כשדלונטה ווסט יתלה את הנעליים בעוד שלוש, ארבע או חמש שנים, לא יזכרו לו את הוורסטיליות, משחק ההגנה המצוין, האליפויות שאולי עוד יספיק לקחת בהמשך הקריירה. לא. כשדלונטה ווסט יתלה את הנעליים, אנשים יזכרו ממנו שני דברים עיקריים: הדבר הראשון יהיה המעצר המפורסם אי שם בספטמבר 2009, אז נתפס על האופנוע שלו עם שני אקדחים, רובה-ציד, סכין ותחמושת חיה; השני אותה שמועה עסיסית בנוגע ליחסים עם אימו של אחד, לברון ג'יימס. זו תהיה המורשת של דלונטה ווסט. אף אחד לא יזהה את הכוכבית המטפורית העצומה שהיתה אמורה להופיע בסמוך לקריירה שלו, אף אחד לא יעצור רגע כדי לרדת למטה ולקרוא:
* ספורטאי זה סובל ממאניה דפרסיה.
כשמקישים Delonte West בגוגל, מנוע החיפוש הפופולרי בתבל משלים באופן אוטומטי את ארבעת החיפושים הנפוצים ביותר: Delonte West Gloria James, Delonte West Twitter, Delonte West Stats, ו-Delonte West Lebron's Mom. באמא של לברון לא ממש ניגע כלומר, לא ממש נעסוק בהמשך הכתבה הזו; בניגוד לחשבון הטוויטר של ווסט. הסטטיסטיקה שלו שולית לסיפור שלנו, ובכל זאת: שמונה עונות בליגה הטובה בעולם, 9.7 נקודות למשחק (45% מהשדה, 37% ל-3, 82% מהעונשין), 2.9 ריבאונדים, 3.6 אסיסטים, 1.1 חטיפות למשחק. אלא שהמספרים האמיתיים מדברים דווקא עלינו: עלינו כחברה, עלינו כחובבי ספורט, עלינו כבני אדם. כמחפשים Delonte West Bipolar בגוגל, מקבלים 28,100 תוצאות; כשמקישים Delonte West Gloria James, מקבלים 148 אלף תוצאות. המחלה לנצח תהיה הרבה פחות מעניינת מהרכילות.
החלום של דלונטה ווסט היה קרוב להתגשם בקיץ 2008. מספר חודשים קודם לכן הוא הועבר לקליבלנד מסיאטל, היה אחד השחקנים הבולטים של הקאבלירס, השלים נהדר את לברון ג'יימס וזכה לחוזה של 12.7 מיליון דולר לשלוש שנים. קליבלנד של אותן שנים היתה אמורה להיות הדבר הבא, והקומבו-גארד השמאלי ממכללת סיינט ג'וזף הוכיח כי הוא מספיק טוב להתחרות ברמות הגבוהות ביותר. אלא שמספר ימים אחרי שחתם על מה שיתברר כחוזה הגדול ביותר בקריירה שלו דלונטה ווסט נעלם, ואחת הקבוצות המתוקשרות בתבל לא הצליחה למצוא אותו. "לפני שאתה מסוגל לעזור לקבוצה, אתה חייב להיות מסוגל לעזור לעצמך", הוא יסביר כמעט שבועיים אחר כך, כשיופיע במתחם האימונים של הקאבס, ויאוורר לראשונה בחייו חלק מהשדים שחגים בראשו .
