לוס אנג'לס לייקרס: קודם שיזכו בפרס נובל בכימיה

מאזן בעונה שעברה: 25:41

סיימו את העונה: במקום השלישי במערב ובסיבוב השני של הפלייאוף, לאחר ניצחון 3:4 על דנבר והפסד 4:1 לאוקלהומה סיטי.

החלק המעניין ביותר בעונה המקוצרת של הלייקרס התרחש עוד לפני שהתחילו לשחק כדורסל, באותו יום הזוי בו הלייקרס סיכמו על טרייד שמעביר אליהם את כריס פול מניו אורלינס עד שהתברר שדיוויד סטרן, על תקן הבעלים של ההורנטס, ביטל את הטרייד. למאר אודום, שהיה אמור לעבור בטרייד הזה, הועבר מיד לדאלאס כדי להחריב את מעט סיכויי הריפיט שעוד היו להם. קובי בריאנט הגיב בדרך היחידה שהוא מכיר - התפוצץ על הפרקט עם חודש של 31 נקודות. בהמשך קובי נרגע והפסיד את מלכות הסלים לדוראנט בעשירית נקודה, אך זרק לסל הרבה יותר מכל אחד אחר בליגה.

אנדרו ביינום נאלץ לשחק יותר דקות, נשאר בריא ומיצב את עצמו כסנטר השני בטיבו ב-NBA עם כמעט 19 נקודות, 12 ריבאונדים ו-2 גגות למשחק. הסגל סביבם היה קצר ומאכזב, אז בדד-ליין הלייקרס הביאו את רמון סשנס לפוינט ונפרדו מדרק פישר הנצחי. זה הספיק כדי להשתלט על המקום השלישי במערב, אך במרחק עצום משתי הראשונות.

ואז הגיע הפלייאוף, ואיתו נעלמה האופטימיות שהקבוצה הצליחה לגרד בעונה הרגילה. דנבר האנרגטית מתחה את הלייקרס לשבעה משחקים בסיבוב הראשון, OKC הצעירה והמוכשרת כבר הייתה גדולה עליהם וניצחה בחמישה משחקים. קובי קלע 30 נקודות למשחק, אבל בחלק מהרבעים האחרונים ניכרה השפעת הגיל. פאו גאסול סיים פלייאוף שני ברציפות עם אכזבה עצומה ו-12.5 נקודות למשחק. מטא וורלד פיס היה מושעה לחצי מהפלייאוף ושאר הצוות המסייע אכזב בענק, בעיקר סשנס שלא ממש הופיע ובזבז את הצ'אנס שלו. המאמן החדש מייק בראון הותיר בעיקר געגועים לפיל ג'קסון.

באו: דוויט הווארד, כריס דוהון וארל קלארק (בטרייד מאורלנדו), סטיב נאש (בסיין אנד טרייד מפיניקס), אנטואן ג'יימיסון (חופשי, מקליבלנד), ג'ודי מיקס (חופשי, מפילדלפיה), כריס דאגלס רוברטס (מוירטוס בולוניה), דריוס ג'ונסון-אודום (רוקי, בחירה 55), רוברט סאקרה (רוקי, בחירה 60).

עזבו: אנדרו ביינום (בטרייד לפילדלפיה), כריסטיאן איינגה וג'וש מקרוברטס (בטרייד לאורלנדו), רמון סשנס (חופשי, לשארלוט), מאט בארנס (חופשי, לקליפרס), טרוי מרפי וג'ייסון קאפונו (מחפשים קבוצה).

את הסיפור מהפסקה הקודמת אנחנו מכירים מצוין - קבוצה גדולה שהייתה בשיאה לפני שנתיים ועכשיו יורדת מהפסגה. אם זה היה כל מועדון אחר היינו מדברים עכשיו על שאיפה להישאר רלוונטיים, על הדילמה אם לנסות למשוך עוד שנה-שנתיים עם הבסיס הקיים או לבנות מחדש, על תהייה האם כדאי לקובי לחפש אליפות נוספת במקום אחר. הלייקרס זה לא כל מועדון אחר. בשני מהלכים לייקריים אופייניים, מיץ' קופצ'אק הפך את הקבוצה שלו לסיפור הגדול של העונה הקרובה ולאחת הקבוצות המרתקות אי פעם.

