הרגעים הטלוויזיוניים הגדולים של האולימפיאדה

המימדים המפלצתיים ועוויתות הפנים החייתיות של הספורטאים באולימפיאדה גורמים לנו לשכוח שכל אחד מהם מסתיר במעמקי הנפש פנימה ילד קטן שכמה לחום ואהבה, ושלכל אחד מהם יש אבא ואמא שמתקשרים ארבע פעמים ביום כדי לוודא שהוא לובש סוודר אחרי שהוא מסיים את המקצה שלו בהדיפת כדור ברזל. היו הורים שלא הסתפקו בשיחות טלפון וגם הגיעו לאולמות ולאצטדיונים על מנת לבדוק שהילד אכל כמו שצריך כדי שיהיה לו כוח לשבור שיא אולימפי. שידור הטלוויזיה מהמשחקים הוכחו לנו שאבא של השחיין הדרום אפריקאי צ'אד לה קלוס לא מתכוון להתפטר מתפקידו גם אחר שהגוזל השאיר למייקל פלפס בועות ב-200 מטר פרפר, שאמא של מייקל פלפס לא משחררת גם אחר 22 מדליות ושההורים של רוכב האופניים כריס הוי עדיין לא בטוחים שהוא בחר במקצוע הנכון, גם אחרי שהוא נשא את הדגל הבריטי בטקס הפתיחה ובהמשך נהפך לספורטאי הבריטי המצליח ביותר בתולדות המשחקים האולימפיים.

בקליפ: אמא של כריס הוי לא יכולה להסתכל.

מצד אחד, הוא משוכנע שגם מייקל פלפס זקוק ללווי ווקאלי מתובל בחידודי לשון כדי שהצופים יישארו מרותקים למסך. באותו הצד, הוא מתעקש להיות הכוכב על במה שאלמלא היציאות התמוהות שלו היו מתבלטים בה שיאני עולם, אלופים אולימפיים ועוד כמה ענקי שחייה. עוד באותו הצד, ממש ליד, למי אכפת לעזאזל שכל השחיינים במקצה לובשים כובע לבן? ומה זה פלישתות? ומה הקטע עם האס אם אסים בשידור? מצד שני, אם משה גרטל לא היה קיים היה צריך להמציא אותו. אלא שנאום הפרידה שלו הוכיח סופית שרק משה גרטל היה מסוגל להמציא את משה גרטל. אז "תודה לאנשי הערוץ הראשון שלא חסמו שור בדישו", ועכשיו נראה אתכם שורדים שבוע בבריכת השחייה האולימפית בריו בלי משה גרטל.

החלפת חולצות בין השחקנים בסיום משחק כדורגל היא מראה שכיח, אבל בתום חצי הגמר של ריצת ה-400 מטר בלונדון חזו הצופים באירוע שלא ראו כמותו. קיראני ג'יימס, אלוף העולם ובהמשך גם האלוף האולימפי, שניצח בריצה, פנה מיד אחרי שחצה את קו הגמר למתמודד שהגיע אחרון וביקש להחליף איתו את המספרים שהוצמדו להם על גופיות. התמונה הזאת היתה זיקוק של החלקים המובחרים ברוח האנושית והבהיר שגם אם ללונדון הגענו שבעים מכתבות צבע מלוות בכינורות נוגים על אוסקר פיסטוריוס, ספורטאי קטוע רגליים שמעפיל למשחקים האולימפיים ומתמודד בהם כשווה בין שווים, הוא ניצחון ששווה הרבה יותר ממדליה.

