפיו המוזכר למעלה, אילו חבלי לידה צפויים למועדון, אותו הקים בשנות ה-80 המאוחרות, לפני שיזכה להכרה ולפופולאריות כלשהי בברלין, עמוסת-האטרקציות-לעייפה. יותר מעשרים שנה לאחר מכן, מידת ההצלחה המקצועית של המועדון עוד עשויה להיות מוטלת בספק, בעיקר בשנים האחרונות, אך בזירה הנוספת, זו שהדאיגה אותו בעבר, אין מי שיפקפק: מדובר בהצלחה מסחררת.
פרט טריוויה קטן על מנת לסבר את האוזן: הקבוצה שמשכה הכי הרבה קהל בממוצע באירופה כולה בעונה שעברה לא באה מספרד, רוסיה, יוון ולא, גם לא מישראל. לא קוראים לה ריאל מדריד, ברצלונה, פנאתינייקוס או מכבי תל אביב. אלבה ברלין, עם 10,971 צופים בדיוק בממוצע במשחקי הבית שלה אשתקד, היא תופעה שיווקית נדירה. היא הפכה ברבות השנים למביאת הבשורה ולסמן המרכזי, כזו שכולן מנסות להתחקות אחר צעדיה, בדרך להפיכת הכדורסל הגרמני לכוח העולה של היבשת הישנה. אולמות מלאים עד אפס מקום דרך קבע. ניהול מופתי ברמת הליגה והקבוצות עצמן. צמיחה הדרגתית ובטוחה. כל אלו הם רק חלק מהדברים שהופכים את הבונדסליגה, גם בגרסת הכדורסל, לכזו שמתקנאים בכל רחבי אירופה.
יש מידה מסוימת של צדק בביקורות שנשמעות לאחרונה בישראל על רמתן של יריבותיה של מכבי תל אביב בשלב הבתים ביורוליג. אך במקרה של אלבה ברלין, או הכדורסל הגרמני בכלל, ראוי להם לאנשי הכדורסל במחוזותינו לנסות ולהפיק לקחים. ובעיקר להתקנא. להתקנא בליגה, שעל פניו, לא אמורה להיות רחוקה מאיתנו שנות אור, אם משווים את הרמה התקציבית והמקצועית בין הקבוצות, אך למעשה היא כל מה שליגת העל לא הייתה, ואולי גם לא תהיה, מעולם. אפילו אם נתוני הפתיחה של הבונדסליגה מבטיחים בהרבה, בהינתן העובדה שבכל זאת, מדובר בליגה ממדינה שמהווה את הכלכלה הגדולה והיציבה ביותר בגוש היורו.
לאוהדי אלבה ברלין יש את כל הסיבות, לכאורה, לזנוח את קבוצתם. אלא שחרף העובדה כי הקבוצה מאכזבת בשנים האחרונות וזכתה רק באליפות אחת מאז רצף שבע האליפויות שהסתיים ב-2003, הקהל שלה רק הולך וגדל. היא צברה מוניטין ובסיס אוהדים, נאמנים ומסורים בתקופת הזוהר שלה באמצע שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, אך מזמן שהעתיקה את משחקיה הביתיים ל-O2 המפואר ב-2009, היא נאלצה לעבוד קשה עוד יותר על מנת להצדיק את המעבר לארנה גדולה בהרבה מ"מקס שמלינג" המפורסם (הנקרא על שמו של מתאגרף העבר). הנתון המדהים בהקשר הזה, הוא שרק בין 20% ל-30% מתוך כמות הקהל הממוצעת הנוכחית של אלבה הינו מנוי למשחקים, משמע שיווק ומכירה אינטנסיביים מתבצעים כמעט בכל משחק מחדש.
מבט חטוף באתר הרשמי של הקבוצה מגלה כי המועדון מציע עשרות חבילות וקומבינציות לרכישת כרטיסים, בדומה לקבוצות NBA. מכירת כרטיסים לאזור ייעודי בארנה עבור משפחות (קהל יעד מועדף בכדורסל הגרמני, מאחר ואצטדיוני הכדורגל נחשבים למעט יותר אלימים). הצעה להקצאת יציע שלם עבור בתי עסק המעוניינים בחוויה מגבשת לערב אחד. מנוי לחמשת המשחקים הטובים ביותר של העונה. חבילות הכוללות גישה לחדר ההלבשה של הקבוצה לצד ארוחה אקסקלוסיבית, הצעה לחגיגת יום הולדת המונית לילדים, הכוללת שלל פינוקים. כל זאת ועוד מביאים לכך שנתח גדול (מעל 35%) מרווחי הקבוצה ומתקציבה השנתי ממומנים על ידי מכירת כרטיסים בלבד.
"יש הרבה אנשים בברלין שבכלל לא אכפת להם מכדורסל. הם אפילו לא אוהבים את זה, אבל הם פוקדים כבדרך קבע את הארנה, שבנויה באופן יוצא מהכלל כשלעצמה, בזכות העובדה שתמיד יש שם אווירה נהדרת", מספר כתב ה"בילד", מנואל שוסט. "אלבה הצליחה להפוך את המשחקים שלה להצגה הכי טובה בעיר. עכשיו כבר רואים ביציעים אושיות כמו ראש העיר, שחקנים או זמרים מפורסמים. אבל כל זה הודות לעבודה שיווקית מדהימה שאלבה עשתה".
אך אלבה היא רק קצה הקרחון. הליגה הגרמנית כולה, כאמור, היא סיפור הצלחה שאפשר רק לקנא בו. בעונה שעברה רשמה הליגה מספר שיא של 4,293 צופים בממוצע למשחק, המהווים 83% בממוצע מהקיבולת באולמות. זהו נתון ששם אותה במקום השני ביבשת רק אחרי הליגה הספרדית (שהביאה 6,420 צופים בממוצע בעונה שעברה), אליה היא ממשיכה להתקרב באספקט הזה. כל זה מגיע לצד התייעלות כלכלית מרשימה, כשההכנסות של קבוצות הליגה קפצו אשתקד ב-15% ובסך הכול, משנת 2005, ביותר מ-50%. הרייטינג בערוץ האינטרנט המתקדם שמציע האתר הרשמי של הליגה צמח בלא פחות מ-75% רק בעונה שעברה. בעוד שמנכ"ל הליגה הצהיר לא אחת כי מטרתו היא "להיות הליגה הטובה באירופה החל משנת 2020", גם ביורוליג כבר זיהו את הפוטנציאל הטמון בבונדסליגה. לצד העובדה ששתי קבוצות גרמניות משחקות במקביל בליגה דבר שלא קרה מאז הקמתה היורוליג תאמץ גם את המודל הכלכלי המוצלח שלה, "פייננשייל פייר פליי", החל מעונת 2015-2016. אך מה שמסקרן במיוחד הוא סדר העדיפויות אשר באמצעותו עלתה קרנה של הבונדסליגה.
בישראל ניסו לבצע החייאה בכדורסל דרך פתרונות קוסמטיים ומלאכותיים בלבד כמו החוק הרוסי, החלת שיטת הפיינל פור או קיום ערבי גאלה למיניהם, אך בגרמניה עשו זאת אחרת. "המשאבים הופנו בראש ובראשונה לבניית מתקנים ואולמות חדשים ולבניית מערכי שיווק וקשרים עם הקהילה שיביאו קהל למגרשים", אומר העיתונאי הנר שלאפקה. "רק אחרי כמה שנים, וזה היה מתוכנן אגב, הם דאגו למעמדו של הכדורסלן הגרמני בליגה עצמה. באיזשהו שלב בכלל לא הייתה כאן הגבלה על מספר הזרים, הבונדסליגה הייתה נראית כמו הדי-ליג, אבל האולמות החדישים התמלאו ומתחת לפני השטח נעשו פעולות כדי להעלות את הרמה של כדורסלנים גרמנים צעירים. הוקמו ליגות חדשות לגילאי נוער וקדטים, כאשר כל קבוצה בליגה הבכירה הייתה מחויבת להחזיק קבוצות בליגות הללו ולהפריש חלק משמעותי מהתקציב השנתי שלה עבור פיתוחן. היום, הרבה שחקנים משם הגיעו לבונדסליגה, כפי המתוכנן, והיום הם כבר הרבה יותר משמעותיים וגם ברמה גבוהה יותר ממה שהיו לפני כן. היעד היה שהשחקנים הגרמנים יהיו על המגרש במשך 25% מהדקות בכלל המשחקים, ועכשיו עומדים ביעד הזה. כיום, 56% מהשחקנים בליגה הם גרמנים ו-75% מהם בגיל 24 או פחות".
עבור השתתפות בבונדסליגה יש לעמוד בתנאים מחמירים במיוחד. למעשה, מונהגת שיטת רישיונות, הניתנים אך ורק לקבוצות אשר יוכלו לעמוד ברף גבוה: אולם שיכול להכיל לפחות 3,000, עמידה ביעדים הכלכליים, מערך שיווקי ועבודה אינטנסיבית ברשתות החברתיות, חוג אוהדים רשמי, קבוצת נוער (בה חייבים להיות מועסקים לפחות שני מאמנים במשרה מלאה) ואפילו נתינת חסות לבתי ספר בעיר בה משחקת הקבוצה. התוצאה? קבוצות רבות לא הצליחו לעמוד בסטנדרט המחמיר ונאלצו לרדת ליגה או כלל לא לעלות. אך בסופו של יום, התקציבים גדלים בקצב מעודד, הקבוצות יציבות כלכלית בצורה מעוררת כבוד, הקהל מגיע בהמוניו והצמיחה רק הולכת ונמשכת. עלייתה של באיירן מינכן (בה משחק יותם הלפרין) ושאיפותיה המוצהרות להפוך לקבוצת יורוליג בכירה בשנים הקרובות נתנו דחיפה נוספת לליגה היכן שהתקשתה שוק הטלוויזיה. עצם נוכחותם של הבווארים תרמה רבות לחתימה על חוזה מחודש לזכויות שידור עם ערוץ כבלים גרמני ולאחד עם ערוץ נוסף.
"הכול עניין של תכנון, זה כל ההבדל", מסביר מולי קצורין, שאימן את אלבה ברלין לפני שנתיים ומאמן כעת בפרנקפורט. "אצלנו בישראל מקבלים החלטות הרות גורל בישיבה של חמש דקות רגע לפני פתיחת העונה. כאן עשו שינוי במספר הזרים העונה והורידו אותו לשישה, כשבנוסף שישה גרמנים חייבים להיות בסגל. ההבדל הוא שקבוצות ידעו על כך ארבע או חמש שנים לפני כן. השינוי היה הדרגתי ופעל על פי תוכנית ארוכת טווח שממנה לא סטו לרגע. בכל מקרה, הפערים המקצועניים בינינו לבין הגרמנים עצומים. כל קבוצה, למשל, שרוצה להישאר בבונדסליגה, בלי קשר למיקומה בטבלה, צריכה להגיש את תקציב המינימום שלה לקראת העונה הבאה. כך גם לגבי מי שרואה עצמה כמועמדת לעלות מהליגה השנייה לבכירה. מי שלא תגיש את התקציב בזמן, פשוט לא תשחק בליגה הבכירה. או עניין הקהל לדוגמא. יש קבוצות בגרמניה שמכרו את כל הכרטיסים שלהם לעונה הקרובה עוד לפני שהיא התחילה. ולא מדובר על אולמות של 200 איש. אפשר לדמיין בכלל משהו כזה בישראל? יש כאן דברים שלא יצליחו ליישם בישראל לעולם. הפער הוא כל כך גדול מבחינה מנטאלית. אצלנו כולם יודעים הכול, כביכול, ובניגוד אלינו, בגרמניה כל הזמן מוכנים ללמוד ולהתקדם".
"כמו שאני רואה את זה, הליגה הגרמנית התקדמה להיות הרביעית בטיבה באירופה", מסכם המאמן הוותיק. "חוץ מהליגה הספרדית, הרוסית או הטורקית, אין טובות ממנה. ברמה הניהולית היא כבר במקום הראשון, אבל באלמנט אחר היא לא מצליחה להתקדם בינתיים, וזה ההישגים במפעלים האירופאים. ההישגים של הקבוצות הגרמניות ביורוליג או ביורוקאפ אפילו פחות טובים מאלו שהשיגו קבוצות בישראל, אבל זו רק אשליה. הפער הוא גדול מאוד. הייתי מציע לאבנר קופל להגיע לכאן וללמוד איך עושים את זה. אי אפשר לשכפל את זה הכול, כי בכל זאת יש גם העניין התרבותי והכלכלי וגם מבחינת תחרות, אין בגרמניה אף קבוצה נעלה מעל כולן כמו מכבי תל אביב. לכדורסל הישראלי אין את אותם נתוני פתיחה, אבל יש לנו המון מה ללמוד".