מיאמי היט: עוד מאותו הדבר

מאזן בעונה שעברה: 20:46, מקום שני במזרח בעונה הרגילה.

סיימו את העונה: אלופים - 1:4 על הניקס בסיבוב ראשון, 2:4 על אינדיאנה בשני, 3:4 על בוסטון בגמר המזרח ו-1:4 על אוקלהומה סיטי בגמר.

ה-20 במאי 2012 היה, לפי לוח השנה, בסך הכל לפני קצת יותר מארבעה חודשים. למחצית המשחק שנערך באותו ערב באינדיאנה, המשחק הרביעי בסיבוב השני כשהפייסרס ביתרון 1:2, מיאמי ירדה בפיגור של 8 נקודות. זה היה אמור להיות הסוף. לא של הסדרה או העונה, אלא של כל הפרויקט המגלומני בו כמה כוכבים חשבו שאם יחליטו לשתף פעולה כל השאר כבר יסתדר מעצמו והטבעות יזרמו. הפרשנים, שרובם ייחלו לכישלון הפרויקט, השחיזו מקלדות, שמועות על מהפכות וטריידים שכוללים כל אחד משלושת הכוכבים הציפו את הרשת. לא הייתה סיבה להניח שמשהו הולך להשתנות. לאורך כל העונה מיאמי לא הרשימה במיוחד, הפסידה לעתים ליריבות האיכותיות, התקשתה במאני טיים כשלברון ג'יימס בורח מאחריות, לא הצליחה למצוא היררכיה ברורה בין לברון לדווין וויד, לא קיבלה תרומה משמעותית משחקני המשנה. כריס בוש הפצוע נעדר מהמשחק, וויד הפצוע שיחק אך סיים מחצית איומה שהצטרפה ל-5 הנקודות שקלע כל המשחק הקודם.

ואז הגלגל הסתובב לו. וויד התעורר והצטרף ללברון למחצית שנייה גדולה ועוד שני משחקים נהדרים כדי לסגור את הסדרה. בהמשך בוש חזר, הביא ערך מוסף ונוצרה היררכיה ברורה בין שלושת הגדולים. יודוניס האסלם הוותיק צבר תאוצה עם התקדמות הפלייאוף, שיין באטייה הנהדר התעורר בגמר וקלע 3 שלשות למשחק ב-57 אחוזים, מריו צ'אלמרס המשתפר מצא דרך לתרום בכל סדרה, מייק מילר עלה על הרכבת ברגע האחרון עם 7 שלשות במשחק האליפות.

אבל לאף אחד לא היה ספק על שמו של מי נרשמת האליפות הזאת - לברון ג'יימס. את אותו משחק קריטי באינדיאנה הוא סיים עם שורה מדהימה של 40,18,9, כאשר גמר המזרח מול בוסטון הסתבך הוא סיפק תצוגה אישית בלתי נשכחת של 45 נקודות. לכל אורך הפלייאוף הוא שמר על יציבות וסיים אותו עם ממוצעים של כ-30 נקודות, 10 ריבאונדים ו-5 אסיסטים. בעקבות הפציעה של בוש הוא הפך לפאוור פורוורד במשרה מלאה והגיב עם שליטה בריבאונד ושמירה נהדרת על שחקני פנים. בגמר הוא הוכיח עליונות ברורה על קווין דוראנט בכל אספקט. ובעיקר - הוא הבין שכאשר הוא מתעקש להגיע לטבעת הוא בלתי ניתן לעצירה. גם במשחק עומד, גם כשהוא מקבל כדור בפוסט בלי תנופה, גם כשנותנים לו מטר, גם מול השומרים הטובים בליגה. ואם מגיעה עזרה, הוא ימצא שחקן לזריקה חופשית. אחרי תשע עונות שהרגישו כמו נצח, לברון סוף סוף מצא את הנוסחה שממקסמת את הכישרון שלו. עכשיו תורה של שאר הליגה להבין איך עוצרים את זה.

באו: ריי אלן (חופשי, מבוסטון), רשארד לואיס (שוחרר מניו אורלינס), ג'וש הארלסון (חופשי, מהניקס), מיקל גלדנס (חוזר מגולדן סטייט), ג'רוויס ורנאדו (בחירה 41 מ-2010, הגיע מרומא).

עזבו: רוני טוריאף (חופשי, לקליפרס), אדי קרי (מישהו מעוניין?).

