"ב-2005 חשבנו שאולי נוכל להמשיך עוד שנתיים. עכשיו השנה היא 2012, ואנחנו עדיין כאן" - את האמירה הזו השמיע מאמנו ודודו של רפאל נדאל, טוני, בשיחה עם פורום מצומצם של מאמנים במהלך אליפות אוסטרליה האחרונה. זה היה רגע לפני שהפציעה הטורדנית של נדאל חזרה לרדוף אותו וגרמה לפרישתו מהמשחקים האולימפיים האחרונים ולאחר מכן גם מאליפות ארה"ב הפתוחה.
הסימן המדאיג הראשון הגיע בחודש מרץ. אחרי ההפסד בגמר המרתוני מול דג'וקוביץ' באליפות אוסטרליה, עונת המגרשים הקשים שוב גבתה את המחיר מהברכיים של נדאל והוא פרש בחצי הגמר של טורניר המאסטרס במיאמי. כרגיל, החזרה לחימר הרך הקלה עליו ועל ברכיו. הוא זכה בטורנירים בברצלונה וברומא, וברולאן גארוס עשה את הדרך אל הגמר תוך שהוא מציג טניס מעולם אחר, כנראה הטוב ביותר בקריירה שלו, ולא מפסיד ולו מערכה אחת.
עם הניצחון בקרב על התואר מול דג'וקוביץ', שבר הספרדי את שיא הזכיות ברולאן גארוס של ביורן בורג (ושלו עצמו), כשהוא מניף את הגביע היוקרתי בפעם השביעית. אולם ההצלחה הגדולה לוותה מיד באכזבה לא פחות גדולה: כשבועיים לאחר מכן, בווימבלדון, נדאל הודח בסיבוב השני על-ידי הצ'כי הבלתי מדורג לוקאס רוסול. זו הייתה הפעם הראשונה מאז 2005 בה הודח לפני שמינית הגמר בטורניר גראנד סלאם.
לפי הדיווחים נדאל נפגש עם כמה וכמה רופאים בימים שלאחר ההפסד על הדשא הלונדוני, ועבר גם מספר בדיקות MRI. תחילה הוא הודיע כי לא יוכל לקחת חלק באולימפיאדה, אחר כך דילג גם על עונת המגרשים הקשים באמריקה, וכשבועיים לפני פתיחת הגרנד סלאם האחרון של העונה הודיע הספרדי באופן רשמי כי לא ייטול בו חלק.
"אני חייב להקשיב לרופאים שלי ולהיות סבלני, ואני אחזור רק כשהברך שלי תהיה ב-100 אחוז", שיתף נדאל המדוכדך מביתו שבמיורקה לאחר ההודעה. "הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות עכשיו זה לעצור, להחלים לגמרי, לקבל את המצב ולעבוד קשה כדי לחזור טוב מתמיד".
הדוד טוני סיפר כי אחרי ווימבלדון אחיינו חש בכאבים בסוף כל אימון. "הצלחנו לחזק כמה דברים, אבל ההחלמה שלו לא הייתה מספיק מהירה כדי להתחרות באליפות ארה"ב". הוא סיפר כי יעד החזרה הצפוי הוא אמצע ספטמבר, אז יתקיים מפגש חצי גמר גביע הדיוויס של ספרד מול ארה"ב. "אם הברך שלי תהיה מוכנה, זה אכן יהיה רגע מצוין לחזור", אישר האחיין, "אם לא נצטרך לחכות עוד קצת".
המחנה של נדאל לא נשמע במצב חירום, בטח לא בפאניקה. צריך גם לזכור שנדאל לקח הפסקה דומה בשנת 2009 ורשם מיד אחר כך ב-2010 את העונה המפוארת ביותר שלו, עם זכייה בשלושה תארי גראנד-סלאם. יחד עם זאת, הפרישה המוקדמת מאוד שלו מאליפות ארה"ב העלתה סימני שאלה באשר לחומרת המצב, גם אצל יריבו הגדול פדרר. "אני לא מופתע, משום שכתבתי לו (לנדאל) לפני כמה ימים והוא אמר לי שזה לא נראה טוב בכלל. אבל ברור שעכשיו כשזה רשמי זה מאוד מאכזב לעולם הטניס, אין ספק", אמר השוויצרי.