הרבה דמעות נשפכו על הפודיומים בלונדון שעה שההמנונים התנגנו והרגש הפטריוטי עלה על גדותיו. אבל פליקס סאנצ'ס מהרפובליקה הדומיניקאנית הצפין מתחת לחולצה עילה נוספת למרר בבכי כשעלה על דוכן המנצחים – תמונה של סבתא שלו שנפטרה בשלבים המוקדמים של אולימפיאדת בייג'ינג וככל הנראה ליוותה ברוחה את הנכד במשך ארבע השנים עד אולימפיאדת לונדון. רגע אחרי שסאנצ'ס חצה את הקו ראשון בגמר ה-400 משוכות הוא שלף את התמונה, הניח אותה על המסלול והתפרק לרסיסים. תגידו, בסדר, מה הסיפור, זה מה שסבתות עושות, הולכות לעולמן מתישהו, דרכו של עולם וכאלה. אבל בכי התמרורים של סאנצ'ס עם מדליית הזהב שלו הבהיר שכנראה הקובה חמוסטה שלה באמת היתה משהו להתגעגע אליו.

והיו כמובן דמעות שזלגו ברגעים מרנינים פחות. אסאפה פאוול נתן למצלמה מבט נוגה בעיניים לחות אחרי שלא נכנס לשלישיית המדליות בגמר המאה, וכל מה שנותר לו הוא להביט בעיניים כלות בחבריו לנבחרת ג'מייקה חוגגים על המסלול. בריג'יט פוסטר הילטון תיזכר בגלל תמונה פחות פואטית. פוסטר הילטון, גם הא מג'מייקה, לשעבר אלופת העולם, מעדה די קרוב לקו הסיום של ריצת המשוכות ולא טרחה לאלף את התסכול שלה. זה התחיל בבכי תמרורים ונמשך במין השתטחות לא מאוד אלגנטית בירידה מהמסלול, שהזכירה סצנות של ילדות בנות ארבע שלא קונים להם גלידה. בניגוד למפונקות האלה, לפוסטר הילטון באמת היתה סיבה לעשות סצנה.

גם הישראלים לא חסכו בדמעות, והיו להם כידוע לא מעט סיבות לשחרר את הסכרים בבלוטות. לי קורזיץ התאפקה במשך כל הראיון עמה אחרי שיצאה מהמים בסיומו של שיוט המדליות הכושל, והדפה באלגנטיות גם את השאלות הקנטרניות של הכתבים. אבל כשחברתה מרינה אלבאו מספרד, שזכתה בזהב, הגיע לעמדת הראיונות כדי לנחם, קורזיץ נפלה לזרועותיה ופרקה את כל המתח שהצטבר אצלה במשך כל ימי התחרות. היא עשתה זאת על כתפתה של יריבתה הגדולה, מה שהעניק לרגע הזה עוד כמה משלבים פיוטיים.

אם פוסטר הילטון וקורזיץ מיררו בבכי, אז שרה עטאר היתה צריכה להתחבא בשירותים לפחות עד האולימפיאדה הבאה. ריצת ה-800 לנשים נפתחה, ועד מהרה נצפתה על המסלול אחת המתחרות משתרכת מאחור כמו מה שנראה או כמבוכה גדולה או כטקטיקה גאונית לשמירה על הכוחות לקראת הספרינט בישורת האחרונה. אבל האימונית שכיסתה את כל גופה של עטאר, בניגוד לטייץ ההדוק של שאר הרצות, וכיסוי הראש שהסתיר את פדחתה, העידו שהסיפור כאן גדול הרבה יותר משתי הקפות של המסלול. עטאר היא הספורטאית השנייה בסך הכל שמייצגת את ערב הסעודית באולימפיאדה וכשהיא התקדמה לאיטה אל קו הסיום, אצטדיון שלם עמד על רגליו והריע על הניצחון הפעוט במאבק לשחרור האישה.

נשוב לשידורי הערוץ הראשון ונעבור אל מאיר איינשטיין באצטדיון האתלטיקה, שדווקא עשה אולימפיאדה טובה והעביר את התחרויות כמו שצריך, בלי יותר מדי קשקשת ועם מינונים נכונים של להט. אבל דווקא כשהמדליה לשדר המצטיין כבר היתה בכיסו, הוא והפרשן גלעד ויינגרטן לקו בהיבריס והפילו את האלמנט. בטי היידלר יידתה את הפטיש שלה למרחק של 77 מטר, השופטים הורידו לה משום מה חמישה מטרים מהתוצאה, ועל אף שכל זוויות הצילום הוכיחו שמדובר בשערוריית שיפוט מביכה במיוחד, ובזמן שביורוספורט מנסים להבין מי נתן את ההוראה, איינשטיין ו-וויינגרטן התעלמו מהאירוע כאילו מדובר בנבדל פסיבי שהיה או לא היה בליגה הלאומית לנוער. מה שעוד יותר הדגיש את הפלופ הייתה הזחיחות שבה הצמד המליץ לגרמניה להפסיק להתבכיין. אחרי שהערעור שלה התקבל אפשר היה רק להצטער שגם איינשטיין לא פתח את הטלפון שלו למסרונים מהצופים.