האסטרטגיה שפט ריילי ואריק ספולסטרה בחרו בה היא עוד מאותו הדבר, כאשר הדבר הוא מה שעבד בשלבים המאוחרים של הפלייאוף. הרכש המשמעותי, בו השקיעה מיאמי את כל ה-MLE המכווץ שלה, הוא ריי אלן בן ה-37. אלן עבר עונה עמוסת פציעות ובקושי תפקד בפלייאוף, אבל בעונה הרגילה קלע 2.3 שלשות למשחק ביותר מ-45 אחוזים, שזה האחוז הגבוה ביותר שלו בקריירה, וכשמדובר בקריירה של ריי אלן זה אומר המון. בהמשך הקיץ ריילי צירף גם את רשארד לואיס, שהועבר עם החוזה הפסיכוטי שלו בטרייד לניו אורלינס ושוחרר משם, על תקן...כן, עוד מומחה שלשות. רשארד לא ממש תפקד בשנתיים האחרונות, אבל במיאמי מקווים שהסיכוי לטבעת יחדיר בו מוטיבציה מחודשת ובונים על היכולת שלו לתפקד כפאוור פורוורד ברגעים שהמלך צריך לנוח. אלן ולואיס לא באים על חשבון אף אחד, הם מצטרפים אל צ'אלמרס, באטייה, מילר וג'יימס ג'ונס כדי ליצור את אחת מסוללות השלשנים המרהיבות שאי פעם נראו בקבוצה אחת. גם בוש, שקלע כמה שלשות גדולות בפלייאוף, צפוי להגדיל את הטווח השנה.

למהלכי הקיץ של מיאמי יכולה להיות רק משמעות אחת - בעקבות הפלייאוף המוצלח, לברון הופך לפאוור פורוורד במשרה מלאה וכריס בוש לסנטר במשרה מלאה. רשאד והאסלם אמורים לקבל את דקות המנוחה שלהם וליצור רוטציה שלמה של שחקנים שקולעים מבחוץ וישאירו את הצבע פנוי לחדירות. את השאיפה של ספולסטרה עם הסגל הזה הוא הגדיר במילה positionless, שניתן לתרגם באופן שמוכר לנו יותר לטוטאל בסקטבול - כולם עושים הכל. ההתקפה תתבסס, כמובן, על בידודים ופיק נ' רול לוויד ולברון והוצאות לאינספור הקלעים, אבל גם בוש, צ'אלמרס, מילר ואלן מסוגלים ליצור במידת הצורך. גם ההגנה תהיה הקצנה של מה שהצליח בעונה שעברה - הרבה לחץ על חצי מגרש, חילופים אוטומטיים ועזרה הדדית.

בשורה התחתונה, מיאמי הפכה הקיץ לקבוצה מפחידה במיוחד. עד להודעה חדשה, בידוד ללברון כשסביבו וויד ושלושה קלעים נהדרים זה המהלך הכי פחות עציר בליגה. אך ההחלטה לחזק עוד יותר את הצדדים החזקים שלה כללה בתוכה החלטה לא להתמודד עם נקודת התורפה המרכזית - המחסור בשחקן פנים אמיתי. בשתי הסדרות האחרונות ההיט זכו ליריבות נטולות שחקנים דומיננטיים בצבע, אך מול אינדיאנה בלט הקושי של ההרכב הנוכחי להתמודד עם שחקנים כמו רוי היברט ודיוויד ווסט. השנה, מאוד יכול להיות שהדרך לאליפות תכלול סדרות מול אנדרו ביינום ודוויט הווארד, ובמקרה כזה הפגיעות של מיאמי בצבע עשויה להפוך למכשול המרכזי בדרך לריפיט.

רשימת העוזבים הדלילה לא מעניינת במיוחד, אבל היא כוללת את חביב המדור אדי קרי, שנבחר לשחקן הגרוע בליגה בדירוג של ESPN (מקום 500, בפער משמעותי מקנת' בייזמור ושיין פוסטר המדורגים מעליו) ולאחרונה נבחן בברוקלין על תקן קבלן אליפויות. בינתיים יש לו טבעת אחת יותר מסטיב נאש.

חמישייה: מריו צ'אלמרס, דווין וויד, שיין באטייה, לברון ג'יימס, כריס בוש.

ספסל: נוריס קול, ריי אלן, ג'יימס ג'ונס, מייק מילר, רשארד לואיס, יודוניס האסלם, ג'ואל אנתוני, ג'רוויס ורנאדו, מיקל גלדנס, דקסטר פיטמן, ג'וש הארלסון.

מאמן: אריק ספולסטרה (עונה חמישית).