"12 ימים לפני פתיחת הטורניר", התייחס פדרר למועד הפרישה של הספרדי, "היית מצפה שאולי יהיה לו עדיין מספיק זמן כדי לתקן את מה שהוא צריך לתקן ולהיות מוכן לטורניר. אם הוא פורש בשלב כל כך מוקדם לפני הטורניר, זה חייב להיות משהו רציני. זה מה שדי מפחיד", הודה.
כרוניקה של כאב
מצבו הפיזי של נדאל מעולם לא היה דומה לזה של יריבו הגדול והמבוגר ממנו בחמש שנים: בעוד שהשוויצרי מעולם לא פרש משום משחק רשמי במהלכו במרוצת כל הקריירה הארוכה שלו, רגליו, ובעיקר ברכיו של הספרדי, אילצו אותו פעם אחר פעם לעשות ויתורים כואבים.
הדוד טוני, שבדרך כלל לא נוהג לדבר בנושאים הקשורים למצבו הגופני של אחיינו, הודה לראשונה באותה שיחה המוזכרת בפתיח כי הפציעה שלו בשנת 2005 הייתה "מאוד רצינית", והמשיך לספר כיצד "בתחילת עונת 2009, השנה בה הוא זכה באליפות אוסטרליה, לא יכולנו לסיים שום אימון במשך חודש שלם בגלל הכאב. עכשיו אנחנו מתאמנים פחות", ציין.
במידה מסוימת, במחנה של נדאל רואים בקריירה המזהירה שלו לא פחות מאשר נס. בגיל 19, הוא ישב עם משפחתו, כולל הדוד המפורסם כמובן, בחדר הרופא, ושמע כיצד ממליצים לו להחליף מקצוע. זה היה רק כמה חודשים לאחר שזכה בגראנד סלאם הראשון שלו בצרפת. בעקבות כאבים אדירים שהחל לחוש בכף רגלו הוא הלך לבדיקה, בה הסתבר כי נדאל סובל מבעיה מולדת שגרמה לעיוות של עצם הנביקולר (סקפואיד) שבגשר כף הרגל (הרגל האמצעית). "אותו רופא אומר היום שהוא לא מבין איך רפא עדיין יכול לשחק טניס", סיפר טוני באחת ההזדמנויות.
בספרו האוטוביוגרפי, "רפא הסיפור שלי", מתאר נדאל כיצד פרץ בבכי למשמע הבשורה המרה, ואף שקל ברצינות לעשות הסבה לגולף, ענף בו הוא מצטיין. "הדיאגנוזה הראשונית הייתה כמו כדור בראש", הוא כותב, "נכנסתי למצב של דכדוך עמוק ביותר".
את החלק הזה לא מפרט נדאל בספרו, אבל לאחר שהחליט כי הוא לא מוכן לקבל את רוע הגזרה ולנטוש את הענף לו הקדיש את כל חייו, הוא ניצב מול שתי אפשרויות: ניתוח סבוך, שאין לדעת אם יצלח ובכל מקרה יגרור כחצי שנה של היעדרות, או שימוש מתמיד בנעליים ומדרסים מיוחדים שיפחיתו את הלחץ על כף רגלו וישנו את האופן שבו הוא דורך עליה. הבחירה הייתה בנעליים המיוחדות, אבל למהלך היה מחיר ידוע מראש: קיים סיכוי סביר מאוד שהלחץ שיוסט מכף הרגל יעבור הלאה במעלי השרשרת, לברכיים, לאגן או לגב. אין פתרונות קסם.
התשלום לא איחר להגיע, ומי ששילמו היו הברכיים. זה קרה בשנת 2007, כשנה וחצי לאחר המעבר לנעליים המותאמות. כאבים עזים החלו לתקוף את ברכיו במהלך החצי השני של אותה עונה. הוא וצוותו לא נידבו כמעט שום מידע על מה שהתרחש מאחורי הקלעים, אך היום בדיעבד ברור כי באותו שלב נדאל החל לסבול ממה שימשיך ללוות אותו במהלך הקריירה כולה - טנדינייטיס, דלקת גידים כרונית בברכיים הגורמת לכאבים עזים. בשלב מאוחר יותר התפתחה בברכיו גם תסמונת "הופה", שגורמת לגירוי מתמיד ברקמת השומן שמתחת לעצם הפיקה. הנבואה השחורה התגשמה.
