פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הטביעו חותם

        הטיילגייט הרדום והמשחק המפוהק לא מנעו מהקהל והשחקנים בוומבלי לעבור חוויית פוטבול אמיתית. עידן ויניצקי מדווח

        יום ראשון, 11 בבוקר. וומבלי לא רגיל להתעורר מוקדם כל כך. כשנבחרת הכדורגל הלאומית משתמשת באצטדיון המדהים הזה, המשחק בדרך כלל נערך בשעות הערב והחגיגה מתחילה שעה, אולי שעתיים לפני שריקת הפתיחה. אבל ב-NFL לא מוכנים לאבד אף רגע פנוי בסוף השבוע הצפוף הזה, בו הם מנסים בפעם השישית לכבוש את היבשת הישנה. אצלם, המסיבה מתחילה שש שעות לפני שריקת הפתיחה, באירוע ה"טיילגייט" המסורתי.

        אוהדי פוטבול מגיעים לאצטדיון וומבלי (AP , Alastir Grant)
        לא צריך שש שעות לפני, מספיק שעה-שעתיים (צילום: AP)

        לא סתם ה"טיילגייט" מופיע בגרשיים. בין מה שמתרחש ברחבה העצומה שמתחת לוומבלי לבין הקרנבל שמקדם את פניהם של האוהדים המגיעים למשחקי פוטבול בארצות הברית יש קשר קלוש מאוד, אולי רק השם. את מקומם של הואנים, הקרוונים והמנפנפים המפורסמים, שמנסים לשכנע כל עובר ושב שהצלעות הכי טובות נמצאות על הגריל שלהם, תופסים כאן דוכני מזון כאלה ואחרים, חנויות של הליגה, שמוכרות מזכרות, מתקנים מתנפחים (מגניבים במיוחד, כולל אפשרות להיות רץ אחורי בין שורת מגינים חסונים) ומיני-מגרש של כ-30 יארד, אליו עולים אוהדים לשלל תחרויות, המעודדות של סנט לואיס וניו אינגלנד ומספר שחקני עבר, ביניהם פרד טיילור, שמנסה בכל כוחו לסנגר על ג'קסונוויל החלשה.

        לטיילגייט אפשר להיכנס רק עם כרטיס של המשחק, כך שהאווירה בפנים היא נטו פוטבול ונטו אמריקה. האזור שייך לליגה וכיאה לכך, בפנים מוכרים רק באדוויזר, מה שמביא את הבריטים להתלונן בצדק על הטעם ולא בצדק, על המחיר (ארבעה וחצי ליש"ט לכוס, 27 שקלים. בבר השכונתי גינס עולה 20! חיים טובים יש לבריטים). מארגני האירוע, כמו גם המנחים, המומים מכמות האוהדים שמציפים כל פינה והאווירה הולכת ומתחממת, כולל מסכי ענק שמראים את ערוץ ה-NFL מתכונן למחזור בשידור חי, מה שסוחט שלל תגובות מהקהל.

        בקהל ניתן לראות בעיקר חולצות של ניו אינגלנד, לא מעט של סנט לואיס ועוד שלל ייצוגים של קבוצות שונות בליגה, אבל מה שהכי בולט זו כמות האנשים שנושאים את הספרה 83 של הפטריוטס על גבם, עם השם "וולקר". התופס הפנטסטי של ניו אינגלנד אהוב מאוד בממלכה, אולי משום שכמו שחקני הכדורגל שלה, הוא גם נראה רוב הזמן כמו סוג של אנדרדוג, מעין ווין רוני שכזה.

        לאט לאט, האוהדים נוטשים את הטיילגייט ועושים את דרכם אל שערי האצטדיון. בכניסה לתא העיתונאים, הגברת החביבה מחלקת שלוש חוברות עצומות, אשר כל אחת מהן מכילה מאות דפים עם נתונים וסטטיסטיקות שאת רובן איש לא יקרא מעולם (למשל, המספרים מכל משחקיו של טום בריידי לאורך הקריירה או אלו של הפטריוטס מאז 1972). אי אפשר שלא לחשוב האם ניתן היה בעולם המודרני והטכנולוגי שלנו, להעביר לעיתונאים את כל החומר על דיסק און קי ולחוס מעט על יערות הגשם המסכנים.

