בדראפט ה-NBA שנערך לפני כחודשיים, נבחר אנתוני דייויס במקום הראשון ואם לא יהיו תקלות, הוא צפוי להיות הפאוור פורוורד הפותח של ניו אורלינס בעונת 2012/13. כל דבר מלבד הפיכתו של דייויס לכוכב ימתג אותו כ"אכזבה". מנגד, קרלוס קורייה, שנבחר על ידי יוסטון במקום הראשון בדראפט ה-MLB שנערך השנה, צפוי להגיע למייג'ורס ב-2015 במקרה הטוב וגם זה ישים אותו במרכז הבמה כשהוא בן 20 בלבד. בעוד שכישלון של דייויס יצרף אותו לרשימה קצרה ואכזרית של שחקנים, הכוללת בין היתר את סאם בואי, דרקו מיליצ'יץ' וקוואמי בראון, אם קורייה באמת יהפוך לכוכב בייסבול, הדבר עשוי להיחשב אפילו להפתעה. רשימת הפרוספקטים הגדולים שלעולם לא עמדו בהבטחות שלהם היא כה גדולה, שאפשר לכתוב ספר רק משמותיהם.
כשאנו מדברים על פרוספקטים בבייסבול, חשוב להבין שהפאסט טיים של ארצות הברית שונה מכל ספורט אחר בכל הקשור להתפתחות שחקנים צעירים. לעומת שלושת הענפים הגדולים האחרים, בהם הדראפט מתפרס על פני שבעה סיבובים לכל היותר, בבייסבול יש 40 סיבובים. כל קבוצה מחזיקה בשבע קבוצות מיינור ליג להכשרת שחקנים וכל קבוצת מיינורס שכזאת משחקת בליגה בעלת "רמת קושי" שונה. העומס הזה הוא רק בעיה אחת מתוך כל אלה העומדות בפני שחקן צעיר המנסה להגשים את חלומו ולהגיע לליגה של הגדולים. קפיצה ישירה מהדראפט למייג'ורס היא כמעט בלתי אפשרית.
מילת המפתח המאפיינת את מערכת ההכשרה בבייסבול היא "הסתגלות". בכל רמה אליה מטפס השחקן, הזריקות מהירות יותר, הסיבובים חדים יותר ויכולת הדיוק והשליטה של המגישים גדלה. מן העבר השני, המגישים הצעירים נתקלים בחובטים סבלניים יותר, בעלי יכולת חבטה וכוח פיזי גדולים יותר. לרוב השחקנים יש צורך באינספור ניסיונות על מנת להסתגל בכל פעם לרמה החדשה אליה הם נחשפים. שחקנים שלא מצליחים, נופלים לרוב ממפת ה"פרוספקטים", בעוד אלה שנשארים הם אלה שעמדו בכל המבחנים בליגות הפיתוח וכל שנותר להם הוא להעתיק את היכולת הזו למייג'ורס. מעבר זה נחשב למקפצה הקיצונית ביותר, מבחן ההסתגלות האמיתי לגבי "ההבטחה" של אותו שחקן צעיר. במשך השנים ראינו מאות שחקנים שהגיעו למייג'ורס מלאים בהבטחות, אך רבים וטובים מהם לא יכלו להסתגל לרמה הגבוהה בליגה של הגדולים.
אם לא קוראים לך ריאן ברון, ברייס הארפר או סטיבן שטרסבורג, כנראה שגם במייג'ורס מחכה לך תקופת הסתגלות, שהיא מעין משחק פינג פונג מול שאר הליגה. יש שחקנים שפורצים, אך הליגה מסתגלת אליהם תוך כמה חודשים והם שוב צריכים לבצע התאמות. מייק טראוט הוא דוגמא מצוינת לשחקן שכשל בניסיון הראשון וחזר במלוא העוצמה כדי להפוך לכוכב בניסיון השני. אריק הוסמר לעומתו, הוכתר ככוכב עולה על בסיס חצי עונה ב-2011, אולם בעונה הנוכחית הוא מתחיל לזכות בכינוי "באסט" (יחד עם זאת, גם הוא צעיר ויוכל להסתגל מחדש).
סוג מאוד ספציפי ומעניין של פרוספקט, הוא שחקן הנבחר בסיבובים הראשונים של הדראפט, עובר בהצלחה מסחררת את כל דרגות המיינור ליג ומתויג בתור כוכב מסוג ה-"Can't miss" על ידי המומחים בספורטס אילוסטרייטד, ESPN ואחרים מסוגם. אותו צעיר מקבל את ההזמנה הצפויה לשחק במייג'ור ליג, אלא ששם, הוא לא זוכה לאותה תקופת הסתגלות נחוצה כל כך, על מנת שיוכל להוכיח את יכולותיו. התקופה הזו צריכה להיבנות כמו לימוד למבחן במתמטיקה בכל יום צריך לפתור כמה שיותר תרגילים, בכל יום צריך לשחק ולראות כמה שיותר זריקות, כדי לצבור ניסיון וביטחון.