מאז, כאבי הברכיים מלווים אותו תמיד. יש שנים בהן הוא לא נדרש לקחת כמעט שום מנוחה, כיוון שהוא מצליח לשמור את הכאב ברמה סבירה, אך יש שנים בהן הכאב מצטבר לרמה כזאת שאין ברירה הספרדי חייב לעצור בצד, לנוח ולטפל במשך כמה חודשים בבעיות המחמירות בברכיים. כך עשה ב-2009 וכך הוא עושה גם כעת.
"נדאל כותב צ'קים שהגוף שלו לא יוכל לפדות"
סביר שנדאל כן יחזור לשחק לפני סיום העונה הנוכחית, אבל גם אם לא - האם זוהי באמת תחילת הסוף של השור ממיורקה או שמא מדובר רק בירידה לצורך עלייה? ע"פ ד"ר ירום, מהמומחים החשובים בארץ בתחום רפואת הספורט, נראה שהתרחיש השני הוא הסביר יותר מן השניים נדאל לוקח הפסקה יזומה הכרחית כדי לטפל בעצמו ולחזור במלוא אונו.
"הפסקה כזאת היא קריטית קודם כל כי היא מורידה את הפקטור של הפעילות, שכל הזמן מחמירה את המצב חזרה", הוא מסביר. "ניתן לפתור את הבעיות שיש לו רק בטיפול מתמשך. הוא חייב לרדת מהרגל ולטפל בה בכל האמצעים הפיזיותרפיים הידועים לאורך זמן, עם חיזוק של הרגל וטיפול בטנדינוזיס. הוא מבין שאין לו ברירה אלא לעבור טיפול רציני, בתקווה שהכאבים ייעלמו והוא יוכל לחדש את הפעילות".
ד"ר ירום, המשמש כרופא הבכיר במרכז הרפואי "מדיקס", וטיפל בעבר בלא מעט ספורטאים עם פציעות דומות, מציין כי "דלקת בכל גיד רחב - וגיד הפיקה הוא גיד רחב מאוד שנושא בעומסים גדולים מאוד - מגיבה לאט מאוד לטיפול. מאז הפעם האחרונה שהוא עשה הפסקה (ב-2009 אב"ד) העומס שוב הצטבר והתגבר, ועכשיו הוא שוב צריך לקחת הפסקה ארוכה. הרי נדאל סובל משתי בעיות כרוניות מתמשכות שקשה מאוד לטפל בהן: הטנדינוזיס, שגורמת לשינוי מבנה הגיד, ותסמונת 'הופה', שגורמת לכאבים באזור הברך הקדמית והופעה נוספת של הדלקת בגיד הפיקה. זאת אומרת שמדובר אצלו בבעיה מורכבת וכפולה".
וזאת מבלי להזכיר את הבעיה שלו בעצם כף הרגל שאף לפעם לא נעלמה לגמרי. נדאל התוודה בספרו: "העצם הזו עדיין כואבת לי. זה נשאר, איכשהו, תחת שליטה, אבל אנחנו לא יכולים להוריד את העין מזה".
כמו-כן, מדגיש ד"ר ירום כי סגנון המשחק של הספרדי מהווה גם הוא פקטור משמעותי בהחמרת מצבו הרפואי. אנדרה אגאסי אמר פעם על נדאל, לאחר שראה את הספרדי מותח את איבריו בתנוחות בלתי אפשריות נקודה אחר נקודה, משחק אחר משחק, במשך שעות על המגרש, כי "נדאל כותב צ'קים שהגוף שלו לא יוכל לפדות". ניסוח קולע לתחושה שסחבו עמם רבים מאוהדי הענף.