עשרות העיתונאים בקליבלנד למדו להכיר את ווסט כטיפוס שקט ושונה. לעתים נדירות הוא מעניק ראיונות של ממש, כמו במקרה הזה, למשל, בו הוא מדבר על המוני הקעקועים שלו:
כך או כך, עד שהוא פותח את הפה ומדבר, חשבו בוודאי אותם עיתונאים בקליבלנד, מוטב שלא לעצור אותו. בטח לא כשהוא מדבר על הדיכאון ממנו סבל כילד. הוא המשיך: "הראש המכוער שוב הופיע. הוא רודף אותי כל חיי עם ההתנהגות ההרסנית הזו. הכל הולך לי טוב - אני בקבוצה מצוינת בה כל דבר פחות מאליפות ייחשב כאכזבה השנה, קיבלתי חוזה חדש, אני במצב טוב, אבל דווקא כשהכל טוב, אני מרגיש הכי גרוע. יש לי היסטוריה ארוכה של דברים כאלה, לעזוב קבוצות או לחבל לעצמי בהצלחה. ועכשיו, בצומת הזאת של חיי, אני לא רוצה לעשות את זה יותר. אני רוצה ליהנות מהחיים שלי, רוצה ליהנות מההצלחה שלי. אני רוצה להיות אדם שלם יותר. אפשר להתחבא מאחורי התדמית שהתקשורת או הקהל בונה לך, אבל כולנו עדיין בני אדם. מעבר לתהילה ולכסף, אתה עדיין צריך להתמודד עם הרגשות שלך על בסיס יום-יומי, כמו כולם".
בקליבלנד התקשו לכעוס על ווסט. כמעט כל שחקן או מאמן שזכה לחלוק איתו פרקט לאורך השנים מדבר על טיפוס סגור, נדיב, ולוחם בלתי רגיל. "אני לא יודע מה זה מאניה-דפרסיה", אמר שאקיל אוניל, ששיחק עם ווסט בעונת 2009/10 בקליבלנד, "אבל על הפרקט אני רוצה אותו איתי. אם אני הולך למלחמה, אני לוקח אותו". גם מארק קיובן, שיביא אותו לדאלאס בקיץ 2011, ישמיע דברים דומים: "אתה רוצה אותו איתך בבור. הוא פייטר, וכולם אוהבים את זה". אך לפני שמגיעים לבעלים של המאבס, מוטב לשוב לאותם שבועיים בהם דלונטה ווסט נעלם. רק בדיעבד יגלו בקליבלנד כי הגארד המקועקע להכביר שב לביתו שבוושינגטון כדי לקבל עזרה נפשית. "אני רוצה ללכת למלחמה עם החבר'ה האלה", ווסט יגיד לעיתונאים באחד האימונים הראשונים אחרי חזרתו. "אם ייכנס טרוריסט לאולם, אהיה זה שיעמוד מולו כדי שכולם יוכלו לברוח".
כולם, מהתקשורת ועד הקהל, ממייק בראון המאמן ועד לברון ג'יימס, קיבלו את ווסט בחזרה בזרועות פתוחות. הקרקע היתה מוכנה לצעד הבא של אחד הגארדים המיוחדים ב-NBA, ודלונטה ווסט בעצמו היה מוכן לקחת אותו.
ואז הראש המכוער שוב הופיע.
העובדות היבשות: בלילה של ה-17 בספטמבר 2009, דלונטה ווסט נוהג על האופנוע התלת גלגלי שלו ונעצר על ידי המשטרה בוושינגטון. השוטרים מוצאים בכיס מכנסיו אקדח ברטה 9 מ"מ ואקדח מגנום .357 קשור לאחת מרגליו. סכין בואי - מהסוג ההוא שפעם נאמר עליו שהוא מסוכן מאקדחים - מתגלה גם כן. על גבו של ווסט נרתיק גיטרה. השוטרים פותחים אותו, ומגלים רובה ציד ושלל סוגים שונים של תחמושת. כל כלי הנשק טעונים. ווסט מואשם בשמונה סעיפים שונים, מודה באשמה בשניים מהם, ומרצה עונש של שמונה חודשי מעצר בית, חודשיים מהם עם קצין מבחן צמוד, 40 שעות תרומה לקהילה וטיפול נפשי. הליגה משעה אותו לעשרה משחקים ולא אומרת מילה על טיפול נפשי.
