וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מגעיל ומעולה

22.9.2012 / 7:00

מה עושה אוהד כדורגל שסולד מהצד האפל של ליגת האלופות אך התמוגג השבוע מיומיים של ספורט משובח? פז חסדאי נקרע

ריאל מדריד נגד מנצ'סטר סיטי. שתי קבוצות שבשנים האחרונות מייצגות את הצד האפל של הכדורגל. כל כך ממוסחרות, שזה כבר מעורר סלידה. אולי שחקן בית אחד בהרכב. לפעמים נדמה שהן מבזבזות בלי חשבון, סתם לשם ההנאה, רק כדי לספק את היצר הדורסני של האוהדים צמאי הדם שלהן. אבל אז הן עולות על המגרש, והכל נשכח. פשוט כדורגל מעולה, מלהיב וסוחף. רק משחק ראשון בליגת האלופות, וכבר הכל דרמטי. רק משחק ראשון, וכבר הכל פטאלי. 21 הדקות האחרונות של המשחק היו פשוט מסחררות. לא יודע מה זה אומר על החיים שלי, אבל אלה היו אולי הרגעים הכי מסעירים שלי השבוע. בגול של רונאלדו ממש צעקתי, בגליץ' של מוריניו כבר צחקתי בקול. איזה טיפוסים. גם רפאל נדאל נעמד ביציע הכבוד, ופשוט הריע.

מאמן ריאל מדריד ז'וזה מוריניו. Paul White, AP
הגליץ' שלו על הדשא היה הרגע המרגש של השבוע. מוריניו/AP, Paul White

אומרים שפלאטיני הורס את ליגת האלופות. ששלב הבתים משעמם, שהוא ארוך מדי. שכבר אין נשמה, רק כסף. שהגדולות משתלטות על אירופה, והפערים גדלים. הכל אולי נכון, אבל הופך לחסר משמעות. עובדה היא שמי שהתמסר לליגת האלופות בימים שלישי ורביעי, קיבל בתמורה את הכדורגל המשובח בעולם. לא נעים להודות בזה, זו מבוכה לכל שוחרי הרומנטיקה, אבל אין מה לעשות. רק לסתום את האף, ולצלול פנימה.

***

ככל שהזמן חולף, ליגת האלופות מסמלת יותר מדי דברים שליליים בכדורגל. ניכור, סיאוב, שחיתות, תאבת בצע. האוהד נקרע בין הסלידה לתאגידי הענק, לבין החיבה לספורט משובח. המצוקה הכלכלית של האוהד הקטן, במיוחד בימי מחאה חברתית, מגבירה את המתח. כולם על המסך מיליונרים, הוא לא גומר את החודש. הוא רוצה לסלוד, אבל לא מצליח. אלו היו יומיים של משחקים כל כך איכותיים ודרמטיים, יומיים של משחקים כל כך צמודים ותחרותיים, עם גולים מטורפים וקצב מסחרר, שכבר אי אפשר להתמרמר. פשוט לבלוע את הרוק, ולהתמסר. גול לחיבורים כתרופת פלא.

מבחינה מקצועית, אין תחליף ליוקרה של ליגת האלופות. אי אפשר לדמיין את אתלטיקו מדריד, למשל, מגיעה למשחק צ'מפיונס בלי תשעה שחקני הרכב. זה הדבר האמיתי, הקצפת והדובדבן. לפרקים נדמה שזה בעיקר סיפור של כסף. חסויות, זכויות שידור, מענקי ענק. מועדונים שלוקחים הלוואות ללא כיסוי בשביל האפשרות לקחת חלק במפעל, טייקונים שקורסים ומבקשים תספורות, בנקים שנופלים על חשבון הציבור והאוהדים, שחקנים שהופכים ל"עצובים" כי הם מרוויחים רק עשרה מיליון דולר לעונה. אבל אז המיליונרים האלה, אלא עם הג'ל בשיער וחוזי הפרסום, מחסירים פעימה רק מצלילי ההמנון שלה. אין תחליף לליגת האלופות.

