אלכס אברבוך לא האמין שזה קורה לו. הוא הריח את זה מבעוד מועד, אבל כעת, כשהוא יושב חסר מעש בביתו באבן יהודה וממלא לראשונה בחייו טפסים של לשכת התעסוקה, קשה לו להבין איך "זרקו" ספורטאי עבר כמוהו. "זרקו" זה אולי לא המונח המדויק, אבל באיגוד האתלטיקה בחרו שלא לחדש את חוזה ההעסקה של אברבוך, שעבד שם מדצמבר 2009 כשהגדרת התפקיד שלו הייתה "רכז פרוייקט מקצוענות".
"הם פשוט לא חידשו את החוזה שלי", הוא מסביר, "זה משהו שנלחצתי ממנו עוד מקודם וידעתי שזה עומד לקרות. כנראה שבארץ לא מבינים שכדי לגדל ספורטאים צריך לעבוד יומיום ולא פעם ב... רציתי לקבל תנאים מסוימים כדי שאוכל ליישם את מה שאני יודע לעשות, אבל בסופו של דבר אני מוצא את עצמי ללא עבודה. באיגוד האתלטיקה אומרים לי שהפרויקט נגמר, שאין כסף וזהו. זו כנראה עוד הוכחה לכך שאין כאן תרבות ספורט. את זה הבנתי כבר מזמן, מה שמדהים זה שאין כאן תרבות ספורט גם בקרב מי שנמצא בספורט".
כנראה שהבעיה הייתה בעצם הגדרת תפקידו של אברבוך. למעשה, נוצר מצב מסויים שבו היה קשה להבין לאן הרוח נושבת באיגוד האתלטיקה ולמי משתייך אברבוך, לעסקני האיגוד או לאנשי הוועדה המקצועית. אברבוך הפך למעשה לסוג של פקיד, הוא ישב במשרד ואסף נתונים על בכירי האתלטים בארץ, וניסה לראות איפה הוא יכול לעזור. כשהיו לו רעיונות תאורטיים לפרוייקטים מעניינים, כמו למשל פרוייקט טיפוח אתלטים לקרב 10, אמרו לו בהתחלה שזה מעשי, אלא שבשלבי הביצוע הכל התפרק. בכל פעם שאברבוך ניסה לעשות משהו מועיל, ניסה לבנות דברים לטווח ארוך, הוא הבין מהר מאוד שבישראל לא מחפשים פתרונות לטווח ארוך, אלא הישגים בזמן קצר. אברבוך הסתכל מסביב וידע טוב מאוד שאין עוד אלכס אברבוך באופק, וכך, למעשה, הוא הבין כבר בעצמו שימיו באיגוד האתלטיקה ספורים. בימים אלה, העיסוק הספורטיבי שלו מתרכז בעיקר באגודה שאותה הקים, "אתלטי מיזונו נתניה", אבל זה בהחלט לא מספיק כדי לגמור את החודש.
מה רצית לקבל, על אילו תנאים מדובר?
"אין סודות לאיך לעשות תוצאה טובה באתלטיקה. בשביל תוצאה טובה צריך שספורטאי יתאמן באצטדיון פעמיים ביום, ושהוא וגם מאמנו יקבלו שכר נורמלי, ואנחנו לא מדברים על יותר מדי. הבעיה היא שאנשים חושבים שזה לא צריך לעבוד ככה. בפרוייקט הזה התעסקנו עם האתלטים הטובים ביותר בארץ, וזה באמת לא עבד ככה. חוץ מזה, היו לי עוד רעיונות. חשבתי בהתחלה לטפח כאן ספורטאים שמתאימים לקרב 10, אז אתלטים כמו קונסטנטין קריניצקי ואנטולי מיננקו הביעו נכונות והתאמנו, היה אפשר לגדל כאן משהו, אבל לא קיבלתי על זה אפילו שקל, לא מהאיגוד ולא ממנהל הספורט. כשלא מקבלים כלום, אי אפשר להמשיך. לי, למשל, אין בעיה להצהיר, תן לי כמה כשרונות טובים, תן לי זמן, ואני יכול לקחת שלושה ספורטאים לגמר אולימפי בקפיצה במוט, לא בריו 2016 אלא באולימפיאדה של 2020. אבל למי יש סבלנות לחכות עד אז?"
אז מה בעצם עשית במסגרת תפקידך?
"עבדתי מול המאמנים והספורטאים, ראיתי את התכניות שלהם, נתתי את ההמלצות שלי. הייתי חלק מהמערכת, אבל חלק שלא יכול לשנות יותר מדי. לפעמים זה יכול להיות נחמד לשבת במשרד, אבל אמרתי לאיגוד שאני רוצה לעשות יותר מזה, שיש ספורטאים שצריך לעבוד איתם ופה הכל נפל. זו בעצם הייתה הסיבה שפתחתי אגודה משלי. בתוך שנה וחצי הבנות והבנים שלנו עלו לליגת העל, יש לנו כיום 80 ספורטאים פעילים מגיל 7 ועד 40 ובשנה הבאה ננסה להוציא שלושה מהם לאליפות העולם לקדטים. כשאני עושה דברים, אני מדבר עליהם, אבל הבנתי שלדבר על עשייה עתידית כאן בארץ, זה משהו שנשאר רק בגדר הדיבור".
אז למה איגוד האתלטיקה צריך להעסיק אותך?
"יש לי כל כך הרבה ניסיון אישי, אני רק מחפש למי להעביר אותו, אני רוצה לתת אותו לצעירים. יש לי מספיק קבלות בקפיצה במוט תנו לי לעשות עם זה משהו. לא רוצים? שיגידו לי בפנים שהם לא רוצים. בסופו של דבר כל אחד אומר שזה בגלל שאין כסף ונשאר במשרד שלו, אבל בפועל העסקנים נשארים במשרדים שלהם ולא מחליפים כיסאות. היה הגיוני יותר שאני אלך עם כל האיגוד ביחד. כשספורטאי ומאמן עושים תוצאה טובה אז כולם איתם, האיגוד, היחידה לספורט הישגי, מנהל הספורט. מה קורה כשהם לא עושים תוצאה? הרי מאמן לא יכול להיות טוב ליום אחד, ולמחרת לא טוב. צריך לתת לו לעבוד. יש אנשים שיודעים לעבוד ויש מספיק ילדים שרוצים ללמוד, אבל אף אחד לא נותן לעבוד. גם ברמות הגבוהות צריך הרבה כוח כדי לגבור על הפוליטיקה.
"אני יכול לתת דוגמא טובה. לפני שנה ישבנו באיגוד עם גזאצ'ו יוסף, כדי לבנות את תכנית האימונים והתחרויות שלו, כי הוא רצה לקבוע קריטריון אולימפי במרתון. הוא רצה לרוץ מרתון באירופה באוקטובר, להתאושש ולרוץ מרתון נוסף במרץ. אני אישרתי לו את זה כי זה הכי הגיוני. באיגוד דרשו ממנו להשתתף במרתון טבריה בינואר בגלל שזה אליפות ישראל, ולרוץ מרתון נוסף חודשיים לאחר מכן. בסופו של דבר לחצתי וגזאצ'ו קיבל את מה שרצה, אבל למה להקשות ככה? בכלל, אין שום היגיון בהרבה דברים שקורים כאן. הרי כל אתלט עושה עונת חורף, ואז הוא צריך לבצע הכנה ראויה לעונת הקיץ. זה אומר שמרץ ואפריל מוקדשים לאימונים, ובסוף מאי אפשר להתחרות. כאן בארץ מתחילים את הליגה כבר באפריל ומקיימים אותה כל שבת. אם זה לא מספיק, האגודות מכריחות את האתלטים להתחרות במקצועות אחרים רק כדי לצבור נקודות דירוג. אז נכון שאומרים לספורטאים 'רק תופיעו שם, בלי להתאמץ', אבל אני לא מכיר ספורטאי אמיתי שיופיע בלי להתאמץ, מה גם שכל שינוי במקצוע, אפילו לתחרות אחת, יכול לגרום לפציעות".
ואיך צריכה להיראות האתלטיקה שלנו ברמות הגבוהות?
"צריך שיהיה מאמן ראשי לאיגוד האתלטיקה, ותחתיו מאמנים ראשיים שאחראים על מקצועות, כמו למשל ספרינטים, זריקות וקפיצות. אצלנו כל אחד עובד לבד. צריך שיהיה מאמן אחד שהוא בקשר עם כולם, וגם אחראי על כולם. ספורטאים לא צריכים לפנות ליו"ר האיגוד, הם זקוקים לגורם יותר מקצועי שגם יבין אותם טוב יותר".
אברבוך מתגאה בעובדה שהוא לא מספיק פוליטיקאי כדי להיות עסקן טוב, אבל כעת, כשהוא מובטל, הוא מתקשה לשבת בצד בשקט ובנימוס. הפנייה שלו הגיעה אפילו עד לנשיא המדינה שמעון פרס. לפני מספר ימים אברבוך שלח אליו מכתב, שעליו עדיין לא הגיעה תשובה. במכתב צויין בין השאר: "מדוע נאלצים הספורטאים והמאמנים שיש להם משפחות משלהם להיות מפוטרים מיד לאחר סוף המשחקים האולימפיים, למרות התוצאות הטובות שהשיגו? כאשר ב-2002 במינכן זכיתי באליפות אירופה באצטדיון האולימפי, 30 שנה אחרי הטבח בי"א חללי מינכן, עמדתי על המדרגה העליונה של הפודיום כדי לייצג את ישראל ואת עמנו, ו-60 אלף איש האזינו לתקווה וראו את דגל ישראל מתנופף. מדוע אתה, מר שמעון פרס, בהיותך אז שר החוץ של מדינת ישראל, התקשרת אליי ראשון כדי לברך אותי על הניצחון? זה אומר שחשוב מה שהספורטאים והמאמנים שלהם עושים. אני רוצה לעשות ואעשה את הכל כדי שהנבחרת האולימפית שלנו תהיה גדולה ככל האפשר. מה שצריך זה שבישראל יהיה מקצוע שקוראים לו מאמן, ולא רק בכדורגל ובכדורסל".
תגובת איגוד האתלטיקה
"אלכס אברבוך לא פוטר ע"י איגוד האתלטיקה! אלכס הועסק תחת חוזה כרכז פרויקט המקצוענות שמומן ונתמך על ידי משרד הספורט והוועד האולימפי מסוף שנת 2009 ועד ל-31.8.2012.
כאמור, חוזהו של אלכס הסתיים ב-31.8, בדומה לחוזיהם של האתלטים (דניאל פרנקל, דימה קרויטר, יוחאי הלוי, זוהר זימרו, ג'יליאן שוורץ, דונלד סנפורד, מעין פורמן ועוד) והמאמנים (אנטולי שפרן, אלברט פונגין ואלכס מרמן).
נכון לעכשיו, כאמור, משרד הספורט החליט שלא לחדש את הפרויקט, ומכאן נובעת סיום התמיכה הן בספורטאים, הן במאמנים והן באלכס כרכז הפרויקט (בשיגרה מי שמשלם למאמנים ולספורטאים הם המועדונים שלהם ולא האיגוד).
איגוד האתלטיקה הגיש למשרד הספורט בקשה לחידוש הפרויקט לקראת משחקי ריו 2016 בצירוף תכנית עבודה מסודרת, במסגרתה צוין אלכס כמאמן ראשי לקפיצה במוט. איגוד האתלטיקה תקווה כי התכנית תאושר ואלכס יהיה חלק בלתי נפרד ממנה".