"הייתי בן תשע כשכדררתי כדורסל לראשונה, ועכשיו אני בן 49 כשאני עוזב אותו. ארבעים שנה של כדורסל...ארבעים שנה של אהבה, דרמה, תשוקה והנאה. המשחק הזה נתן לי את הכול ולקחתי משהו בחזרה. זה היה סיפור אהבה ארוך ומתמשך, אבל לכל דבר יש גם סוף. הבנתי שלא בוערת בי האש יותר, כשבמשחק האחרון והמקולל, כשהפסדנו, לא נותר בי טעם הייאוש שקרה לי כל כך הרבה פעמים בקריירה. זה הסוף. אני מודה לכולם. לכל אלו שאהבו אותי וגם לאנשים הרבים מאוד ששנאו אותי. כל שנותר לי עכשיו הוא הרגש". כך, במכתב קצר שהקריא בשידור בטלוויזיה, בחר מריו בוני לסיים קריירה מזהירה, שהסתיימה כשהוא נושק לחגיגות היובל. מעטים צרבו את שמו בתודעתם. הוא מעולם לא יוזכר בשורה אחת עם ענקי הכדורסלנים שדרכו באירופה, או אפילו יימנה עם השחקנים הטובים בדורו.
אך באיטליה, לעומת זאת, הוא נחשב לאחת הפיגורות המרתקות והשנויות במחלוקת אי פעם בכדורסל. ישנם מקומות בארץ המגף בהם הוא זוכה למעמד של אליל, לא פחות, לצד מקומות בהן הוא בבחינת פרסונה נון גרטה. הוא הפך לכדורסלן האיטלקי השלישי בהיסטוריה שקולע מעל 11,000 נקודות בשתי הליגות הראשונות באיטליה, לצד אגדות כמו אוסקר שמידט ואנטונלו ריבה. הוא מחזיק בממוצע הקריירה הגבוה ביותר אי פעם עבור כדורסלן איטלקי. למרות זאת, זהו סיפור על קריירה מוחמצת. על כישרון עצום שמעולם לא מומש עד תום, אך גם על דמות שהותירה חותם, היכן שלא דרכה כף רגלה, כפי שרק יחידי סגולה הותירו לפניה.
גיבור ילדות של קובי בריאנט
מריו בוני גדל בעיירה הקטנה קודוניו, ולא נחשב בצעירותו לכישרון יוצא דופן. הוא מעולם לא שיחק בנבחרות הצעירות של איטליה, והחל את קריירת הבוגרים בויג'באנו מהליגה האיטלקית השנייה. השינוי חל כאשר הצטרף למונטקטיני, גם היא מהליגה השנייה, כשהוא בן 22. האוהדים התאהבו בפורוורד, שהפך במהרה לקפטן הקבוצה. באיטליה מוכנים להישבע כי בזמנו, היה בוני אחד הסקוררים הקטלניים באירופה כולה. לימים, אחד בשם קובי בריאנט, שהעביר חלק מילדותו באיטליה, נזכר בקרבות על המגרש בין אביו, ג'ו, לבין "סופר מריו" : "אני לא זוכר הרבה מהתקופה באיטליה, אבל אני זוכר שחקן בשם מריו בוני, ששיחק במונטקטיני והיה שחקן אדיר".
גם המאמן האגדי דן פטרסון הודה בזמנו: "מריו בוני הוא הסקורר הכי טוב באיטליה, הוא בקלות היה יכול להיות שחקן NBA. הוא פשוט יכול לקלוע מכל מצב". הצעות מקבוצות צמרת באיטליה ובאירופה החלו לזרום, בין היתר מאפס פילזן (שהייתה אז בתקופת שיא), אך בוני בחר להישאר במונטקטיני הצנועה, בה זכה למעמד מיתי כמעט, והוביל אותה לעלייה ראשונה והיסטורית לליגה הראשונה. בוני זכה פעמיים ברציפות בתואר מלך הסלים בליגה הראשונה, כשבעונת 93-94 הוא מעמיד ממוצע מדהים של 30.5 נקודות למשחק ועוקף בסיבוב שחקנים כמו דינו ראדג'ה או דיאן בודירוגה.
אלא שאז התחולל מאורע ששינה לחלוטין את הקריירה של הצלף. בשני לינואר 1994, לאחר עוד משחק נורמטיבי בו המטיר 30 נקודות על ראשה של קאזרטה, הוא נמצא חיובי בבדיקות סמים, שעד אז כמעט ולא נערכו לכדורסלנים באיטליה. לאחר ששרידי הסטרואיד ננדרולון נמצאו בגופו, העונש היה כבד במיוחד: בוני הורחק מפעילות לתקופה של לא פחות משנתיים, כשגם בערעור שהגיש, ובו טען כי נטל תרופה שהומלצה לו על ידי רופא הקבוצה, לא היה כדי להועיל.
בגיל 30, ולאחר עונת שיא, הצהירו העיתונים כי זוהי אות הסיום לקריירה של בוני, אך הוא סירב להיכנע: "לא אתן לזה לשבור אותי. אצמח מחדש ואחזור אפילו חזק יותר בעוד שנתיים". הוא גלה לארצות הברית, שם העביר שתי עונות ב- USBL וב- CBA, ליגות המשנה ל-NBA, שהתמזגו ברבות השנים לדי-ליג, ליגת הפיתוח של ה-NBA. הוא חזר, איך לא, למונטקטיני, והעלה אותה שוב לליגה הבכירה, לאחר שירדה בלעדיו, אך משם החל בנדודים, בהם גם הצליח להגיע להישג השיא שלו דווקא בגיל מאוחר יחסית. הוא הצטרף לאריס סלוניקי לשתי עונות וזכה עימה בגביע קוראץ' ובגביע היווני. גם ב"אלכסנדריו", אולמה הביתי הלוהט של אריס, זכה לאהבה בלתי נדלית מהקהל, והאינטראקציה שלו עימם הייתה מושלמת.
אחרי ולפני משחקים, בוני היה נוהג להצטרף לשירה של אוהדי אריס, שכינו אותו "האיטלקי המשוגע", ואפילו לתופף על פי המקצב של ההמון. כשמונה לסקאוט הבינלאומי של אריס ב-2008, תפקיד בו שימש תקופה קצרה במיוחד, התקבל ידי מאות אוהדים ששרו לו שירי הלל בכניסה למשרדי המועדון. "הוא אחד השחקנים הכי אהובים בתולדות המועדון, אולי שני רק לניקוס גאליס האגדי", נזכר העיתונאי היווני יאניס פילריס. "אוהדי אריס לא מתחברים בקלות לשחקנים שאינם יוונים, אבל בוני שיחק בתשוקה ובאינטנסיביות שלא רואים הרבה. הם התחברו לזה מיד".
אלא שמכאן, בוני לא ידע שובע. הוא המשיך לוירטוס רומא, עבר לקנטאבריה הספרדית, חזר לאיטליה, הפעם לרוזטו ולטראמו, עימה זכה שוב בתואר מלך הסלים של הליגה הראשונה, בגיל 41. בשתי הקבוצות האחרונות, על אף ששיחק שנתיים בלבד בכל אחת מהן, בוני היווה השראה עד כדי כך שהחליטו "להפריש" את הגופיה אותה לבש. אם מצרפים לכך את גופיה מספר 13, שלא תשמש עוד אף שחקן של מונטקטיני בעתיד, ויחד עם פיאצ'נזה, קבוצתו האחרונה, שנקטה בצעד דומה, הרי שלא פחות מארבע קבוצות שונות באיטליה חלקו לבוני כבוד מהסוג הזה.
צפו בו חוזר לסלוניקי ב-2008 וזוכה לכבוד מלכים מאוהדי אריס
"בוני היה בחור מדהים מחוץ למגרש, מצחיק בטירוף, בכל מקום שהגענו אליו באיטליה הוא היה סוג של אלוהים", מעיד גיא גודס, ששיחק עם בוני לראשונה בקנטאבריה הספרדית, ולאחר מכן ברוזטו. "היה לו המון כוח מול ההנהלה, וקשר יוצא דופן עם הקהל, בגלל האינטראקציה שלו איתם והטירוף שהיה עולה איתו למגרש. הוא היה חיית משחק כמו שלא ראיתי מעולם, כשחקן או כמאמן".
פרסונה נון גרטה
אלא שאופיו הייחודי היה עבורו חרב פיפיות, והאפקט השלילי שלו על הקריירה היה, במידה מסוימת, גדול יותר. תכונות האופי שהתקבלו במקום אחד כחינניות ושובות לב, נתפשו במקומות רבים מדי כבלתי נסבלות בעליל. בוני קנה לעצמו עדה של שונאים באיטליה, ובכללם בעיקר אוהדי הקבוצות מטוסקנה, סיינה ופיסטויה, עימם היה לבוני רומן ארוך ורווי יצרים בימיו במונטקטיני, קבוצה טוסקנית נוספת. מספרים כי אוהדי פיסטויה, שחיברו במיוחד עבורו שירי גנאי למכביר, היו ממלאים את האולם הביתי פעמים אחדות במהלך העונה, כשבוני היה מגיע העירה.
המתח הגיע באחד המפגשים הללו לנקודת רתיחה: עבירה חמישית נשרקה לבוני, ובדרכו לספסל, לאחר מחאה קולנית, איך לא, התקרבו אליו עשרות אוהדים וקיללו אותו נמרצות. בוני העצבני התקדם לעברם, הניף את ידו לעבר אחד מהם ומהומת אלוהים החלה במקום. בוני הורחק, וביציאתו מהאולם היה זקוק לליווי משטרתי צמוד. אגב, גם בימיו כשחקן רומא, שנים לאחר מכן, זכה ליחס מיוחד בפיסטויה, ואף הניף לעברם אצבע משולשת, מה ששוב עורר את חמתם.