הסיבות שהשחקנים הללו לא זוכים לתקופה הנדרשת, הן מגוונות. לפעמים הם נדחקים הצידה משום שהקבוצה נמצאת בעיצומו של מרוץ לפלייאוף ולא יכולה לעשות ניסיונות, אך במקרים רבים, הבעיה היא הימצאותו של שחקן ותיק, עם חוזה מנופח, שתופס את העמדה או הנהלה לקויה, המסתמכת על מדגמים מספריים מאוד קטנים ומחליטה שהשחקן לא מוכן בצורה מספקת. ישנם שחקנים, שהיו כוכבים פוטנציאליים ונעלמו, כי פספסו את תקופת ההתפתחות הכי קריטית שלהם. במקום ללמוד לשחק במייג'ורס, הם העבירו את זמנם כסותמי חורים, שחקני ספסל או שפשוט הוחזרו לליגות הפיתוח.
הטרייד דדליין האחרון הביא מספר שינויים בסגלי הקבוצות ואולי בזכותם, כמה קריירות שהבטיחו ולא מימשו, יזכו לחיים חדשים. הנה כמה שחקנים שאולי שכחתם מהם ואולי לא הכרתם מעולם, שייתכן וסופסוף יזכו לשחק כעת בכל יום, להסתגל ולהוכיח את עצמם, שכן הם עדיין מספיק צעירים כדי לקיים לפחות חלק מההבטחה.
טראוויס סניידר (אאוטפילדר, פיטסבורג):
נבחר על ידי טורונטו בבחירה ה-14 של דראפט 2006, כשהיה בן 18. במשך שנתיים במיינורס, סניידר נחשב לאחד החובטים הכי מבטיחים כשפירק את ההגשות שמולו בכל הרמות האפשריות. לבלו ג'ייז הוא הצטרף בגיל 20 בלבד וב-24 המשחקים הראשונים שלו עם טורונטו, עמד על ממוצע חבטה של 30.1. אלא שמאותו רגע, הקריירה של סניידר הפכה לרכבת הרים, שנעה בין המייג'ורס למיינורס והופרעה על ידי פציעות חוזרות ונשנות. לא ברור למה הוא נחסם במשך שלוש שנים על ידי שחקנים כמו רג'איי דייויס, באחת הקבוצות החלשות של ה-AL מזרח, שלא מתחרה לרוב על מקום בפלייאוף. העונה, לאחר שהמשיך לחגוג על קבוצות טריפל איי, הוא נשלח לפיטסבורג בטרייד, תמורת מגיש מחליף זוטר. בפייראטס המפתיעים, סניידר זוכה לעדנה, משחק כל יום וחובט ל-34.1 אחוזים. אומנם מדובר עדיין במדגם קטן, אך לסניידר הצעיר יש כעת תקווה מחודשת.
דומוניק בראון (אאוטפילדר, פילדלפיה):
בראון נהיה מפורסם בתור השחקן שפילדלפיה סירבה בכל תוקף לכלול בטרייד עבור רוי האלאדיי לפני עונת 2010. בגיל 24, בראון אמור היה להיות החובט השלישי בליינאפ של הפיליז, אלא שבמקום, הוא בילה שנתיים במיינור ליג וקיבל מעט מאוד הזדמנויות לפתוח בשדה הימני של הקבוצה הבכירה. להגנתה של פילדלפיה ייאמר שהיא הייתה בכל שנה במאבקי אליפות ולא יכולה הייתה להרשות לעצמה להסתכן עם הצעיר, שכבר לא נראה היום כל כך מבטיח. העונה החלשה להחריד שעוברת על הקבוצה הביאה לשינויים קיצוניים, במסגרתם נשלחו לאחרונה שיין ויק טורינו והאנטר פנס בטריידים, מה שפינה את המקום לבראון. הוא הוכרז בתור הפותח הקבוע של הקבוצה באאוטפילד הימני עד לסיום העונה ובינתיים, אחוז העלייה שלו לבסיס עומד על 34.5.
ברנדון בלט, (בסיס ראשון/ אאוטפילדר, סן פרנסיסקו):
בלט, גם הוא כמו שני הקודמים בן 24 כיום, נתן עונה יוצאת דופן ב-2010 וקפץ שלוש רמות שונות במיינורס, כשהוא מציג אחוז חבטה של 35.2 ומסיים עם 76 חבטות לאקסטרה בייס. הג'איינטס תגמלו אותו בהצבה בליינאפ של 2011, אך לאחר פתיחה איטית ברוס בוצ'י החליט להפוך את בלט לשחקן ספסל ולעלות איתו פעמים ספורות מאחורי אוברי האף המזדקן, במקביל לקצת זמן במיינורס. גם העונה, אחרי שהאף נפצע, בלט עדיין נלחם על זמן משחק עם ברט פיל, שבניגוד להאף, לא צריך בכלל להיות במייג'ורס. בשבועות האחרונים זכה בלט לזמן משחק משמעותי יותר וניצל אותו היטב וכעת נותר לקוות שהענקים מהמפרץ יבינו שכדאי לתת לילד לשחק.
בואו לדבר על בייסבול בפורום הספורט האמריקאי של וואלה!
בייסבול בוואלה! ספורט