ויש לכך גם תימוכין רפואיים: "סוג המשחק שלו הוא מאוד אנרגטי ומאוד דינמי, עם הפעלה מתמדת של השרירים ושעות מרובות על המגרש. הדבר הזה גורם לעומס וגירוי מתמיד של רקמת השומן מתחת לפיקה, ויחד עם זה מופיעה גם הדלקת בגיד הפיקה, שכבר גרמה לשינוי מבנה הגיד שלו". לא פלא שנדאל מנסה לפתח בשנים האחרונות משחק יותר ויותר התקפי, במטרה לקצר את הנקודות ולצמצם את ההתרוצצויות: "צריך לזכור ראשית שנדאל תמיד מגיע לשלבים הגבוהים של כל טורניר ולכן העומס הגופני מצטבר, ושנית שגם כאשר הוא מנצח מערכה 0:6 זה לוקח לו זמן ודורש ממנו לרוץ הרבה".
רק תחלים, ותמשיך לעשות פרסומות כאלה: נדאל עם כריסטיאנו רונאלדו
אחת השיטות החדשניות בהן מטופל נדאל כיום נקראת PRP. "אין הרבה דרכים לטפל בטנדינוזיס, אבל כיום יש שיטות מתוחכמות כמו PRP , שזוהי בעצם הזרקה של טסיות דם שלו עצמו לתוך הגיד שלו. זוהי אחת השיטות המקובלות היום שמצליחות לרפא את הגיד בהצלחה די גדולה. היא גורמת לשינוי כלשהו של המבנה חזרה לצורה המקורית, מכיוון שהטסיות מכילות בתוכם פקטורים שעוזרים לדיכוי של הדלקת הכרונית".
נקודה מעניינת נוספת, ואופטימית במידה מסוימת, שמציין ד"ר ירום היא שפציעתו של נדאל אינה מגבילה כלל את יכולת התנועה שלו על המגרש, היא "רק" גורמת לכאב, לפעמים ברמה בלתי נסבלת. נדאל אולי צריך לעלות לכל משחק עם כמות משככי כאבים שמתאימה לחדר לידה יותר מאשר למגרש הטניס, אבל בסופו של דבר "זו לא בעיה מכנית שגורמת לו להפרעה, אלא רק הכאב שהולך ומצטבר".
זאת ועוד, מבהיר הד"ר, "אין סכנה אמיתית להמשיך לשחק עם הפציעה הזאת, כי הנזק הוא לא נזק מתמשך שהורס את הברך. זה קצת מחוץ לברך. הבעיה העיקרית היא הכאב והעמידה בכאב, ולכן עם נותנים לו את כל משככי הכאבים והטיפולים המתאימים, אז הוא יכול לשחק עם פחות כאב. עם זה הוא יצטרך להתמודד עד סוף הקריירה".
נדאל בחר לדלג כעת על עונת המגרשים הקשים, ולא במקרה. המגרשים הללו הם אלו שגורמים לנזקים הכבדים ביותר לגופו של טניסאי, לא כל שכן לברכיו השבריריות של הספרדי. יכול להיות שבהמשך הדרך הוא יצטרך לקחת החלטה אמיצה ולוותר כליל על השתתפותו בעונות המגרשים הקשים, אבל עוד חזון למועד. גם אם לא ינקוט בצעד כל כך דרמטי, בוודאי שיידרש לוותר על השתתפות בחלק מן הטורנירים כדי להקל על העומס. הדבר אמנם יפגע בדירוגו העולמי, אבל לא נראה שזה מפריע לו במיוחד.
כשנשאל האם הוא מוטרד מכך שדירוגו, כרגע שלישי בעולם, עלול להיפגע בעקבות הפרישה שלו מאליפות ארה"ב, אמר הספרדי: "בשלב הזה של הקריירה שלי, זה לא הדבר הכי חשוב בשבילי. הדבר הכי חשוב הוא שאוכל להתאמן ולהתחרות כמו בששת החודשים הראשונים של השנה. אחרי שדורגתי כל כך הרבה שנים ראשון או שני, אני חושב שלהיות מדורג שני, רביעי או שישי בעולם, לא באמת משנה כלום".
אם כך נראה שנדאל כבר קיבל את ההחלטה העקרונית. הוא מוכן לצמצם את לוח השנה שלו ולשלם את המחיר בהידרדרות מסוימת בדירוג ה-ATP. אם זה מה שישמור אותו עוד כמה שנים על המגרשים, מזנק מצד לצד בפישוקי רגליים בלתי אפשריים, זה מחיר שבוודאי שווה לשלם.