האוהד הממוצע של מכבי תל אביב שקורא בעיתונים (זה רק ביטוי) שהקבוצה שלו רוצה לרכוש את טוטו תמוז ואביחי ידין, מתחלחל ומתחבט במבוכה גדולה. מה, נגמרו הקבוצות בישראל? אין פה מספיק שחקנים איכותיים שלא לבשו אדום? התשובות הן די ברורות (כן, נגמרו הקבוצות, ולא, אין פה מספיק שחקנים איכותיים), אבל גם אם ניתן למצוא היגיון מקצועי בהחלטה למי אכפת מהיגיון? "לא", הוא אומר לעצמו, "אני פשוט לא רוצה אותם".
הוא כמובן מנסה להרגיע את עצמו ולטעון שמדובר בספורט מקצועני, ושמעברים כאלה כבר קרו בעבר, ורק בשנים האחרונות עברו ממכבי להפועל דגו ופיינטסיל ושבחון, וכמובן שבעבר שמות גדולים כמו אדוארדו מרקש ומיקי בן שטרית חצו את הכביש המסוכן, וזאת מבלי להזכיר את פיגו ואת גאלאס שהסעירו את ספרד ואנגליה, ורק הקיץ אינטר ומילאן עשו עסקת חליפין, ובכלל, הגיע הזמן שהוא יתבגר. אבל "לא", הוא אומר עצמו, "אני פשוט לא רוצה אותם".
הקולות הרציונליים ימשיכו להטריד אותו, ויזכירו לו את וינסנט אניימה. הרי גם אניימה זכה בתארים עם הפועל, גם הוא התעטף בצעיף אדום והניף ידיים לשער 5, ואילו עתה הוא לובש צהוב, והפרשנים מהללים את ההחלטה לצרף אותו ואומרים שהוא "שוער של אליפות", ועובדה היא שאוהדי מכבי בלעו את הרוק וכבר התרגלו לראות אותו באפודה הצהובה, ובעצם הכל עבר בשלום. אבל אניימה זה לא אותו דבר. זה סיפור אחר לגמרי. לא רק שאי אפשר להשוות אותו מבחינה מקצועית לתמוז וידין, אניימה גם תמיד נתפס כשכיר חרב. כמקצוען, שפשוט עושה את העבודה. והוא בכלל מבני יהודה. והוא בכלל הגיע העונה מצרפת. והוא לא מחובר רגשית לאף קבוצה, רק לעצמו. איך אפשר להשוות אותו לשני השחקנים האמוציונליים האלה, שרק לפני שנה רקדו מול שער 5 אחרי ניצחון בדרבי? האם זה הרכש שמכבי שלו רוצה, שני שחקנים הפכפכים? כאלה שיום אחד ככה, ויום אחד ככה?
ללכת נגד האינסטינקטים
ואז הוא מתחיל לפקפק בג'ורדי ואוסקר. "מה הם יודעים?", הוא אומר. הם כנראה לא ראו את המחזות הנוראים שהוא ראה. הם כנראה לא ראו את השניים האלה רצים עם דגל אדום מול שער 5 הצוהל. הם לא הספיקו להיפגע מהם. הם פשוט לא מספיק זמן פה. ואז הוא נזכר בביקורת של איזי שרצקי על ההנהלה החדשה של גולדהאר, כשאיזי אמר ש"זו לא מכבי, אין שם אף מכביסט". כי מכביסט אמיתי לא ירצה להביא שחקנים מהפועל. מכביסט אמיתי בכלל לא ירצה לתת להם את העונג לדעת שאנחנו מעוניינים בשחקנים שלהם. מבחינתו רק ההתעניינות היא עלבון. לא רוצים את השחקנים שלכם, לא צריכים טובות. האם אבא של ג'ורדי היה מוכן להביא לברצלונה את ראול או קסיאס רק כי הם כדורגלנים טובים?
ואז שוב עולה השאלה של הניכור. הייתכן שג'ורדי ואוסקר מנוכרים? האם הם קרי רוח, עד כדי ניתוק מהסביבה? ואיך הם רואים את הפקפוק של האוהדים במהלך? האם הם רואים את זה בצורה מתנשאת, וחושבים שהישראלים האלה לא מבינים מהחיים שלהם? שעוד פעם האוהדים מאפשרים לעצמם להיסחף אחר האמוציות, אלה שלא מאפשרות לקבל החלטות נכונות?
והאוהד ממשיך להיות מבולבל. אולי צריך לתת להנהלה לעשות מה שהיא מבינה? אולי זה מה שצריך פה, גדלות נפש ולהסתכל על הדברים בצורה קרה? הרי זה מה שג'ורדי ואוסקר אמורים להביא למערכת, מקצוענות. זה מה שאוהדי מכבי תמיד רצו - לא עוד מאמנים ומנהלים שפועלים מתוך שיקולים קטנוניים, אלא כאלה שמומחים בתחומם, שיודעים מה הם עושים, שחושבים רק על תפוקה ויעילות. ואולי מעבר לאנטי השטחי של האוהדים, יש לג'ורדי ואוסקר שיקולים מחושבים יותר, כמו, למשל, ניסיון להחליש את הפועל ולקצר לה את הסגל, או סתם לצאת בהצהרת כוח והצהרת כוונות.
ואז האוהד מבין שמבחינת ג'ורדי ואוסקר, זה הזמן לעשות כזה מהלך. בדיוק עכשיו, ואולי רק עכשיו, כשהם עוד עם מאזן חיובי בליגה ונהנים מתמיכה ואמון. זה הרגע, כל עוד הם קרובים לחודש אוגוסט, החודש המסורתי שבה הקבוצה בשיאה. כי עד עכשיו כלום לא הלך למכבי, ואולי זה הזמן שלה ללכת נגד האינסטינקטים של אוהדיה. "כדאי מאוד שזה יעבוד", אומר לעצמו האוהד, בספק איום, ספק ייאוש, עם קצת תקווה.