        אוהדי פוטבול מגיעים לאצטדיון וומבלי (AP , Alastir Grant)
        לזה קצת קשה לקרוא טייל גייטינג. אוהדים מגיעים לוומבלי (צילום: AP)

        השחקנים עולים לחימום על כר הדשא ובשלב הזה כבר אין ספק, לניו אינגלנד צפויה אווירה ביתית במיוחד. לא רק שהם טסו פחות מיילים מסנט לואיס כדי להגיע למשחק הזה, הפטריוטס גם הרוויחו חצי משחק בית נוסף, במקום לשחק במיזורי, שם הראמס נפלו רק פעם אחת בארבעה משחקים העונה.

        ההצגה על המשטח יוצאת לדרך, עם הופעה מצוינת של "טריין". הלהקה זוכת הגראמי מבצעת את שני השירים הכי מפורסמים שלה, "סול סיסטר" ו"מילקי ווי" והקהל בטירוף. האקסטזה נמשכת עם צמד ההימנונים, האמריקאי והבריטי, לכבודם הונח מבעוד מועד שלט עם צבע מסוים, אדום, כחול או לבן, על כל כיסא באצטדיון. מהרגע שההימנון האמריקאי יוצא לדרך ועד שהבריטי נגמר, כל אחד מהאוהדים מניף את השלט שלו, מה שיוצר מחזה עוצר נשימה של דגלי שתי המדינות, כשהם מחוברים זה לזה, על ידי 84,004 אנשים.

        בשעה טובה, המשחק יוצא לדרך. הפטריוטס שמעו לכל אורך סוף השבוע השוואות בין הנסיעה הארוכה שלהם לסיאטל לפני שבועיים, לנסיעה הזו. סאם בראדפורד דואג להזכיר להם את הסיפור הזה שוב מיד בפתיחה, כשהוא משחרר במסירה השלישית בלבד במשחק, שתיים וחצי דקות מהפתיחה, פצצה מ-50 יארד, היישר לידיים של כריס גיבנס, בטאצ'דאון שמזכיר לכולם את זה איתו ניצחו ראסל ווילסון והסיהוקס את בליצ'יק באותו משחק במערב היבשת.

        אלא שהפעם, הפטריוטס לא נותנים לשדים לעלות. טום בריידי משווה במהרה בדרייב מצוין, האצטדיון מתפקע וניו אינגלנד לא מביטה לאחור. שיין ורין פותח את הרבע השני עם גיחה לאנדזון בדאון רביעי ובדרייב הבא מגיע ההיילייט הגדול של הערב, כשרוב גרונקובסקי תופס לטאצ'דאון הראשון מבין שניים שלו במשחק ולצהלות הקהל המקומי, חוגג כמו חייל בריטי בחילופי המשמר אצל המלכה, רגע לפני שהוא מטיח כהרגלו את הכדור בריצפה.

        מעודדות לפני המשחק בין ניו אינגלנד פטריוטס לבין סנט לואיס ראמס בוומבלי (AP , Matt Dunham)
        אין מה להגיד, אווירה בהחלט הייתה שם (צילום: AP)

        בראדפורד החלש ממשיך ללכת לאיבוד ומשחק איום של סטיבן ג'קסון (23 יארד בשבע נשיאות) לא ממש עוזר לו. ניו אינגלנד משיגה חמישה טאצ'דאונים בחמשת הדרייבים הראשונים שלה והופכת את המשחק לגארבג' טיים מתמשך, לכל אורך המחצית השנייה. הפאנט הראשון של זולטן מסקו מגיע רק שתי דקות וחצי לסיום הרבע השלישי ועד שהראמס מתקרבים למשהו, בראדפורד מוסר נורא ונחטף בקלות.

        הקהל, ששילם ממיטב כספו כדי להיות נוכח באצטדיון, מתחיל להשתעמם ולעשות גלים. הרגעים בהם כולם מתעוררים יחד מגיעים כשעל גבי מסכי הענק מוקרנים קטעים מה'רד זון' וכולם מגיבים בקריאות כאלה ואחרות למראה התוצאות. לתגובה האחידה ביותר זוכה ניו יורק ג'טס, שחוטפת בראש בבית ממיאמי, מה שמשמח את האוהדים כולם, ללא קשר לקבוצתם המועדפת. משהו בחבורה של רקס ריאן לא מסתדר לאף אחד שאיננו סילון וכנראה שבאמת אין כמו שמחה לאיד.

