בליגה משלו: אסף רביץ בין האטלנטי לפסיפי

מי יודע, אולי עוד תהיה פיל ג'קסון

אחרי הגמר האחרון, קשה להתנגד לטענה שתפקיד המאמן הפך לשולי ביחס לחשיבות הכוכבים. איך ריברס וספולסטרה הצליחו להתמודד ומה מייק בראון חייב להפנים כדי להשתלט על הלייקרס. אסף רביץ על הקווים

אסף רביץ

נפתח בסקר שמיועד לאוהדי הלייקרס - בחרו את התשובה המתאימה לכם ביותר לשאלה האם הלייקרס יכולים לקחת אליפות עם מייק בראון כמאמן:

א) בטח, בראון הוא מאמן לא מוערך דיו שהשנה יוכיח שבסיטואציה הנכונה הוא מאמן שמביא תארים.

ב) לא, חבל על כל הכוכבים שמגיעים, עד שלא יוסיפו להם מאמן ראוי אין סיכוי.

ג) לא שאני מרוצה, אבל הנוכחות שלו לא בדיוק מדירה שינה מעיני כשיש בקבוצה את קובי, נאש, דוויט וגאסול.

ד) זאת שאלה רצינית? למי אכפת ממאמן היום? כאילו שמיאמי ו-OKC הגיעו לגמר כי ספולסטרה וברוקס הם כאלה מאמנים גדולים. מצידי שישימו במקומו את עירית ענבי.

אני מוכן להמר שרוב התשובות ינועו בין ג' ל-ד'. אחרי הגמר האחרון, קשה להתנגד לטענה שתפקיד המאמן הפך לשולי ביחס לחשיבות הכוכבים. מיאמי לקחה אליפות למרות ששנתיים לא הפסקנו לשמוע את הטיעון שעד שהיא תביא מאמן בעל שיעור קומה זה לא יקרה. אז הנה, גם עם המאמן שזכה ליחס תקשורתי של עוזר פיליפיני לברון התבגר והנהיג את הקבוצה לטבעת. אוקלהומה סיטי, מצידה, הוכיחה בגמר המערב שעם שחקנים מוכשרים, אתלטיים ואינטליגנטיים מאוד גם סקוט ברוקס מסוגל לנצח בדו קרב את גרג פופוביץ'. קשה לי להאמין שמישהו יטען ברצינות שמאמנים ראויים אחרים בליגה לא היו מובילים את שתי הקבוצות להישגים דומים, או שהגמר היה משתנה באופן מהותי אם היינו מחליפים בין האנשים שעל הקווים.

טוב לדעת (מקודם)

העולם שייך לנשים: הכירו את הנשים שמובילות את שמרת הזורע

לכתבה המלאה
מה תהיה השפעתו בקבוצה עם קובי, נאש, הווארד וגאסול? בראון ובריאנט (צילום: רויטרס)

אך האם באמת העונה האחרונה מובילה לקבורה הסופית של המאמן? לא בטוח. ממתי זה פשוט לנהל קבוצת כוכבים, עם כל האגואים, קרבות המנהיגות ופוטנציאל ההתפרקות מבפנים? בלא מעט הזדמנויות ניסיונות כאלה נכשלו, כולל לאחרונה עם הניקס ומייק דאנטוני. OKC עצמה הייתה קבוצה אחת עם פי ג'יי קרליסימו ואחרת לגמרי עם ברוקס, הבדל שלא ניתן לייחס רק להתקדמות טבעית. דוגמאות רבות ניתן למצוא גם בכדורגל, שם קיבוץ הכוכבים פופולארי יותר - ניסיון הגלקטיקוס הכושל של מכבי תל אביב, העובדה שריאל מדריד הביאה את השמות הגדולים בעולם אבל התחילה להתחרות בברצלונה רק לאחר שהביאה את ז'וזה מוריניו, הכישלון המתמשך של פריס סן ז'רמן - אלה רק דוגמאות חלקיות.

בעצם, הבלגן של השנים האחרונות באורלנדו מבהיר שגם עם כוכב אחד, שעד לא מזמן נחשב לאחד מהנוחים בליגה, גם למאמן מוערך כמו סטן ואן גנדי לא פשוט להסתדר. זאת רק דוגמה קיצונית לתופעה רחבה יותר. לא, בעידן קבוצות הכוכבים התפקיד של המאמן לא הפך לזניח, הוא השתנה. כיום, כשכבר לא ניתן לדמיין קבוצות של מאמן במובן הקלאסי של המילה זוכות באליפות, התפקיד המרכזי של מאמן שרוצה להוביל קבוצה לתארים הוא לדעת לעבוד עם הכוכבים. וזה לא פשוט כפי שזה עשוי להישמע, כי לכל הצדדים ברור שהמאמן יהיה זה שילך הביתה אם זה לא יעבוד, זה הוא שנמצא במבחן מהרגע הראשון ואם הכוכב לא מרוצה ממנו אין לו סיכוי להצליח.

דוק ריברס הוא דוגמה טובה. בשלוש העונות הראשונות שלו בבוסטון הוא נחשב למאמן כושל שלא ברור למה הוא ממשיך לקבל צ'אנס, אך בעונה הרביעית נפלו לחיקו ריי אלן וקווין גארנט ופתאום מתברר שאין מתאים ממנו לאמן קבוצת כוכבים מזדקנים. היחסים שלו עם השלישייה היו מצוינים מהרגע הראשון, היה לו חלק חשוב באנרגיות העצומות של החבורה שלקחה אליפות כבר בעונה הראשונה שלה ובהמשך הוא הצליח להחזיק סיטואציה לא פשוטה עם רייג'ון רונדו ולהשאיר את הסלטיקס בצמרת הגבוהה. לא בטוח שבמצבים אחרים ריברס היה זוכה להצלחות, אך כיום זו הסיטואציה החשובה ביותר ב-NBA, זה מה שהקבוצות הגדולות מחפשות, לכן לא אופתע אם ריברס עוד יאמן כמה קבוצות גדולות בעתיד.

בעידן קבוצות הכוכבים התפקיד של המאמן לא הפך לזניח, הוא השתנה . דוק ריברס מחדיר בשחקני בוסטון את האמונה שכקבוצה אף אחד לא יכול לנצח אותם

ניסיון לאפיין את המאמנים המתאימים לקבוצת כוכבים לא יהיה פשוט. צריך למצוא חוט מקשר בין מאמנים צעירים ומעודכנים כמו ספולסטרה וברוקס, כמה מהמאמנים הגדולים בהיסטוריה כמו פיל ג'קסון, גרג פופוביץ' ופט ריילי ומאמנים שמתמחים בסיטואציה הזאת כמו ריברס. אך עושה רושם שניתן ליצור שלושה קווים מרכזיים לדמותו של מאמן שעשוי להצליח בסיטואציה כזאת:

1. בדומה לשבועת היפוקרטס - המטרה הראשונה היא לא לעשות נזק. כאשר יש לך בקבוצה כמה כוכבים, תמיד יש סיכוי שהם פשוט ילמדו להסתדר בעצמם, ואז התפקיד הראשון של המאמן הוא לא להפריע לדינמיקה שנוצרת. אם המאמן מוסיף אגו רציני נוסף למשוואה או מנסה להתערב בכוח בדינמיקה, יש יותר סיכוי שהוא יפריע מאשר יועיל. לכן לפעמים דווקא מאמן צעיר ואלמוני שמודע לחוסר היכולת שלו להשפיע על הכוכבים שלו הוא הפתרון הטוב ביותר, ואם הם חברים טובים כמו לברון ו-וויד הם יידעו בסוף איך לשתף פעולה.

2. להיות פסיכולוג מוצלח - ברוב המקרים לא מספיק פשוט לתת לדברים לקרות מעצמם, רוב הכוכבים זקוקים ליד מכוונת כלשהי. כאן מגיע, לטעמי, התפקיד החשוב ביותר של מאמן בקבוצת כוכבים - היכולת שלו לגרום לשחקנים שלו להאמין שהם הכי טובים בעולם. בדרך כלל הצלחה מובילה לאמונה, אך אצל מאמנים כמו פיל ג'קסון ומוריניו אין צורך בכך - הם מומחים בלשכנע את השחקנים שלהם בגדולתם וכך להוביל אותם להישגים שמספקים את החותמת לכך. זו לא משימה פשוטה, היא דורשת מהמאמן להראות את האמון הזה לאורך כל הדרך, גם בדברים הקטנים ולאחר כישלונות. כמעט תמיד זו עבודה ברמה האישית עם שחקן, אך דוק ריברס הצליח להחדיר בשחקני בוסטון את האמונה שכקבוצה אף אחד לא יכול לנצח אותם.

