באדיבות הערוץ הראשון
עריכה: מיכאל ברגמן
טוב, אז האמריקאים יכולים לסגור את הבאסטה ולנוח על זרי הדפנה. אחרי תצוגה כזו של השליחות בריצת ה-100X4 לא נותר לנו אלא לכרוע ברך בפני מעצמת האתלטיקה הגדולה בעולם, זו שגרמה לרבים מאיתנו להתאהב בספורט הזה עוד לפני שיוסאין בולט נולד, ולחגוג יחד איתם משחקים אולימפיים נהדרים אולי הטובים ביותר שלהם מימי קארל לואיס. לפני המשחקים, אפשר היה לצפות מנבחרת שכוללת את כרמליטה ג'טר ואליסון פליקס לנצח את הג'מייקניות, אבל מי היה מאמין שסוף סוף יישבר עוד אחד מאחרוני שיאי העולם השנויים במחלוקת, זה שקבעה הרביעייה המזרח גרמנית בשנת 1985.
לא רק שהשיא הזה נשבר, הוא נופץ לרסיסים עבור כל 27 השנים שבהן הוא החזיק מעמד. ומה הריצה הזו מוכיחה לנו פרט לעומק של הספרינטריות האמריקאיות? את מה שכל כך יפה בריצת השליחים הקצרה שהיא נותנת ביטוי לספרינטרים, או במקרה הזה ספרינטריות, שלא בהכרח נחשבות למזנקות טובות ובגלל זה לא ממש הולך להן בריצת ה-100. אליסון פליקס היא כזאת, וזו אחת הסיבות לכך שהיא מתמחה ב-200. אבל כשהיא עושה את הצעדים לפני ומקבלת את המקל, היא לא נופלת גם מהאלופה האולימפית הג'מייקנית שלי אן פרייזר.
ואפרופו פרייזר, היא שובצה לרוץ ראשונה ברביעייה הג'מייקנית, הרבה בגלל יכולות הזינוק שלה, אבל היא הגיבה לאט יותר מטיאנה מדיסון האמריקאית, שלא נחשבת למזנקת כל כך טובה. אלו הן שתיים מהסיבות העיקריות לניצחון האמריקאי הגדול, כשהסיבה השלישית היא כרמליטה ג'טר. היא הציגה ביישורת את הספרינט הנשי המהיר ביותר שראינו עד עכשיו במשחקים, עם כל הכבוד לפרייזר, ואפילו התגברה על חילוף לא הכי מושלם. בסופו של דבר, זה נגמר בהצגה שיכולה להתחרות בקלות על תואר "אחת ההצגות היפות ביותר שנראו באצטדיון האתלטיקה בלונדון".
ואם אנחנו כבר במצב הרוח המתאים לריצות השליחים, איזה גמר אדיר צפוי לנו בריצת הגברים ל-4X100. מצד אחד ג'מייקה, אליה נגיע מיד, ומצד שני האמריקאים, שבאולימפיאדה הנוכחית קורים להם רק דברים טובים. בזמן שהג'מייקנים קיצצו את שיא העולם ל-37.04 שניות, האמריקאים נותרו עם שיא לאומי של 37.40 שניות מתקופת קארל לואיס (1992 ליתר דיוק). העובדה שהערב במוקדמות, רביעייה שכללה מחליפים הצליחה לשבור את השיא הזה, מזכירה לנו עד כמה האמריקאים היו גרועים במקצה הזה בשנים האחרונות. אבל הפעם יש להם את ג'סטין גאטלין הרעב, את טייסון גיי שמחפש נקמה ואת ריאן ביילי המוכשר. רק גאטלין היה בריצת המוקדמות, שם הוא שיתף פעולה בין השאר עם דארוויס פאטון ועם שחקן הפוטבול ג'פרי דמפס, שעדיין מחפש את מקומו בצמרת האתלטיקה. הרביעייה קבעה את הזמן המהיר ביותר הערב, 37.38 שניות, וקיצצה שתי מאיות מהשיא המיתולוגי. זה מרשים מאוד, זה גורם לנו לחכות עוד יותר לשבת. האם זה יוביל את האמריקאים לניצחון? קשה להאמין.
עם כל הכבוד לגיי וביילי, אם רביעיית השליחים של ג'מייקה ב-4X100 רצה ללא יוסאין בולט, כשקמאר ביילי בן ה-20 היה הרץ הרביעי, וסיימה בזמן של 37.39 שניות במוקדמות, אפשר בהחלט לצפות ממנה לא רק לנצח, אלא גם לשבור שיא עולם בריצת הגמר שתתקיים בשבת. שיא העולם שנקבע בשנה שעברה בדאגו עומד על 37.04 שניות. אז אולי אסאפה פאוול הפצוע לא יהיה חלק מהרביעייה, אבל עם מייקל פרייטר ונסטה קרטר יש לג'מייקנים קמ"ש מספיק גבוה כדי לפרוץ במוצאי שבת מחסום נוסף בהיסטוריה של האתלטיקה, מחסום 37 השניות בריצת השליחים. וכמה חבל שהרביעייה הבריטית לא תהיה בגמר. אחרי הכל, עם דווין צ'יימברס ואדם ג'מילי הם היו יכולים להיאבק על מדליית הארד, הכישרון החדש של האתלטיקה הבריטית, בן ה-18, עדיין לא מספיק מנוסה ברמות האלה. במקרה של ריצת המוקדמות, הוא פשוט יצא מוקדם מדי ודניאל טלבוט לא הספיק להעביר אליו את המקל.
עם כל מה שקרה לאמריקאים היום, הם יכולים לסלוח לעצמם על הפסד התואר לבהמאס ב-4X400. כשלשון מריט פצוע, לא נותר לאמריקאים יותר מדי להציע בריצה הזו. מצד שני, אולי לא כולם יודעים, אבל הבהמאס היא אחת מאותן מדינות שבחרו את ריצת השליחים 4X400 כפרוייקט לאומי כבר מזמן, וזה רלוונטי לגבינו כי גם בישראל חשבו על זה. הם אולי משובחים יותר גנטית, אבל מי האמין שהם יהיו אלופים אולימפיים במקצוע שכל כך מזוהה עם ארצות הברית? דווקא אחרי ששני הרצים הטובים שלהם, כריס בראון ודימיטריוס פינדר סיימו, הם ירדו למקום השני. רמון מילר, רץ אלמוני יחסית שהיה מחליף בבייג'ינג 2008, כשהבהמאס סיימו במקום השני, נתן את ריצת חייו ברגע המתאים ביותר וסיים ערב קלאסי של אתלטיקה עם מדלית זהב מוצדקת במיוחד למדינה, שגם היא סוג של אימפריית אתלטיקה אלא שהיא נחבאת אל הכלים בגלל ג'מייקה הגדולה. ובכל זאת צריך לזכור שהאיים הללו הביאו לנו עד היום אלופי עולם בקפיצה לגובה, קופץ משולשת אדיר, רצי 400 משובחים ובשנים הקרובות תשמעו גם על הדבר הבא שלהם, ספרינטרית צעירה בשם אנטוניק סטרון, שאמורה להפוך לדבר הגדול הבא על חשבון האמריקאיות והג'מייקניות.
אי אפשר כמובן שלא להתייחס למה שקורה עם הרצות הטורקיות ל-1,500 מטר. לא מדובר כמובן במתאזרחות ממזרח אפריקה כמו שראינו לאחרונה במדינות מסוימות, מדובר בטורקיות "אסליות". לאלופה האולימפית אפילו קוראים אסלי, אסלי צ'קיר אלפטקין, והיא הובילה את חברתה לנבחרת גמזה בולוט אל המקום השני. למעשה, מדובר בתסריט זהה לגמר של אליפות אירופה האחרונה שהתקיימה בהלסינקי. השתיים האלו, שהגיעו משום מקום, מזכירות את מה שקרה לאתלטיקה היוונית בעידן קנטריס וטאנו (שהתגלו בסופו של דבר כרמאים). אין כאן שום כוונה לצאת בהאשמות כמובן, אבל כשמתייחסים להישג של אלפטקין בת ה-27, חייבים לציין את עברה. עוד כשהייתה נערה, היא נתפסה באליפות העולם לנוער על שימוש בחומרים אסורים והושעתה לשנתיים מפעילות. לאחר מכן חזרה, ובמשך כארבע שנים הייתה אתלטית בינונית מאוד. פתאום הגיעה זכייה באוניברסיאדה, פתאום אליפות אירופה ובסופו של דבר הגיעה ה"פצצה" עם זהב אולימפי. נוכל רק לקוות שההישג הזה כשר, ושההסבר לדאבל הטורקי הזה הוא ששתי הרצות האלה הן פשוט אסטרטגיות מעולות, והרבה יותר טובות מהמתחרות האחרות שהיו בשטח. אחרי הכל, התוצאה שהושגה בגמר הזה הייתה איטית מאוד, ועל הנייר היא לא אמורה להוביל לשום מקום. בהיסטוריה של ריצת ה-1,500 מטר כבר נרשמו בעבר מקרים של רצות שהשיגו דברים גדולים רק בגלל התנהלות טקטית נכונה.