        חמש דקות לסיום, היציעים כבר שלושת רבעי ריקים. כל המקומיים ברחו לרכבת, לפני שמתחיל התור האינסופי. התיירים, שבאו במיוחד למשחק, לא זזים מהכיסא ורוצים למצות את החוויה עד השנייה האחרונה. קלן קלמנס עולה בסנט לואיס ומספיק להיחטף גם הוא וריאן מאלט זוכה לכמה דקות של אווירת וומבלי במדי ניו אינגלנד. "אני תמיד מוכן לאפשרות שאשחק, תמיד יש סיכוי לזה", אמר לי מאלט בחדר ההלבשה לאחר המשחק, "הקהל היה מדהים לכל אורך היום. נהדר לשחק כאן".

        סאם בראדפורד שחקן סנט לואיס ראמס (AP)
        ילד הולך לאיבוד. בראדפורד נאנק נגד הפטריוטס (צילום: AP)

        כשהמשחק נגמר, העיתונאים מתפצלים לארבעה מקומות: מסיבות העיתונאים של שתי הקבוצות וחדרי ההלבשה של שתיהן. מעניין כמה מהם שלא מסקרים את סנט לואיס הלכו לצד של הראמס בסיום. מזווית העין, נראה היה שלא יותר מדי. כולם רוצים לגעת בתהילה ומתקבצים לשמוע מה יש לבריידי, וילפורק ובליצ'יק לומר או מה שאר השחקנים מוכנים לגלות, רגע אחרי המקלחת. בכל מקרה, דבר אחד ברור, חדר ההלבשה בנוי לקבוצת כדורגל של 25 שחקנים צנומים, לא לקבוצת פוטבול של 53 שחקנים, חלקם בגודל של מקרר. הפטריוטס מתחלקים לשלושה חדרים, הגנה, מחליפים והתקפה, לשם רצים באופן טבעי כולם.

        זולטן מסקו, שמשפחתו המורחבת הגיעה מרומניה למשחק, התראיין בשפת אימו לטלוויזיה מבוקרשט ואז סיפר לי: "התרגשתי במיוחד עבור הוריי והסבים שלי, שמעריכים באמת את כל הדברים הגדולים שקרו בוומבלי ואת הצורה החדשה והמשוכללת שלו. כבוד להיות חלק מההיסטוריה של האצטדיון הזה. לא אכפת לי שכמעט ולא עליתי למגרש, העיקר שניצחנו בקלות". סטיבן רידלי הוסיף: "למרות העידוד מהיציעים, לא קיבלנו יתרון מהעובדה שהגענו לכאן, כי זו הייתה טיסה ארוכה. אבל בסך הכל, הייתה לנו חוויה מאוד חיובית".

        אבל עם כל הכבוד לשאר השחקנים, מי שמשך את כמעט את כל תשומת הלב הוא גרונקובסקי. כולם רוצים לדעת מה יהיה הצעד הבא של "הגרונק", מה הדבר המצחיק הבא שהוא יעשה. העיתונאים מתאספים סביבו ולא מרפים. כשהוא ביקש שתי שאלות אחרונות, הם נשארו לעוד שלושים. "העובדה ששברנו את השיא של הראמס הגדולים של 1999-2000, עם 17 משחקים רצופים של יותר מ-350 יארד בהתקפה, היא נהדרת, אבל הכי חשוב ששיחקנו כמו קבוצה וניצחנו כמו קבוצה", הוא אמר, "היה כיף להגיע לאירופה, זו הייתה הפעם הראשונה שלי".

        רוב גרונקובסקי שחקן ניו אינגלנד פטריוטס (AP , Matt Dunham)
        פעם ראשונה באירופה. יפה. גרונקובסקי (צילום: AP)

        שעה ומשהו אחרי המשחק ועדיין קשה להתקרב לרכבת התחתית של וומבלי פארק. נחיל האנשים ממתין בשורה מופתית והגשם מתחיל להתחזק ולהרגיז, עד שגברת נחמדה, שעשתה את כל הדרך מבוסטון לכבוד המשחק ולא יודעת אם 'הוריקן סנדי' תאפשר לה לחזור הביתה בשבוע הקרוב, מסתירה אותי מתחת למטריה שלה. כמו כל האמריקאים, גם היא מופתעת לשמוע שבישראל אוהבים פוטבול וכמו לא מעטים מהם, גם היא משוכנעת שתחזור לעוד סיבוב בלונדון בעתיד. בשנה הבאה, יהיו לה שתי הזדמנויות, אבל בינתיים, לונדון תשאיר את חגיגת הפוטבול של סוף השבוע האחרון מאחוריה והעיניים יופנו שוב לארצו של הדוד סם, שם הפלייאוף נמצא במרחק פחות מחודשיים וחצי.