איך משתלבים המאמנים הצעירים בגישה הזאת? אולי בכך שהם מאפשרים לשחקנים את התחושה החשובה ביותר לשינוי - שהם מבצעים את העבודה בעצמם. מה שהזן מאסטר השיג בעזרת ספרים והרבה תחכום, ספולסטרה וברוקס משיגים בעזרת מחסור ביומרה - הם לא ייקחו קרדיט, ואף אחד לא ייתן להם, על השיפור של לברון ודוראנט, כך שכל הקרדיט שייך לכוכבים עצמם. אם הקבוצה נכשלת המאמנים יהיו הראשונים לשלם את המחיר, אם היא מצליחה יתייחסו אליהם בתור אלה שבמקרה היו שם - אולי כדי להצליח עם כוכבים צריך להיות מוכנים לספוג את זה.

כל הקרדיט שייך לכוכבים עצמם, ואולי כדי להצליח עם כוכבים צריך להיות מוכנים לספוג את זה. ספולסטרה (צילום: רויטרס)

3. גמישות - כיום קבוצה גדולה לא מצפה מהמאמן שיביא איתו שיטה התקפית מבריקה, כי מעצם היותה שיטה היא מוגבלת ומתאימה רק לסוג מסוים של שחקנים. דאנטוני בניקס הוא דוגמה מצוינת לכך. כיום גם לא מצפים מהמאמן להיות רס"ר אלא להיות מסוגל להסתדר עם שחקנים בעייתיים. העבודה של ברוקס עם ראסל ווסטברוק היא דוגמה טובה - במקום לאלף את הסורר או לחפש לו תחליף הוא נותן לו ללכת עד הסוף עם הסגנון הפרוע שלו בידיעה שאין דרך אחרת למצות את הכישרון העצום הזה. בפלייאוף ווסטברוק הוכיח שהוא מסוגל להיות מרוכז ויעיל רוב הזמן, עם השנים הוא רק ישפר את היעילות.

גמישות היא גם התכונה החשובה ביותר למאמן שרוצה לשרוד באותה קבוצה עשרות שנים. פופוביץ' ואלכס פרגוסון, למשל, ידועים ביכולתם לשנות סגנון משחק בהתאם לשחקנים שיש להם בכל תקופה, כך הם משאירים קבוצה בצמרת שנים ארוכות. השאיפה לבוא עם שיטה מהבית ולצפות מהשחקנים שיתאימו עצמם אליה לא תעבוד ברמות הגבוהות של ה-NBA, היא מתאימה לקולג'ים ולמועדונים שמגדלים את השחקנים שלהם, שזה משהו שלא קיים בספורט המקצועי האמריקאי. פיל ג'קסון הוא יוצא דופן בולט עם המשולש שלו, למזלו הוא אימן רק בקבוצות שמתאימות לכך. היה יכול להיות מעניין לראות אותו מאמן קבוצה עם פוינט גארד דומיננטי ולבחון כיצד היה מגיב לכך. היתרון של הצעירים הוא שהם לא הספיקו לגבש שיטות ונוקשות שבדרך כלל מנסה לשחזר דברים שעובדים, לכן קל להם יותר להתאים את עצמם לצרכי הכוכבים שלהם.

התחלנו עם הלייקרס ונסיים עם מייק בראון כמקרה מייצג. אין ספק שבראון התברך בכישורים רבים ויכולות שעשויות להפוך אותו למאמן נהדר בסיטואציות רבות, אך עד כה הוא לא הוכיח יכולת לאמן באופן מוצלח קבוצת כוכבים. עם נאש וקובי כמנהיגים והווארד כעוגן הגנתי הוא לא יצטרך להיות הרבה יותר מסדרן עבודה, אבל המסקנה שאני מכוון אליה היא שגם סדרן עבודה לא טוב יכול להפריע באופן משמעותי לסיטואציה עם פוטנציאל.

לאיזור ה-NBA בוואלה! ספורט

אמנם אימן בקבוצות שמתאימות להתקפת המשולש, אבל ברור שמדובר פה ביותר מסדרן עבודה טוב. ג'קסון וג'ורדן (צילום: AP)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully