תגידו, אתם רציניים?

לפני מספר חודשים הסתובבנו, זוגתי ואני, באחד הרחובות הצדדיים של תל אביב כשאת עינינו צד קומפלקס מגורים מדהים. אתם יודעים, מהמבנים האלה שמעוררים בך את היצר הישראלי לשאול שאלות ובעיקר להעלות כל מני הערות מחכימות כמו "אז מסתבר שיש אנשים עשירים בארץ, הא?" או "בית כזה – מינימום שבעה מיליון שקל, מינימום. אם הייתה לי וילה כזאת לא היו לי דאגות". בקיצור, פתחנו חתיכת עין.

הקריצה השמימית שחזרה לכיווננו לא איחרה לבוא. אחרי שסיימנו להתבונן רגעית, לפנטז ובעיקר לחמוד את המבנה המפואר, שמנו לב למודעת אבל קטנה שבישרה על מותו של פלוני אלמוני. כניסתה של משפחה שנראתה כבאה לניחום אבלים למתחם לא הותירה מקום לספק: האיש הזה, שהיה ואינו עוד, נמנה עם יושבי הבית. באותו רגע שלחה אלי בת הזוג מבט חודר ואמרה בטרוניה מאשימה, כאילו הייתי לבד במערכת ההשמצות הזו: "אתה רואה? אסור לקנא באף אחד".

השבוע נזכרתי במקרה ההוא (של קנאה, לא של מוות, חלילה), ודווקא בהקשרים של כדורגל.

מהמחזור השני של העונה, הדמות המרתקת ביותר בכדורגל הישראלי היא זו של ראובן עטר. את ההפסד למכבי תל אביב עוד אפשר היה לתרץ בחוסר מזל, את זה לקריית שמונה בחוסר חיבור של ההגנה. בשני המקרים הללו מכבי חיפה שיחקה טוב ויכלה לנצח בדיוק כשם שהפסידה. אחרי התיקו בבאר שבע, לאף אחד כבר לא שינה איך היא משחקת. העובדה הבולטת היא שאחרי שלושה מחזורים לירוקים יש נקודת ליגה אחת בלבד. מתי בעידן המודרני זה קרה? קשה לזכור.

אחרי המשחק בבאר שבע אפשר היה לראות את הלחץ של עטר. כל תנועת גוף, כל מחווה וכל תשובה העבירו מסר בולט של חוסר סבלנות. זה נמשך גם במסיבת העיתונאים ביום רביעי לקראת המפגש עם מ.ס. אשדוד. כמו שאמר המורה גאריסון ב"סאות' פארק": "אין שאלות מטומטמות, יש אנשים מטומטמים", ועבור מאמן כדורגל כל האנשים ששואלים שאלות אחרי משחק הם מטומטמים. כי רגע אחרי שלא השגת את המטרה הכל נראה לך מיותר, אתה רק רוצה להתפנות לדברים החשובים באמת – להתכונן כדי לנצח את המשחק הבא.

אם חוזרים ללב העניין, עטר לא היה נינוח השבוע, בלשון המעטה. תשובות כמו "האחריות לתוצאות היא שלי" והבטחות כמו "ננצח את אשדוד" נראו כמו ניסיון לא מוצלח להשקיט את האש, בעיקר בגלל הטון שבו נאמרו. ברגעים כאלה, כשאתה מסתכל על המגננה של עטר, אתה תוהה האם היית רוצה להתחלף אתו. הרי זהו אליל ההמונים ויקיר יציע ג', האיש שמשאת נפשו של כל אוהד כמעט הייתה לראות אותו על הקווים בקריית אליעזר, ששב והתאחד איתם בסגירת מעגל רומנטית במיוחד. חיבור נפלא מבחינתו ומבחינתם. אבל מה שנראה קודם טריוויאלי הופך פתאום לסימן שאלה גדול. האם השכר וההערצה שעטר מקבל שווים את הלחץ הזה? האם הייתם מסוגלים להתמודד עם כותרות האתרים והעיתונים שאיתן הוא נאלץ להתמודד מדי יום? כיצד אפשר לספוג את הביקורות עלומות השם על הטעויות בבחירת הסגל ואת כמות הפציעות הבלתי הגיונית בעליל שתקפה את הקבוצה?

ואז, כשאתה חושב על כל זה ונזכר גם איך קצת לפני כן ניסה אלי גוטמן, האיש עם משרת האימון הכי נחשקת ובכירה בישראל, להסביר מדוע קמפיין שאמור להימשך כמעט שנתיים מסתיים אחרי ארבעה ימים, אתה שב ואומר לעצמך את מה שאמרו לך אחרי שראית את אותה וילה מפוארת שידך אינה משגת: שאסור לקנא באף אחד.