הצעה שאסור לפספס

התקדמו לדור הבא של ברי המים של תמי4: קטנים יותר, חכמים יותר

לכתבה המלאה
אדן הזאר שחקן צ'לסי (ימין) מול אנדראה ברצאלי שחקן יובנטוס. רויטרס
לחימה מעוררת השראה, משחק הגנה נהדר, קאמבק מהסרטים, ומאמן מושעה על פרשת הימורים. יובנטוס/רויטרס

יובנטוס נגד צ'לסי. איזו קבוצה היא יובה, איזו לחימה מעוררת השראה. אומנם אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמאמן אנטוניו קונטה יושב ביציע, בתמונה חשוכה, אחרי שהואשם בפרשת הימורים, אבל כמה גאווה יש לחניכים שלו, איזה אופי. ככה לחזור מפיגור בסטמפורד ברידג'? מול אלופת אירופה? אחרי השער המדהים של אוסקר? כשווידאל כובש עם רגל חצי שבורה? ואיזו הגנה. לא קל להתרשם ממשחק הגנה, אבל האיטלקים מצליחים לעשות את זה. תמיד ראשונים לכדור, שולחים רגל קדימה, צוללים לעבר הבועט, מזנקים על הכדור, נשכבים על הדשא. כמה אני אוהב את הגברת הזקנה, כמה הערכה יש למסורת ולגאווה שלה, גם כשהמסורת כוללת פרשות הימורים ושוחד, גם כשרק אלוהים יודע (אולי גם לוצ'יאנו מוג'י) איך היא קונה את ההצלחה שלה.

המצלמה עוברת על הקהל באולד טראפורד. יותר מדי פרצופים שם נראים מלוקקים. משם קופצים לסן סירו, לקבוצה של סילביו ברלוסקוני, הדון האחרון. מכר חצי קבוצה בזמן שהוא ממשיך באורח החיים המושחת שלו. יותר מדי קבוצות שיש לך את כל הסיבות בעולם לשנוא, אבל אתה לא מצליח. ספורט משובח, שמשכיח את כל העוולות. קבוצות שאתה אוהב לתעב, ומתענג לראות אותן בפעולה. הנה זפזופ מהיר לאליאנץ ארינה, ועל המסך זוהרת באיירן מינכן. איזה קצב. כולם רצים במהירות למעלה ולמטה. כושר גופני על אנושי, בשילוב של טכניקה עילאית. טוני קרוס מקבל כדור, ומ-20 מטר משחרר פצצה לחיבורים. בלי תנופה, בעיטה מהמקום. טיל חכם, בול למקום הנכון. אני נזכר במהראן ראדי, ומנענע את הראש בתסכול. איך אפשר שלא לראות את ליגת האלופות.

שחקן ריאל מדריד כריסטיאנו רונאלדו. רויטרס
מה אתה עצוב? איזו זכות יש לך להיות עצוב? רונאלדו/רויטרס

ההנאה מהמשחקים כל כך גדולה, עד שכמעט יש בזה משהו מאכזב, כמעט מייאש. מעציב לגלות ששוב הקבוצות הגדולות, אותן אימפריות חסרות רחמים, אלה שקונות מכל הבא ליד, אלה שרומסות את הקטנות, אלה שמתנהגות בחוסר אחריות כלכלית, אלה שמסמלות את כל מה שרע בכדורגל – מצליחות לספק כל כך הרבה רגעים משובחים.

רק בסוף הלילה, אפשר גם למצוא אופטימיות. זניט הוציאה מיליונים על הולק, אבל קיבלה 3:0 ממלאגה, הקבוצה הקטנה שאיבדה את הונה, ומגלה שאפשר להצליח גם בתקציב שפוי יותר. ארסנל, הפראיירית הקבועה, זו שסופגת ביקורת רק כי היא מנסה לשמור על איזון כלכלי, לא נבהלת, ומנצחת בחוץ את אלופת צרפת. והנה גם פורטו מצליחה לנצח, ואנדרלכט לא קורסת במילאנו, וקלוז' מפתיעה בחוץ בפורטוגל. הגדולות ממשיכות לשלוט ולרמוס, הקטנות ממשיכות לתת פייט. קלישאת "הכדורגל כמיקרוקוסמוס" במיטבה.

אלה הרגעים בהם מתחשק לך לתפוס את רונאלדו ולנענע אותו. מה אתה עצוב? איזו זכות יש לך להיות עצוב? כמה מיליונים יידרשו כדי להפיג לך את העצבות? אתה שוב נזכר בשחיתות ובסיאוב, במפונקים ובמלוקקים, ומנגד בביצוע המיומן, בשער הניצחון, בכישרון ובקור הרוח. פשוט בוהה, וסותם את האף.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully