עד לפני 16 ימים היו כל כך הרבה חששות מהמשחקים האולימפיים בלונדון. פחדו שהמארחת הקודמת בייג'ינג הציבה רף גבוה מדי, פחדו שגשמי הקיץ הלונדונים יהרסו את חגיגת הספורט, גם חששו מהנורא מכל כי היו לא מעט התראות. בסופו של דבר, לונדון הוכיחה לכל העולם מדוע היא העיר היחידה בהיסטוריה שאירחה את המשחקים האולימפיים שלוש פעמים. יש גם כאלה, כמו החותר הבריטי הידוע סר סטיב רדגרייב, שכל כך התלהבו מההצלחה של לונדון 2012, עד כדי כך שהם אמרו כי ברור להם שיזכו לראות עוד משחקים אולימפיים בלונדון בחייהם.
מכל החששות, לא קרה כלום. להיפך, לונדון 2012 עמדה בכל הציפיות וגם מעבר לכך. מזג האוויר היה כמעט מושלם. לצד גשמים מעטים היו בעיקר הרבה ימים של שמש, שרק תרמו לחגיגה הענקית שהייתה יכולה להסתדר גם בלעדיהם. הסינים באמת השקיעו יותר בבייג'ינג, אבל הערך המוסף של לונדון 2012 לא היה בכסף, אלא באנשים. זה לא יאמן עד כמה האנגלים רצו ליצור רושם טוב בנחמדות שלהם, באדיבות שלהם, ביכולת הארגון שלהם, ובעיקר באהבת הספורט שלהם והם עשו את זה בגדול.
אולי הם היו קצת פחות "מתוקתקים" מהסינים, אולי היה על התחבורה הלונדונית קצת יותר עומס ממה שראינו בסין, אבל דבר אחד בטוח לגמרי אף אחד לא התעצבן כאן בלונדון. מדי ערב, כשהשתרכו תורים ארוכים בדרך מהפארק האולימפי לתחנת הרכבת סטרטפורד כדי לחזור למרכז העיר, אלפי אנשים נעמדו במקום ושרו, דיברו, שתו בירה. אף אחד לא מיהר להגיע הביתה, אף אחד לא דחף, כולם נהנו לדבר על הדברים הבלתי נשכחים שהם ראו כמה דקות או שעות קודם לכן. המתנדבים, שהיו בכל פינה, אבל באמת בכל פינה, ניסו להנעים את הזמן של כל מי שחזרתו הביתה התעכבה. הם התנצלו, אמרו תודה, שרו, סיפרו בדיחות, חילקו ארטיקים, מים מינרלים בחינם, וביקשו לשמוע על סיפורי הספורט המופלאים מהמקום הכל כך מיוחד הפארק האולימפי בסטרטפורד, שכונת העוני לשעבר שהפכה לאחד מסמליה החדשים של לונדון.
חגיגת הספורט של הבריטים היא טהורה, היא אמיתית, היא באה מבפנים. המתנדבים שהיו בתוך האירועים הרגישו ברי מזל, אבל גם אלה שכיוונו את התנועה בחוץ או כאלה שפשוט עמדו בשורה ואמרו "תודה" לכל אדם שהגיע לצפות בכל תחרות הרגישו חלק מעשייה ענקית, מעשייה כמעט מושלמת שהצליחה בגדול. עוד לפני שנעשו כאן הסיכומים השונים, בתקשורת הבריטית כבר הצהירו שמדובר בהצלחה גדולה. וחוץ מהבריטים, כל זר כאן בלונדון מסכים עם זה ויודע שאין ערך גדול יותר מהאהבה לספורט, ואת זה אי אפשר לקנות בכסף.
ובכלל, עצם הרעיון שהמשחקים האולימפיים מתקיימים בליבה של אירופה, מוסיף הרבה ללא מעט ענפים. כך למשל, בגמר משחק הכדוריד לגברים בין צרפת לשבדיה, עשו כ-8,000 צרפתים את הדרך בת 450 הקילומטרים מפריז ללונדון ברכבת, ויצרו במשחק הגמר אווירה שיש רק במשחקי כדורגל. במשחקי הגמר של נבחרת ההוקי ההולנדים, עשו את דרכם באותה הדרך הכתומים מאמסטרדם. הייתה כאן בעיקר חגיגה אירופית במיטבה, וכמובן שגם חגיגה בינלאומית. העובדה שלונדון היא עיר בינלאומית רק צבעה את המשחקים האולימפיים האלה עוד יותר, והצליחה לסמל את הדברים האלה שלפעמים נשמעים לנו קמו קלישאות החרוטים בתנועה האולימפית.
ולכל אלה תוסיפו את הרמה. מייקל פלפס הגיע לכאן כשהוא מעבר לשיא, אולי אפשר להגיד את זה גם על יוסאין בולט. אבל כוכבים גדולים תמיד יכולים לספק סיפורים גדולים, ותחרות האתלטיקה שהיא החשובה ביותר במשחקים האולימפיים סיפקה עוד כל כך הרבה סיפורים אחרים. הקהל הבריטי המדהים תמיד היה שם, ואי אפשר לבטא במילים את העוצמות שהוא הביא ליציעים כשהספורטאים המקומיים התחרו: באתלטיקה, בבריכה, באולם ההתעמלות ואפילו באתר השייט המרוחק. בסופו של דבר, הקהל הבריטי והסיפורים הפכו את לונדון 2012 לאחת האולימפיאדות הטובות בכל הזמנים, וכמובן שיהיו לא מעט שיגידו הטובה ביותר. לנו הישראלים קצת קשה לקבוע את זה, אנחנו נותרנו עם הכישלונות שלנו ועם אולימפיאדה גרועה יחסית לקודמותיה. לפחות נהנינו, אבל כמובן שנקווה לראות תסריטים מסוג אחר בעתיד. להתראות בריו 2016.