קודם הגיע סטיב נאש. בגיל 38 הוא עדיין אחד הרכזים הטובים בליגה ויהיה, גם במצבו הנוכחי, הפוינט גארד הטוב ביותר שהיה ללייקרס מאז...כן, מאז מג'יק. אחריו הגיע דוויט הווארד בטרייד מרובע בו הלייקרס ויתרו על ביינום. המעמד של סופרמן מעט נפגע אחרי העונה הקשה, מקצועית והתנהלותית, אך בשיאו הוא תופעת טבע הגנתית בקנה מידה היסטורי וגם סנטר שניתן לבנות סביבו התקפה על אף מגרעותיו. בין לבין הגיע גם אנטואן ג'יימיסון בן ה-36 על תקן הוותיק המסתפח שיוכל לתרום לא מעט מהספסל כתחליף לאודום.

קובי, דוויט, נאש ופאו זו רביעייה מרגשת שקשה לחכות שיעלו באותה חמישייה. למרות הגיל המבוגר של שלושה מהם (קובי בן 34 וגאסול 32) הם עדיין קרובים מספיק לשיא היכולת כדי להיות שחקנים מובילים בליגה. הם גם מאוד שונים אחד מהשני ומבליטים איכויות אחרות. אם זה יתחבר, זו תהיה חוויה ייחודית שבהחלט יכולה להיגמר בטבעת. נאש והווארד זה שילוב מרתק גם בפיק נ' רול וגם בהתקפות מעבר, יש אפשרות לבידוד לקובי, להכנסת כדור פנימה להווארד, לשימוש בגאסול בהיי-פוסט. בהגנה דוויט ישלוט בצבע ויאפשר לאחרים להפעיל יותר לחץ.

אבל לפני שממהרים להכתיר, לסיפור שנרקם כאן יש כמות מכובדת של סימני שאלה שכל אחד מהם יכול למנוע מהתחזיות הוורודות להתממש:

קובי - בסוף זה קורה לכולם, הרגע הזה בו הגוף לא מאפשר יותר להיות השחקן הטוב ביותר בקונטנדרית. האם הלייקרס ערוכים לרגע הזה? האם קובי עצמו ידע לקחת צעד אחורה כשצריך?

דוויט - עבר בקיץ ניתוח גב. הלייקרס שמרו בסודיות מטרידה ביעילותה את מצבו, כרגע עושה רושם שהוא יוכל לפתוח את העונה, לפחות בתפקוד חלקי. אך בעיות גב נוטות לחזור, ולפני שנראה אותו ביכולתו הרגילה לא נוכל להיות בטוחים שהכל באמת בסדר.

נאש - בכל זאת, בן 38. היכולת בפיניקס בשנים האחרונות מרשימה, אבל כשיתחיל הפלייאוף זה יהיה הראשון שלו מזה שלוש עונות. האם הוא עדיין מסוגל לתפקד באינטנסיביות של פלייאוף? ומה יקרה כשיצטרך לשמור על שחקני מפתח ברגעים מכריעים? מול רוב היריבות הרלוונטיות יהיה קשה להחביא אותו בהגנה.

אתלטיות - בזמן שהכישרון בהחלט עומד בסטנדרטים של הכוחות העולים ממיאמי ואוקלהומה סיטי, קשה להתעלם מיתרון האתלטיות של שתיהן. ללייקרס יהיה קשה מאוד להתמודד עם הקצב המהיר ששתיהן יכולות להכתיב. לפרטים ניתן לפנות לזקני בוסטון.

OKC - לא רק האתלטיות, זה יכול להתברר כמאץ'-אפ מהגיהנום ללייקרס. קנדריק פרקינס נחשב לקריפטונייט של הווארד, נאש יצטרך לשמור על ווסטברוק או הארדן, היכולת שלהם להכריע משחקים מבחוץ יכולה לנטרל את ההשפעה ההגנתית של הווארד. דווקא מול מיאמי עשוי להיות פשוט יותר.

פרינסטון - ממש בקיצור: החתמת אדי ג'ורדן כעוזר והעבודה על התקפת פרינסטון, המבוססת על תנועה וחיתוכים, הייתה יכולה להתאים בהרבה קבוצות, אך לא מתאימה לקובי, הווארד ונאש. בעיקר שני האחרונים, שגם ככה צריכים ללמוד מערכת חדשה ועכשיו נוספה לכך שיטה התקפית שלא מבליטה את היתרונות שלהם. מיותר, ואם מייק בראון יגזים בהתעקשות על זה יכול גם להזיק.

חמישייה: סטיב נאש, קובי בריאנט, מטא וורלד פיס, פאו גאסול, דוויט הווארד.

ספסל: סטיב בלייק, כריס דוהון, דריוס מוריס, אנדרו גודלוק, דריוס ג'ונסון-אודום, ג'ודי מיקס, דווין איבנקס, כריס דאגלס רוברטס, אנטואן ג'יימיסון, ארל קלארק, ג'ורדן היל, רברט סאקרה.

מאמן: מייק בראון (עונה שביעית בליגה, שנייה בלייקרס).

מועמד לפריצה: בזמן שרוב השמות על הספסל לא צפויים להשפיע על הקבוצה (וחלקם גם לא יהיו בסגל הסופי), מי שעשוי להתברר כהחתמה איכותית הוא ג'ודי מיקס. בפילדלפיה הוא קיבל מקום בחמישייה בעיקר כי היה מהבודדים שקלע שם שלשות, בלייקרס הוא כנראה יקבל דקות בדיוק מאותה הסיבה. זה בעיקר יהיה רלוונטי אם הוא יזכה לזמן איכות עם נאש, שידוע ביכולת להפוך שחקנים כמו מיקס להרבה יותר אפקטיביים. בכלל, יכול להיות רעיון טוב לתת לנאש הרבה דקות עם המחליפים.

מועמד לדעיכה: פאו גאסול הופך פתאום להיות צלע רביעית, יש לו נטייה להגיב במצבים כאלה בפאסיביות ולתפקד כרול פלייר. אחרי הירידה בתפוקה בשני הפלייאופים האחרונים, זו לא תהיה הפתעה אם הפעם זה יקרה כבר בעונה הרגילה. אם גאסול יקלע באחוזים גבוהים מחצי מרחק ויזרוק גם יותר משלוש, הוא יוכל לפחות להפוך לרול פלייר אפקטיבי.

אקס פקטור: כימיה. בסופו של דבר, יהיו כאן שלושה שחקנים שרגילים שהקבוצה נבנית לחלוטין סביבם ועכשיו יצטרכו ללמוד לשחק אחד עם השני עם השלישי. מכיוון שהם שלושה שחקנים מאוד שונים בשלוש עמדות מאוד שונות, זה לא יהיה עניין של היררכיה אלא של חלוקת תפקידים נכונה. הם יצטרכו להחליט ביניהם האם לשחק על השחקן החם, בהתאם למאץ'-אפ או לפזר זריקות בשוויוניות, הם יצטרכו לדעת לוותר על זריקות קשות ומהלכים של אחוזים נמוכים ולסמוך על החברים, הם יצטרכו לתפקד רחוק מהכדור - קובי ונאש לא רגילים להיות קלעי ספוט-אפ והיכולת שלהם כן להיכנס לתפקיד תהיה חשובה במיוחד. אני כותב "הם", כי אני לא מצליח לדמיין את מייק בראון עוזר להם בכך (נגיד - שם את הכדור בידיים של נאש ולא קובי במהלך מכריע). למיאמי לקח שנתיים לגבש היררכיה, כאן לא יהיה להם הזמן הזה - כל שנה יכולה להיות האחרונה של נאש או קובי בתפקוד הנוכחי, וכדאי גם לזכור שהווארד לא התחייב להאריך חוזה בעיר המלאכים.

תסריט אופטימי: כל תסריט שנגמר באליפות שישית של קובי וראשונה של נאש ודוויט. לא ממש חשוב אם זה קורה בזכות תיאום מושלם, התעלות אישיות, טעויות שיפוט או משחקים של 50 נקודות של וורלד פיס, אבל נדמה לי שאף אחד לא יתנגד לכדורסל מרהיב בדרך ושלשת ניצחון של נאש במשחק האחרון.

תסריט פסימי: חלק משמעותי מסימני השאלה הופך לסימני קריאה באופן שמבהיר שלא רק העונה הזאת חסרת סיכוי אלא גם העתיד. פסימיים במיוחד הם התסריטים בהם הווארד עוזב בקיץ או שהגב שלו ממשיך לעשות בעיות. במערב יש עוד כמה קבוצות איכותיות, בעיקר סן אנטוניו, ואם העניינים יקרטעו בלייקרס גם לגמר האזורי יהיה קשה מאוד להגיע.

תחזית: בעונה הרגילה יהיה להם קשה לעמוד בקצב הניצחונות של OKC והספרס, במצב כזה האליפות תצטרך לעבור דרך שלוש סדרות בלי ביתיות מול יריבות נהדרות. זה ממש לא בלתי אפשרי, אם יהיה חיבור מוצלח בין השחקנים הלייקרס עשויים אף להיות פייבוריטים לטבעת, אבל ריבוי סימני השאלה משאיר אותי עם אוקלהומה סיטי כהימור הבטוח יותר לצאת מהמערב.

מחממים את הפרקט: הבית האטלנטי
מחממים את הפרקט: הבית הדרום מזרחי
מחממים את הפרקט: הבית המרכזי