מועמד לפריצה: כיאה לאלופה, אין ממש מקום ברוטציה של מיאמי לתגליות, אבל מי שבהחלט הרוויח דקות בשנה שעברה הוא הפוינט גארד הצעיר נוריס קול. הוא התחיל את עונת הרוקי נהדר ונחלש, אך בפלייאוף סיפק כמה דקות טובות ברגעים חשובים עם חדירות יפות וקליעת שלשות מהפינה. הוא לא פחד לקחת אחריות גם ליד הסופרסטארים והראה שהוא ראוי למעמדים גדולים. צ'אלמרס והאפשרות לשחק עם אלן במקום פוינט גארד טהור תקשה על קול לפרוץ באמת, אבל כל פעם שתהיה הזדמנות הוא יקבל צ'אנס.

מועמד לדעיכה: הנפגע העיקרי מהמעבר של מיאמי להרכב נמוך הוא ג'ואל אנתוני, שבשנתיים האחרונות היה לו חלק חשוב ברוטציה של ההיט. הנחישות, האתלטיות וההתאמה שלו לפילוסופיה ההגנתית של ספולסטרה הפכו את הסנטר נטול הכישורים ההתקפיים לרול פלייר אפקטיבי, אבל בסגל הנוכחי התפקיד שלו יהיה מוגבל עד לא קיים. מכיוון שהוא אמור להרוויח כמעט 4 מליון דולר בכל אחת משלוש השנים הבאות, זו לא תהיה הפתעה גדולה אם מיאמי עמוסת המשכורות תחפש טרייד או ביי אאוט עליו. במקרה כזה, ארבעת השמות האחרונים ברשימת הספסל (חידה זריזה - מי מהם שיחק בישראל בעונה שעברה?) יתחרו על פירורי הדקות שלו.

אקס פקטור: הברך השמאלית של וויד. מיאמי אמנם לקחה אליפות למרות כושר בינוני ומטה של שניים משלושת הגדולים שלה, אבל לא כדאי לה לבנות על כך שזה יקרה שוב. כדי שהקבוצה הגדולה הזו תהפוך לשושלת, היא זקוקה לעוד כמה שנים טובות מהפלאש. בלי ששמנו לב, וויד כבר בן 30 ואחרי כמה פציעות רציניות, לא חסרות דוגמאות של שחקנים שבשלב דומה הגוף שלהם קרס. כשמדובר בשחקן מבוסס אתלטיות כמו וויד, חשוב במיוחד שהוא יוכל לתפקד ברמה שקרובה למקסימום הפיזי שלו. בזמן שהגוף של לברון ממשיך להיראות בלתי שביר והסיבה המרכזית שיכולה לגרום לו להפסיד משחקים היא שליברפול תזעיק אותו לחזק את חוליית ההתקפה שלה, וויד מהווה סכנת פציעה קבועה, סכנה שיכולה לחסל עונה.

תסריט אופטימי: מיאמי משייטת לאליפות ומזכירה את נבחרת ארה"ב באולימפיאדה - מסוגלת לקלוע 140 נקודות עם 25 שלשות ביום נתון, יוצרת מצב קליעה טוב מתי שמתחשק, כופה איבודים על היריבות בזכות לחץ אגרסיבי, מתקשה קצת מול שחקני פנים דומיננטיים אבל מפצה על כך בהתקפה, ואם קצת מסתבכת אז לברון מתעורר וסוגר עניין.

תסריט פסימי: וויד ממשיך להיפצע, השלשנים לא שומרים על יציבות, ספולסטרה מתקשה לנהל את הרוטציה הרחבה ומשאיר יותר מדי שחקנים מתוסכלים, היריבות המרכזיות מוצאות שומר שמכריח את לברון לזרוק מבחוץ. גם בתסריט הזה קשה לראות מישהי במזרח מונעת ממיאמי להגיע לגמר, אבל מי שצולחת את המערב חושפת בקלות מפתיעה את הקשיים של מיאמי ומאפשרת לשונאי לברון לצאת מהחורים שלהם.

תחזית: מצד אחד, מיאמי היא הטים-טו-ביט ובידוד ללברון עם השלשנים מסביב זה המהלך-טו-ביט של העונה הקרובה. מצד שני, אוקלהומה סיטי עם שנה ניסיון והפרויקט של הלייקרס לא מאפשרים להמר על מיאמי בראש שקט. על הנייר מיאמי פייבוריטית לזכות באליפות בכל אחת משלוש-ארבע השנים הקרובות, אבל תחושת הבטן המאוד ראשונית שלי נוטה לכיוון נציגת המערב.

לפורום NBA בוואלה!