הסיפור המלא, על פי גרסת ווסט, לא שונה בעיקרו, אך כן שופך מעט אור על המניע: מדוע שכדורסלן מפורסם, בשיאו, יסתובב עם שלושה כלי נשק טעונים וסכין? ובכן, על פי ווסט, כלי הנשק היו חלק מאוסף. כפי ששחקנים מסוימים קונים מכוניות ונשים בכסף שלהם, הוא רכש אקדחים. וכשמספר מחבריו הוציאו אותם ממרתף הבית אותו קנה במיליון דולר והחלו לשחק איתם באוויר, שחקן קליבלנד - אז נשוי ואב לילדים - החליט להעבירם לבית אחר השייך לו, במרחק נסיעה. הבעיה: מספר דקות קודם נטל ווסט נטל תרופה בשם סרוקוול, אותה תרופה שלקח כל לילה, בדומה לחולי מאניה-דפרסיה וסכיזופרנים אחרים, שאחת מתופעות הלוואי שלה היא עייפות. "אני על הכביש, ופתאום אני מתחיל להבין שאני נרדם", הוא שחזר בראיון למגזין 'סלאם' האמריקאי, "אני פותח את העיניים ורואה שאני עובר ממסלול למסלול. כשאני מתעורר לגמרי, אני מגלה שהיציאה שלי חלפה לפני שלוש ירידות. משאית עוברת לידי ואני מת מפחד. אני עוצר שוטר, אומר לו שאני לא מרגיש טוב ושאני מעביר מספר כלי נשק ממקום למקום. אני לא גאה בסיפור הזה, אבל זה נראה גרוע ממה שזה באמת".
וככה זה נראה:
בבת אחת, הקריירה של דלונטה ווסט התרסקה. השם עליו עבד כל כך קשה ליצור לעצמו, השדים שניסה לכלוא בארון כל כך הרבה שנים - הכל פרץ החוצה, והפך אותו למשוגע עם תעודות, פאנץ'-ליין מהלך. אם לפני כן דובר על חוזה חדש של חמישה מיליון דולר לעונה, כעת - ובכן: "אף קבוצה לא רצתה לגעת בי. כולם חשבו שאני מטורף, טרוריסט או משהו כזה. מאותו רגע זה כבר לא שינה מה הייתי עושה על המגרש". הכסף, כמו ההערכה המקצועית, החל ליזול: עורכי הדין ששכר, יועצים, קנסות, חוזי פרסום שלעולם לא יגיעו, וגם מזונות לאישה שהפכה לגרושתו - הכל הלך באותה מהירות בה הגיע. גם הכסף של דלונטה ווסט סבל ממאניה-דפרסיה.
בניגוד לעונה שלפני כן, בה פתח 64 פעמים בחמישיה של קליבלנד, אחרי הפרשה האחרונה ווסט הורד לספסל וזכה לפתוח שלוש פעמים בלבד בחמישיה. בסיום עונת 2009/10, אחרי שלברון ג'יימס לקח את הכישרון שלו הרחק מווסט, למיאמי החמימה, הקאבלירס שלחו את הגארד בטרייד למינסוטה, שבעצמה החליטה לשחרר אותו מספר ימים אחרי העסקה. רק בוסטון - הקבוצה שבחרה בו במקום ה-24 של דראפט 2004 - הסכימה להמר עליו, ולזכור לו חסד נעורים בדמות חוזה מינימום. ווסט הושעה מעשרת המשחקים הראשונים של אותה עונה בשל אירועי האופנוע, והעמיד את המספרים הגרועים ביותר שלו בכל העמודות הסטטיסטיות מאז עונת הרוקי שלו - באותם מדים ירוקים. בוסטון לא חידשה את חוזהו, וב-2011/12 הגיעה תורה של דאלאס להעניק לו חוזה מינימום.
