צפו בתקציר של ארצות הברית מול ארגנטינה
פאו גאסול וחואן קרלוס נבארו תמיד היו שם בשביל ספרד. השניים, ילידי אותה שנה, גדלו יחד בברצלונה והיו הסמנים הבולטים של דור הזהב הספרדי, שמעבר להיותו כישרוני בצורה יוצאת דופן, בלט יותר מכל בזכות המחויבות המדהימה שלו לנבחרת. הם לא פספסו הזדמנות ללבוש את המדים הלאומיים. נבארו, למשל, משחק בנבחרת הבוגרת זה הקיץ ה-12 ברצף וללא שום הפוגה מאז הגיע אליה לראשונה בשנת 2000. גאסול, לעומת זאת, החמיץ את יורובאסקט 2005 ואליפות העולם ב-2010, אך רק לאחר שרופאיו גזרו עליו שלא לשחק עקב פציעות. הצמד תמיד עמדו במרכז ההצלחות של אספניה ותמיד התעלה במשחקים גדולים: פעם נבארו, פעם גאסול, לפעמים שניהם גם יחד.
אלא שברבע הרביעי של משחק חצי הגמר אתמול (שישי), נפל דבר: בפיגור נקודה מרוסיה, שבע דקות לסיום, ירד פאו גאסול לספסל ובמקומו נכנס אחיו, מארק. הספרדים טסו לריצת 2:13 וברחו לרוסיה ליתרון שיא של 10 נקודות. פאו חזר שלוש דקות לסיום המשחק ועזר להבטיח את הניצחון. נבארו? הוא כלל לא ראה פארקט ברבע האחרון.
חוסה קלדרון הפך בשנים האחרונות הצלע הפחות זוהרת, בשלישייה שהורכבה מהשניים שהוזכרו קודם וממנו. "קלדה", שצעיר מהם בשנה אחת, קיבל בהכנעה את מקומו בקבוצה ליד שחקנים דומיננטיים עם הילת כוכבות כאלו ולא באמת ניסה להתבלט יותר מדי או לקחת מהם את אור הזרקורים. אפשר שאובייקטיבית מדובר בכדורסלן מוכשר פחות, אולם נדמה שככל שהשנים עברו, יכולותיו של הרכז לא באו לידי ביטוי מלא בנבחרת. גם הטורניר בלונדון איננו יותר מבינוני עבורו. נבארו נותר בסגל לטורניר אך עקב פציעה שסוחב נמצא בכושר ירוד וקלדרון, שקיבל את המפתחות בעמדת הרכז בהיעדרו של ריקי רוביו הפצוע, היה אמור להיות המנהיג של ספרד מהקו האחורי.
בהמשך ישיר לעונותיו האחרונות עם טורונטו ב-NBA, קלדרון גילה חוסר יציבות וספרד דשדשה. אלא שאמש, במחצית השנייה ענה הרכז על המגרש, ברגע החשוב ביותר. קלדרון לקח על עצמו את המשחק וקלע את כל 14 הנקודות שהשיג במשחק כולו במחצית השנייה שהעניקה לספרד כרטיס לגמר. כשרוסיה המשיכה לצופף את הצבע ולהכריח את ספרד לזרוק שלשות, באמצעותן היא לא הצליחה להעניש, קלדרון הגיב עם 4 שלשות שפתחו את המשחק, והעניקו מרחב לגבוהים שלה לקלוע סלים קלים יותר בפנים.
"נראה שהדור המבוגר של הנבחרת הזו ידע קצת יותר מדי ניצחונות. אם לשפוט על פי איך שהוא משחק בלונדון, נראה שהדור הזה קצת שבע ועייף", אמר העיתונאי הספרדי נאצ'ו מנדזה ערב המשחק. לא היו אלה גאסול או נבארו. מי שהצית את ספרד מחדש והוביל את הבריחה היו אלו שחובת ההוכחה עדיין מוטלת עליהם: קלדרון חבר לחמישייה צעירה ורעבה יותר, ויחד עם רודי פרננדס, מארק גאסול וסרחיו יול המצוין ניצח את המשחק.
ספרד מגיעה לגמר מול ארצות הברית במצב שונה לחלוטין מזה שהייתה בו ערב הגמר בבייג'ינג 2008. אז, נבארו טרם חווה את הפציעות החוזרות והנשנות שלו, רודי פרננדס נראה מבטיח הרבה יותר לפני הניסיון הלא מוצלח ב-NBA ויותר מכול, היא שיחקה כדורסל שלא סירס את כישרונה העצום, מה שלא ניתן לומר על נבחרתו של המאמן הנוכחי סרג'יו סקאריולו. לכן, אפשר להניח כי שחזור של המשחק הנהדר ההוא, או משהו קרוב לכך, לא יתרחש. ובכל זאת, אם סקאריולו רוצה להפתיע את האמריקאים, הוא צריך לרדת מהחמישייה הכבדה שלו שהתבררה כלא מועילה, בה האחים גאסול משחקים יחד. שחקן כמו סרג' איבקה, שלא זוכה כמעט לקרדיט מהמאמן האיטלקי במשחקים האחרונים, מתאים הרבה יותר למאצ'-אפ מול אתלטיות העל של האמריקאים. מה שמעביר אותנו באופן טבעי לנושא הבא.
לא על הכישרון לבדו
מאז החלה ארצות הברית לשלוח שחקני NBA בכירים לנבחרת הלאומית ב-1992, היא סבלה רבות מהעובדה שהכדורסל הבינלאומי היה כמעט לענף אחר עבורה. לצד רמת הכישרון העליונה על שאר הנבחרות, שחקני ארצות הברית נזקקו להתרגל בין רגע לחוקי פיב"א הזרים להם, לקשת שלוש קרובה יותר ולסגנון משחק שונה לחלוטין מזה שהתרגלו אליו בליגה הטובה בעולם. ההגנות של הנבחרות האירופאיות היו צפופות הרבה יותר והגנה אזורית, זו שכמעט ואף קבוצת NBA לא שמרה, ננקטה על ידיהן בתדירות גבוהה למדי. למרות זאת, הנתונים הללו לא הטרידו יותר מדי את מנוחתם של האמריקאים. אז, העליונות האתלטית והכישרון עוד היו כל כך משמעותיים, שלא היה להם צורך להשתנות, משום שבמבחן התוצאה הם עמדו בהחלט. אלא שסטירות הלחי שחטפה ארצות הברית בתחילת המילניום הביאו אותה להכרה כי יש להתייחס לטורנירים הללו ברצינות המלאה. נכון שהדומיננטיות ששבה לאמריקאים נבעה קודם כל מהעובדה שלנבחרת מגיעים התותחים הכבדים באמת, השחקנים הטובים בעולם, ולא שחקניNBA מהשורה השנייה והשלישית. אולם הנבחרת הנוכחית היא דוגמא חיה לכך שהאמריקאים לא רק זרקו את כל הקלפים החזקים ביותר שלהם והסתפקו בכך, אלא ביצעו התאמות מהותיות ועמוקות בהרבה למסגרת הבינלאומית.
למעט שחקני קצה הספסל ג'יימס הארדן ואנתוני דייוויס לא תמצאו בארצות הברית שחקן ללא ניסיון בטורנירים הבינלאומיים. לברון ג'יימס וכרמלו אנתוני, לדוגמא, לבשו את המדים הלאומיים לראשונה כבר באתונה 2004. קובי בריאנט צבר ניסיון בבייג'ינג והרשימה, כאמור, עוד ארוכה. ארצות הברית כבר לא שולחת אוסף אקלקטי של שחקנים, אלא מייצרת המשכיות שתוצאותיה על המגרש נראות היטב לעין. אם בעבר המחזה השכיח ביותר היה שריקה כלשהי ולאחריה פרצוף של שחקן אמריקאי שמסרב להאמין, הרי שהיום השחקנים מורגלים הרבה יותר בחוקה ובשטיקים הקבועים של מיטב שופטי העולם.
זאת ועוד, מאמן הנבחרת מייק ששבסקי, שמשמש בתפקידים שונים בנבחרת כבר משנות ה-80, מכיר את הכדורסל הבינלאומי על בוריו וניכר כי מאחורי החלטותיו עומדים שיקולים שמטרתם להתאים את הכדורסל של האמריקאים לזה של שאר העולם. כך, למשל, משחקים שחקנים כמו לברון ג'יימס, כרמלו אנתוני וקווין לאב מחוץ לעמדתם הטבעית ב-NBA ויוצרים בעיית מאצ'-אפ גדולה ליריבות . לאורך הטורניר ניסו היריבות את הטריק הישן והנודע לשמור את האמריקאים הגנה אזורית. בכל המקרים, זה נגמר בכוויות חמורות. אמש עברה ארגנטינה ברבע השלישי להגנה כזו ופסטיבל שלשות של דוראנט ואנתוני גמר לה תוך מספר דקות את המשחק כולו.
אם כבר התאמות, ארצות הברית אולי לקחה את זה אפילו רחוק מדי, כשאימצה מנהג אירופאי מגונה משכבר הימים: הטחת שלשות מוגזמת. בעבר זה היה עקב אכילס שלה, אך היום חניכיו של ששבסקי זורקים וגם קולעים מספר פסיכי של שלשות לערב, יותר מכל נבחרת אירופאית אחרת. האמריקאים, יש לציין, לא משחקים כדורסל מבריק, אך כעת הם יודעים בדיוק כיצד לעשות זאת נכון. במצב כזה, אין להם עדיין אלטרנטיבה אמיתית בעולם. גם לא ספרד.
