ובסופו של דבר זה היה מרסל שמלצר שכבש את שער הניצחון. לא מרקו רויס, מריו גצה או רוברט לבנדובסקי, אפילו לא קווין גרוסקרויץ או סוון בנדר, אלא דווקא מרסל שמלצר. המגן השמאלי בן ה-24 כבש בסך הכל את שערו השני בקריירה, כשהקודם היה ב-0:5 קל מול קלן בעונה שעברה, ועוד איזה שער זה היה. אין שחקן שראוי יותר משמלצר לעשות את זה. דווקא הוא, ששמע את יואכים לב אומר במסיבת העיתונאים לפני המשחק של גרמניה מול אירלנד שהוא ישחק רק כי אין אלטרנטיבה זמינה ונעלב עד עמקי נשמתו. אין יותר סמלי מכך שדווקא שמלצר, שהיה בספק למשחק אחרי שלא שיחק בהפסד 2:1 לשאלקה בדרבי, הוא זה שכבש את השער היקר הזה. כי אצלו במועדון ובקבוצה, אליה עבר בגיל נוער, סומכים על כל שחקן, עומדים מאחוריו ונלחמים בשבילו מול ההתאחדות הגרמנית. בסופו של דבר גם קוצרים את הפירות, או כמו שיורגן קלופ אמר אחרי המשחק: "ברכותי, לגרמניה יש מגן שמאלי". זו רוח המועדון, שאימץ בשנה האחרונה את הסיסמה ECHTE LIEBE (אהבת אמת), שמופיעה כאן בעיר בכל פינה.
בסך הכל שתי מילים, אבל אין ספק שאלו בדיוק שתי המילים שמגדירות באופן מופלא את בורוסיה דורטמונד. אהבת אמת. זו בדיוק התחושה שיש ל-80 אלף איש שעומדים מאחורי הקבוצה שלהם וממשיכים להגיע לכל משחק בית וחוץ במשך שנים, גם כש-BVB שלהם משחקת כדורגל מחריד ונאבקת נגד הירידה בעקבות השקעה כספית כושלת ומתמשכת. נראה שבזיגנל אידונה פארק יש משהו שכבר לא תראה בשום מקום אחר בעולם: 11 שחקנים שרוצים לנצח ומוכנים למות על המגרש רק בשביל הקהל שלהם. לפעמים במהלך המשחק אתה באמת מרגיש כך, כשאתה רואה את מאטס הומלס קופץ לעוד כדור גובה או את סבסטיאן קל הוותיק, שמעולם לא היה או התקרב לרמות של צ'אבי אלונסו ופתאום נראה הרבה יותר טוב ממנו. עם כל הציניות של הכדורגל המודרני, תראו לי מישהו שלא היה מתאבד בשביל הקהל הזה. גם השחקנים מבינים שעם כל הכבוד להם, הכוכבים האמיתיים של המועדון הזה נמצאים ביציעים ולא על הדשא. הם ההצגה האמיתית.
זו התחושה שאתה מקבל כשאתה הולך ברחובות דורטמונד ביום משחק גדול. מכל פינה מגיעה רק בקשה אחת: ניצחון. בין אם אצל הסבתות שמוכרות נקניקיות או בייגלה ברחוב, ובין אם אצל אנשי העסקים שיורדים לאכול ארוחת צהריים מלווה בשתיים-שלוש כוסות בירה. את כולם הקבוצה הזו מעניינת ומעסיקה כמעט בכל שעה. דומה שהעיר הזו ממש מתקיימת בין משחק של בורוסיה למשנהו וגם מצב הרוח בה הוא כזה. מרכז העיר המה אדם אחרי ההפסד בדרבי לשאלקה בשבת, והם היו עסוקים רק בלקלל ולשיר שירי שנאה לרויאל בלוז. כי בשבילם הדרבי הוא באמת הרבה יותר חשוב מכל דבר אחר. אחרי הניצחון על ריאל מדריד, האווירה כבר שונה לגמרי.
בימים האחרונים התקשורת הגרמנית ניסתה למכור לאוהדי דורטמונד את המפגש מול ריאל. תחילה זה הלך דרך שני הגרמנים של הבלאנקוס, מסוט אוזיל וסמי חדירה, אחר כך הזרקורים הופנו אל כריסטיאנו רונאלדו וז'וזה מוריניו. היו סמוכים ובטוחים שאת הסבתות שישבו בשורה מאחורי ולא הפסיקו לקלל לשנייה או את החבר'ה בני ה-75 ומעלה שמגיעים למגרש עם מקל הליכה אבל עדיין קמים לקלל את אמא של השופט, זה ממש לא מעניין. להם ממש לא אכפת מרונאלדו ומוריניו וגם העובדה שאוזיל וחדירה הם גרמנים רק מזכה אותם בקללות בשפה שלהם, כשהאחרון זכה לצרור כזה לאחר שנפצע והוחלף. סבתות ונכדים (לפעמים ממש תינוקות), הורים וילדים, נשים, גברים, כולם באים למשחקים של דורטמונד. זו דרך חיים, זה מקום הבילוי האטרקטיבי והמרתק מכולם ויותר מכל זו באמת אהבת אמת.
יחי ההבדל בין שאלקה לריאל מדריד. הבלאנקוס הביאו לדורטמונד כמה אלפי אוהדים, שמשעות הצהריים התחילו לשיר ולרקוד ברחובות העיר. למרות זאת, באיצטדיון פשוט אי אפשר היה לשמוע אותם. בקושי אחרי השער של רונאלדו הבחנת בזמזום שבוקע מהאזור שלהם. הלבנים פשוט נבלעו בתוך ההמון האדיר של דורטמונד. זאת לעומת קרוב ל-10,000 כחולים שהגיעו מגלזנקירשן בשבת והרעידו עולמות בניצחון על היריבה השנואה (כן, אפשר להשתמש במונח הזה כאן. זו יותר מיריבה מושבעת). ריאל מדריד היא אולי ההקבוצה המפוארת באירופה, בטח מבחינה היסטורית, אבל כנראה שלקהל שלה יש עוד הרבה מה ללמוד מהקהל הגרמני.
ומסתבר שלא רק בגזרת הקהל לריאל יש מה ללמוד מדורטמונד, אלא גם על המגרש. לפני הכל, שווה להתרכז ברונאלדו. אפילו למי שלא ממש מת עליו או שונא אותו, מודה ומתוודה, זו פשוט חוויה לראות את השחקן הזה. כל נגיעה שלו בכדור זו כמו נגיעה של מוצרט או בטהובן על קלידי הפסנתר. אבל למרות זאת, במגרש עצמו הוא פשוט נראה כמו שילוב בין הערס של השכונה לילד בכיין. אם הכדור לא יגיע אליו בשנייה שהוא סימן עם היד ובדיוק למקום שהוא רוצה, הפורטוגלי יעשה מעין מחווה קטנה מאוד עם הגוף ואחר כך אם כבר יקבל את הכדור כשהוא מכוסה הוא יאבד אותו כאילו בכוונה. להתבונן בפנומן הזה זו פשוט חוויה, גם כשהוא לא נוגע בכדור או מעורב ישירות במשחק הוא תמיד נותן את ההצגה שלו.
דורטמונד ניצחה בצדק והייתה יכולה להיות כבר עם רגל וחצי בשלב הבא, אלמלא אותו פנדל מטופש מול מנצ'סטר סיטי בדקה ה-90. מנגד, ריאל מדריד באמת קבוצה פנטסטית, אבל נראה שמבחינה התקפית רק רונאלדו יכול לייצר שם משהו אמיתי ברגעים חשובים ובמשחקי חוץ קשים כל כך בליגת האלופות. קארים בנזמה היה נוכח-נפקד ולפרקים כשאתה מתבונן בו אתה רואה אדם שלא בטוח בעצמו מה הוא עושה, מסוט אוזיל שחקן נהדר אבל חסר את היכולת לסיים מהלכים והיחיד שמסוכן ומושך אליו אש הוא אנחל די מריה, אבל גם הוא די פזיז בפעולות שלו.
מי שראוי לכל המחמאות על הניצחון הוא כמובן יורגן קלופ. המאמן המצוין העביר על עצמו ביקורת אחרי ההפסד בדרבי, לאחר שפתח במעין מערך 3:6:1 מוזר, כשסוון בנדר תופקד גם כחצי בלם ונבן סובוטיץ' (בלם מצוין, אבל נטול טכניקה בסיסית) כמגן ימני. הפעם, קלופו הסיק את המסקנות וגם קיבל מחדש את שמלצר ומריו גצה וחזר ל-4:5:1 שהקבוצה שלו כל כך אוהבת ומורגלת אליו. כך הוא הרוויח מחדש גם את סבסטיאן קל, שהיה נורא בדרבי, וחזר להיות מצוין במרכז השדה. בשיטה הזו, עם מריו גצה ומרקו רויס בקישור ההתקפי ורוברט לבנדובסקי בשפיץ, קשה מאוד לעצור את דורטמונד מלכבוש לפחות שער אחד במשחק. אפילו כשקובה בלאשצ'יקובסקי חסר.
אחרי שתי זכיות רצופות באליפות, כשהאחרונה מלווה גם בדאבל, נראה שהצלחת תנדוד השנה דרומה למינכן כשבאיירן כבר עם 24 נקודות מ-24 אפשריות ונראית פשוט נהדר. למרות זאת, העונה נראית כמו זו שסוף סוף תחזיר את בורוסיה דורטמונד לעמוד במרכז הכדורגל האירופי אחרי שנים ארוכות רוויות בכישלונות מקומיים ובינלאומיים. אין מועדון שראוי לחזור לשם יותר מדורטמונד.