ומה לעזאזל עבר ליורם ארבל בראש כשבחר לפתוח את השידור האחרון שלו מלונדון, גמר טורניר הכדורסל, שבו התייצבה ספרד למשימה בלתי אפשרית נגד הדרים טים, בהתקפה שהחלה בתהייה כיצד ייתכן שגם שחקנים מנבחרת ארגנטינה, שאת המשחק שלה הוא שידר בהזדמנות קודמת, וגם לברון ג'יימס, מכונים שחקני אן-בי-איי, ונמשכה במסקנה שזה כמו בעיתונות: יש את נחום ברנע, שהוא עיתונאי רציני ומעמיק, "ויש כתב ספורט מתוסכל, פעלולן של מילים, שמתעסק בהסתלבטות ובנבירה בזבל. זה נחמד. גם זה עיתונות וגם זה עיתונות. לשניהם ש תעודה אגב, אחד תעודת בגרות, השני עם תעודה של חיפושית זבל. איי רסט מיי קייס. עכשיו בוא נדבר על כדורסל". שנאמר, הללויה.

אבל בשוך ההסתלבטויות וה"ישראל מעודדת בפייסבוק" והמשה גרטל והבוקי צ'יש, השורה התחתונה היא שהערוץ הראשון עמד במשימה בכבוד והעביר את רוב השידורים במקצועיות ובמיומנות. התחביב להלום בערוץ הוא חלק מקרב שמתנהל בשניים וחצי העשורים האחרונים בין חסידי ההפרטות והשוק הפרטי, לבין אלו שעדיין רואים חשיבות במערכת ציבורית איתנה ובכללה גם ערוץ ציבורי. נכון שהרבה מאוד דברים צריכים להשתנות ברוממה כדי שיהיה אפשר להתגאות בערוץ ציבורי ישראלי, אבל באותה מידה ניתן לטעון שגם ערוץ 10 עומד על כרעי תרנגולת ושאת הריקבון המסחרי של ערוץ 2 כבר לא תתקן שום רפורמה, ובניגוד לערוץ הראשון, שם אין שקיפות, אפילו לא יחסית, שמאפשרת ביקורת.

הרגע הטלוויזיוני הכי חזק באולימפיאדה התרחש דווקא בטקס הפתיחה שלה, כשערוץ 1 בחר לקטוע את המופע לטובת הקראת שמות הנספים באולימפיאדת מינכן. זאת היתה החלטה נבונה, לא משום שהזהות הישראלית זקוקה לעוד כמה מאפיינים קורבניים שיעזרו לה להרגיש צודקת ומוסרית יותר, ובטח לא משום שזאת תשובה ציונית הולמת לעולם שכולו נגדנו, אלא משום שהבחירה של מארגני התחרות לא לעצור לרגע את החגיגה לטובת דקת דומייה לזכרם של 11 ספורטאים שנרצחו תחת חסותה, נובעת מקהות חושים וכוחניות, מניסיון נואל לטשטש את העבר המוכתם בדם בעזרת ספקטקל של אורות ופירוטכניקה. נכון עשו בערוץ הראשון שבחרו להזכיר לכולם שגם אם המסיבה לא צריכה להיפסק כליל, צריך שיהיה בה די מקום כדי לזכור את קורבנותיה. וזה נכון לא רק בספורט, אלא בהכל.

דני בורשבסקי מסכם עם עשרת הרגעים הגדולים באולימפיאדה

וגם מצביע על עשרת המנצחים הגדולים