קיץ 2011. ליגת ה-NBA שובתת, ולדלונטה ווסט נגמר הכסף. "הוא מסוג האנשים שייתן לך גם את הדולר האחרון שלו אם אתה צריך אותו", אמר עליו ג'ייסון קיד שחלק איתו קו-אחורי בשורות המאבריקס, ולא ידע כמה הוא צודק. על פי הערכות, עד אותו קיץ הרוויח ווסט כ-15 מיליון דולר מחוזים בלבד בליגה הטובה בעולם, ולפתע גם חוזה המינימום שקיבל מהמאבריקס היה עבורו סוג של מקסימום - בטח אם לוקחים בחשבון את האלטרנטיבות. בזמן ששחקנים אחרים ניצלו את השביתה כדי לשכב על איזה אי או לשחק באירופה תמורת סכומי כסף מגוחכים, ווסט לא יכול היה לעשות לא את זה ולא את זה: לא היה לו כסף לחופשה, ומשפטית, אסור היה לו לצאת מגבולות ארצות הברית. אז הוא עשה מה שכל אדם מובטל אחר עושה: הלך לראיון עבודה ב'הום דיפו'. בחשבון הטוויטר ההזוי שלו, בו הוא נוהג לצייץ תכופות בליל של אותיות לא תמיד קוהרנטיות, הכריז על כך באופן ישיר, כמעט גאה: "it's official.. Pride 2 the side.. just filled out a application at Home Depot.. Lockout ain't a game". הוא אפילו פרסם את בקשת ההצטרפות שלו לחברה, כפי שמיד תראו.
שוב החלו הבדיחות לחזור על עצמן, אבל לאדם נואש אין זמן להומור. כמה ימים חלפו, ו-ווסט צייץ פעם נוספת, הפעם על כך שהגיש בקשה, ולאחר מכן התקבל לעבודה בחנות רהיטים מקומית. הוא החזיק בשתי משרות, לעתים שלוש, כשהצטרף אל אחיו ומכר מערכות סכינים. "הייתי עוצר אנשים ואומר להם - אני דלונטה ווסט מהסלטיקס, ואז אח שלי היה קוצץ עגבניות ומראה להם כמה חדים הסכינים האלה. באותו זמן לא היתה לי בושה".
דבר נוסף שלא היה לו באותו זמן הוא מקום מגורים.
במחנה האימונים עם תום השביתה הוא לן במלון שמומן על ידי האלופה המכהנת, וכשהחלה העונה הסדירה הוא נהנה בעיקר ממשחקי חוץ, אז קיבל גם מלון בחינם וגם מעט כסף לבזבוזים. אך כאשר דאלאס היתה חוזרת הביתה, ושחקניה השונים היו מתפזרים לדירות היוקרה שלהם, ווסט היה ישן בחדר ההלבשה של אולם ה-AAC, או משכיב את המושבים האחוריים בטנדר שלו, ועוצם עיניים במגרש החניה הסמוך. כשיצא לחפש דירה אמיתית העלה חרס: חלק היו יקרות מדי, ואלה שהיו בטווח המחירים שלו לא הסכימו להשכיר לו בשל עברו. רק התערבות של מארק קיובן מנעה ממנו לבלות את העונה כולה בין חדר הלבשה לחניון.