זו מכבי חיפה, קבוצה שעד לעבר הלא רחוק הציעה את המקצוענות והקרקע הטובה ביותר לפריחה של מאמנים והפכה למלכודת בעייתית עבורם. היסטוריון הכדורגל איציק הברמן, איש שכל תוצאה של מכבי חיפה מאז ומעולם מתויקת לו עמוק בראש, מספר שהפעם האחרונה שבה הירוקים פתחו עונה עם ארבעה משחקים ללא ניצחון הייתה 1968/9. 44 שנים לאלה שמתקשים בחשבון, עדות כמה המצב חמור.

אבל נשאלת השאלה מה יכול עטר לעשות? האם הוא אשם בכך שאנדלובו לא מסוגל להבקיע ממטר פעם אחר פעם? האם הוא אחראי לכך שאיתן שמואלביץ' לא שורק לפנדל הכי ברור של השנה ומסרב בכוח לשנות את המומנטום במשחק? האם מאמן יכול לעצב, בנוסף לחדות של שחקניו, גם כמה אמות של מזל? בעולם הלא טבעי והלא צודק שנקרא ליגת העל בכדורגל, התשובה היא כן. עטר לא עמד בהבטחה שלו לנצח את אשדוד, ועכשיו הוא צריך לנצח בעכו קבוצה לוהטת שעל הקווים שלה עומד מאמן במצב הפוך משלו – בלי תקציב, בלי רעש מסביב, בלי פרופיל, אבל עם הישגים ומקום רביעי בטבלה. אוי, כמה שעטר היה רוצה היום להיות במקום הרביעי בטבלה.

רק עוד כמה משפטים על הקבוצה שניצחה את מכבי חיפה. בשנה שעברה אילצה עירוני קרית שמונה את ליגת העל להסתכל עליה בגובה העיניים. לקח זמן, אבל בסוף, כשהפער מהמקום השני גדל, לאף אחד לא הייתה ברירה. וגם קרית שמונה, אגב, התחילה להיכנס לתודעה אחרי ניצחון בקרית אליעזר.

אבל אשדוד היא לא קרית שמונה והאתגר שלה גדול בהרבה. לא רק שמכבי והפועל תל אביב פתחו את העונה טוב ונראה שיקשו עליה לייצר פער, היא גם צריכה להיאבק בתדמית שהרוויחה, בצדק, של קבוצת פרווה עם שאיפות פיקטיביות לצמרת הגבוהה. רוב אוהדי הכדורגל עדיין לא קונים את הדהירה הזאת, אבל בחיפה אשדוד עברה את המבחן הרציני הראשון שלה. היא הגיעה למשחק מול קבוצה מוכה שחייבת נקודות, במגרש שבו לא ניצחה 17 שנה, והבקיעה שער אחד בזמן הכי מתאים כדי להכניס את קריית אליעזר לדכדוך רציני. אולי באשדוד התחילו להבין שהמגמות בליגת העל השתנו וזה הזמן לעלות על הרכבת. אולי.

בעלי הפועל חיפה יואב כץ אחרי ההפסד 3:1 לבני יהודה: "מגבה את ניר קלינגר, הוא יישאר המאמן"

רוצה לומר: גם מחשב מגבים רגע לפני שמפרמטים אותו.

מאמן בית"ר ירושלים אלי כהן אחרי ה-1:0 להפועל עכו: "אנחנו מגיעים לשער ולא מצליחים להבקיע. זה משהו דמיוני".

רוצה לומר: אני אומר את זה רק כדי להסתיר את מה שבאמת דמיוני – שהקבוצה הזו ממשיכה להתקיים.

מאמן הפועל באר שבע אלישע לוי אחרי ההפסד 2:1 למכבי נתניה: "פעם אחת הפסדנו, לא צריך להיכנס לפאניקה".

רוצה לומר: פאניקה? בבאר שבע? מה פתאום.

חלוץ סוונסי איתי שכטר: "בגרמניה האנשים קרים, פה זה כמו משפחה. כאן משחקים יותר כדורגל"

רוצה לומר: אולי אם אמשיך להתחנף גם אני אשחק כאן יותר כדורגל

מאמן הפועל רמת גן פרדי דוד אחרי ה-1:3 בסכנין: "בפעמים האחרונות אני מצליח פה מאוד, אולי זה מגרש המזל שלי".

רוצה לומר: נראה לי שבקרוב אקבל טלפון מההנהלה של סכנין. רגע, מי יושב כרגע בהנהלה של סכנין?

מכבי חיפה ובית"ר ירושלים נמצאות יחד בתחתית. מרגיש רטרו לשנות ה-70.

הפועל רמת גן הבקיעה שלישייה. במשחק אחד. בחוץ. ואיתי ארקין עדיין הצליח לספוג שער כל כך אומלל.

יוגב אוחיון חתם לשלוש שנים במכבי תל אביב. אני יודע, זה לא כל כך כדורגל, אבל אחרי קיץ כזה אי אפשר להתעלם מהיו טרן הזה.

צפו בתקצירי משחקי השבת בליגת העל

יניב קטן מבין: "זו אחת התקופות הקשות שהיו לנו"

שלומי דורה: "לא מתכוון להרים ידיים"

בית"ר ירושלים הפסידה, הקהל קרא "ביזיון"