"בכל משחק חוץ ששיחקנו האוהדים של הקבוצה היריבה לא הפסיקו לקלל אותו", זוכר גודס. "ידעת שאתה יכול להיות בשקט כי הם יתרכזו בעיקר בו, בגלל שהוא שיחק עם אמוציות פשוט מטורפות והיה על סף החמום מוח. אחרי כל סל הוא היה עושה להם תנועות עם הידיים, מדבר, לא מפסיק לעשות טראש טוק עם שחקן היריבה. הייתה באמת חוויה מיוחדת לשחק איתו".
אופיו האקסצנטרי, כמו גם סגנון המשחק המעט סוליסטי שלו, מנעו ממנו לבצע את המעבר לקבוצות בסדר גודל מרשים יותר מאלו ששיחק בהן. "אף קבוצה גדולה לא הייתה מוכנה לגעת בו, כולם חשבו שהיה כרוך בזה סיכון גבוה מדי בגלל האופי שלו", טוען העיתונאי האיטלקי פיירו גווריני. "הוא היה דומיננטי בצורה יוצאת דופן על המגרש ומחוצה לו. הוא גם לא שינה את סגנון המשחק שלו עם השנים. הוא היה צריך להיות עם הכדור כל הזמן, לזרוק מתי שהוא רוצה ולא לעשות הגנה. זה התאים לקבוצות קטנות יותר".
מאותן סיבות בדיוק בוני אפילו לא זכה לשחק בנבחרת איטליה בטורניר רשמי אחד, למרות שהכול הסכימו כי בזמנו היה אחד השחקנים הטובים באיטליה. פעם אחת קיבל הפורוורד הזדמנות ללבוש את המדים הלאומיים, וזה הסתיים בטרגדיה גדולה: איטליה אירחה בשנת 1992 את צ'כוסלובקיה למשחק אימון בסיינה, ובוני התקבל בבירת טוסקנה בשריקות בוז מחרישות אוזניים, באקט חריג במיוחד. באותו משחק, אגב, סיים עם 11 נקודות בשבע דקות בלבד, אך מעולם לא חזר לנבחרת.
צפו בבוני משתולל מול אוהדי פיסטויה וגורם למהומה
לימים, הודה אטורה מסינה, מאמן נבחרת איטליה דאז, כי שגה כשלא שילב את בוני בסגל: "הטעות הגדולה ביותר שלי הייתה שלא הכנסתי אותו לסגל לקראת אליפות אירופה בשנת 1993 בגרמניה. הוא היה השחקן הכי טוב, זה בטוח, אבל חששתי שתהיה לו השפעה הרסנית על הנבחרת כולה".
בפרק יחיד שנחשף מהאוטוביוגרפיה שכתב בוני, ולאחר מכן גנז ולא פרסם לעולם, כתב: "בכל שנותיי בכדורסל אם היה שחקן שלא הסתדרתי איתו, הייתי הולך להנהלה ומציב לה אולטימאטום - זה אני, או הוא. ההתנהגות שלי אף פעם לא הייתה מקובלת, אבל תמיד חשבתי ששווה לשלם מחיר כדי להמשיך להיות אתה עצמך".
קבלן עליות, גם בגיל מתקדם
בגיל מתקדם במיוחד, המשיכה לקנן בתוכו התשוקה לכדורסל. גם כשהוא מבוגר פי כמה וכמה מיריביו, המשיך בוני לחרוך רשתות ולשבור כל שיא אפשרי. בשנים האחרונות כבר שיחק בליגות משניות יותר ושימש כשחקן וג'נרל מנג'ר במקביל בחלק מקבוצותיו האחרונות, אולם עשה לעצמו שם של קבלן עליות מקצועי.
במקביל, הפך לפרשן מוצלח ומבדר במיוחד, כפי שמעידים באיטליה, ברשת SKY המקומית. בסך הכול, לצד שיאי הנקודות ששבר, העלה ליגה לא פחות מתשע קבוצות, לרוב מהליגה השנייה לראשונה. בעונה האחרונה הוליך, כמובן, את טבלת הקלעים בליגה הרביעית, והעמיד ממוצע של 23.4 נקודות.
"אני לא מרגיש החמצה לגבי הקריירה שלי. להיפך, אני מרגיש נהדר לגביה", אמר בוני השבוע בשיחה עם וואלה! ספורט. "היו לי בעיות אופי, שגרמו למאמנים לפחד ממני, וזה פגע גם במעמד שלי בהקשר של הנבחרת. אני מתחרט על זה, אבל לא מסתכל אחורה. עברתי חוויות בעוצמות אדירות כמו שמעטים הצליחו לחוות בקריירה. תמיד נשארתי כנה לעצמי ולרצונות שלי. זו הייתה קריירה מדהימה".
