פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        למה אני אצפה במשחקים הפראלימפיים?

        קשה לשווק את "אולימפיאדת הנכים" כמוצר ראוי לצפייה בימים של כדורגל ישראלי, אירופי וגרנד סלאם בטניס. אלא אם כן נעצור לרגע, ונחשוב איך אנחנו רוצים לחנך את ילדינו

        העובדה שהמשחקים הפראלימפיים, או אולימפיאדת הנכים כפי שנוהגים לכנות אותם, מתקיימים בסופו של קיץ עמוס בספורט שכלל את המשחקים האולימפיים הרגילים – רק מזיקה למפעל הזה. מצד שני, אפשר להבין את הרצון לשוויון של כל האנשים המעורבים באותו מפעל חשוב, וחלק מהעניין זה לחלוק את אותה חגיגה של האירוע הכל כך גדול ונוצץ, את אותם מתקנים, אותו הכפר אולימפי, אותו הקהל. ובכל זאת, כשאנחנו מדברים על המשחקים הפראלימפיים, אנחנו נתקלים בכמה בעיות: א. כמה ספורט "לא שגרתי" אנחנו יכולים לספוג בקיץ אחד? על אחת כמה וכמה כשעונות הכדורגל כבר יצאו לדרך? ב. ואם אכן בחרנו לשבת מול המרקע ולצפות בספורט לנכים – מה בדיוק הולך שם? כמה קטגוריות קיימות בכל ענף ובכל מקצוע? צריכים להיות רופאים כדי להבין את ההבדלים בין המתחרים. ג. ספורט נכים? זה לא הכי נעים לראות אנשים מוגבלים מתקשים כל כך, בטח כשהם מפסידים.

        בחלק מהמקרים, אפשר להבין אנשים שחשים כך. מצד שני, צריך להבין שאפשר לצריך לשנות את התפישה שלנו לגבי ספורט הנכים. זה לא שאנחנו מנסים לעלות עכשיו על סטארט-אפ. במשחקי סידני 2000 המארגנים והקהל המקומי הוכיחו שמשחקים פראלימפיים יכולים להיראות כמו משחקים אולימפיים רגילים, ואין שום ספק שבלונדון 2012 זה יקרה שוב בגדול. אף אחד לא יתאמץ שם יותר מדי בשביל זה, גם לא יכריחו את אף אחד לשבת באצטדיון ולעודד. עדיין, במשחקים הפראלימפיים בלונדון תראו אצטדיונים מפוצצים, אווירה מחשמלת, וסיפורים לא פחות מרגשים מאלו שליוו אותנו בקיץ. בבריטניה מודעים כבר מזמן לחשיבות של ספורט הנכים. למעשה, עוד לפני פתיחתם של המשחקים האולימפיים הרגילים – לונדון הייתה מפוצצת בכרזות של ספורטאים נכים.

        אז איך משנים את התפישה? לנו כחובבי ספורט קשה להזדהות עם ספורטאים נכים כי הם בדרך כלל לא מקצוענים, לא משתתפים בתחרויות שאנחנו רואים בטלוויזיה, ומבחינת רובנו הם לא מספיק מעניינים. אם נראה אותם עומדים לזנק לבריכה כשהם קטועי גפיים, או לא רואים לאן הם שוחים – מיד נרחם עליהם. זה לא כמו לראות את קבוצת הכדורגל האהובה עלינו במשך שנים פותחת עונה אחרי מסע רכש. זה למשל מעניין מאוד, אבל האם זה מעניין אותנו כהורים? איפה המסרים שאנחנו רוצים להעביר לילדים שלנו על החיים, שיכולים להיות יפים אבל גם קשים ומאתגרים?

        איזה מסר נוכל להעביר לילדים שלנו אם נגרום להם להעריץ כדורגלן בינוני בליגה חלשה יחסית שמרוויח הרבה מעבר לשכר הממוצע במשק? האמת שמסר לא רע, מסר שאומר אולי שיש אנשים בארץ שיכולים לחיות בתנאים נוחים כמו במדינות הרבה יותר מתוקנות. יותר מזה? קשה למצוא. מהו המסר שנוכל להעביר לילדים אם נושיב אותם לצפות בספורטאי נכה, ממדינה שמשקיעה קצת פחות בנכים כמו ישראל, שמצליח להתגבר על מגבלות שקשה להבין איך אפשר להתגבר עליהן, ומוצא את עצמו בסופו של דבר על פודיום אולימפי עם דגל ישראל, אל מול קהל של אלפים או עשרות אלפים? המסר הפשוט שכל כך הרבה אנשים רוצים להעביר אותו דרך הספורט – מסר שאומר שבחיים האלה אפשר לעשות ולהשיג כמעט הכל, ולעמוד בכל מטרה שאנחנו מציבים לעצמנו, אם נעבוד מספיק קשה בשביל זה ונתגבר על כל המכשולים. את האיש המהיר בעולם כבר ראינו הקיץ, גם את הספורטאי הטוב בכל הזמנים. ב-12 הימים של המשחקים הפראלימפיים תהיה לנו הזדמנות נדירה לא רק לראות, אלא גם לחנך ולהתחנך, וזה הערך החשוב ביותר של המשחקים הפראלימפיים עבור הצופים הבריאים.

        צפו במשלחת הישראלית ממריאה ללונדון