העונה החולפת בדאלאס לא היתה רעה בכלל עבור ווסט: הוא לא הורשה לחגוג את האליפות ההיסטורית של המאבריקס בבית הלבן (אנשיו של ברק אובמה הכחישו כי השחקן לא היה מוזמן), העמיד ממוצעים דומים מאוד למספרי הקריירה שלו, היה מעורב בתקרית ילדותית ומוזרה מאוד עם גורדון הייוורד, ונכנע עם המאבריקס לאוקלהומה סיטי בסיבוב הראשון של הפלייאוף. יכולתו הטובה סידרה לו חוזה לעונה נוספת בדאלאס - אחת הקבוצות היחידות בליגה שמחזיקה פסיכולוג צמוד במשרה מלאה, בלי קשר לווסט - וגם הפעם, כמה מפתיע, מדובר היה בחוזה מינימום. גם בגיל 29 אנשים בליגה לא ממש סומכים עד הסוף על הגארד הוותיק, וקשה להאשים אותם. לפני שבוע בדיוק, אחרי שדאלאס הביסה את יוסטון במשחק טרום עונה שולי, דלונטה ווסט התפרץ והחל להשתולל בחדר ההלבשה ללא סיבה נראית לעין. ראשי המועדון החליטו להשעות אותו עד הודעה חדשה, אך 24 שעות לאחר מכן ווסט שוחח עם ריק קרלייל, שהחליט להחזיר אותו לאימונים. בין השניים שוררים יחסים חמים ומיוחדים. "העבודה עם דלונטה היא יום-יומית, אני צריך לעזור לו והמועדון צריך לעזור לו", אמר המאמן המוערך. "אני אוהב אותו כבנאדם, אני אוהב את זה שהוא מתמודד עם אתגרים מדי יום. רוב השחקנים בליגה נוסעים על בנזין, והוא נוסע על דיזל".
ווסט עצמו הודה כי להתפרצות ההיא לא היה קשר למה שקרה על מגרש הכדורסל - בכל זאת, דאלאס ניצחה ב-19 הפרש, רגע אחרי שהובסה לברצלונה בספרד - ובסך הכל הטיפול של המאבריקס בפרשה היה חיובי. בזמן שבארצות הברית נוהגים להצמיד לגארד הבעייתי שמות תואר כגון "משוגע" ו-"מטורף", דומה שבטקסס למדו כיצד לטפל בו. לעת עתה זה עדיין לא בא לידי ביטוי בחוזה ארוך טווח, מהסוג אותו שחקנים פחות טובים מדלונטה ווסט מקבלים כמעט מדי קיץ, ואולי זה בסדר. סקוט ברוקס, שעזר לאמן אותו בסיאטל בתחילת הקריירה, סיפר שאחרי הפסדים היה ווסט נותר באולם וזורק מאות, אלפי זריקות. ווסט עצמו סיפר: "כשהייתי צעיר יותר ולא לקחתי את התרופות הנכונות, הייתי מבלה ימים שלמים באולם, זורק לסל. חברים היו באים ואומרים לי - לא קרה כלום, זה רק משחק אחד, אבל לי זה הרגיש כאילו הפסדתי את משחק 7". אבל הרגשות הרעים הללו לא מגיעים רק אחרי הפסדים. בפעם אחרת שדיבר על המחלה שלו, אמר: "אחרי שאנחנו מנצחים משחק ואני קולע את סל הניצחון וכולם צורחים את השם שלי ואני אמור להרגיש טוב, אני יכול להיות על הפנים. לפעמים אני צריך להיכנס לשירותים ולהגיד לעצמי: צא מזה. תחייך. החיים טובים!"
במאניה דפרסיה אין אמצע, ופרופורציות הן פחות או יותר שם נרדף לאמצע. ובכל זאת, על כל השדים שמתרוצצים בראשו, דלונטה ווסט פותח עונה תשיעית בליגת הכדורסל הטובה בעולם. אנשים יכולים להמשיך לקרוא לו פסיכופט, לצחוק על קטעי הוידאו המוזרים שהוא מעלה מדי פעם או על הציוצים הייחודיים שלו, אבל בסופו של דבר זה לא ממש ישנה. כל אותם אנשי מקצוע שידברו על כך שירצו לצאת איתו למלחמה גם הם פספסו במעט את הנקודה, כי המלחמה האמיתית מתרחשת בראשו של דלונטה ווסט יום-יום, שעה-שעה. ובינתיים הוא מנצח אותה - אפילו אם לעתים הוא מפסיד כמה קרבות לאורך הדרך.
לבלוג של נמרוד עופרן
לטוויטר של נמרוד עופרן
לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"
לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il
