עד שייקח אקדח וידפוק לעצמו כדור בראש

כבר היה לי סיכום עם העורך לנסוע לפילדלפיה, להריח מקרוב את התבלין הכי מרתק לעונת המלפפונים, לראות מה חושבים בפילדלפיה על המעצר של אלן אייברסון. הבטחתי לעצמי שאחרי השהות בפילדלפיה, אני אמשיך להמפטון, וירג'יניה, עוד 500 מאות קילומטר, לראות ממה עשויה האדמה שממנה צמחו השורשים של אייברסון.

אבל, לפני הנסיעה, הנה כמה דברים שכדאי לחשוב עליהם: אלן אייברסון, בשבילי, הוא דמות הכדורסל הכי חשובה שדרכה אי פעם על פרקטי ה-NBA. בטח שלא השחקן הכי גדול, אבל הכי גדול מבחינת ההשוואה לעלי, במה שהוא מביא מחוץ למגרש. אייברסון הוא המייצג הכי מובהק של המלחמה שניטשה באמריקה של העשורים האחרונים, המלחמה שבה הכריע הקפיטליזם את הסוציאליזם, ולא עזב אותו לנפשו, עד לגסיסתו הנוכחית. מהמלחמה הזו, שיצרה קו דק בין שנאה לאהבה, נולד בן חורג - הניהליזם. תופעה שהתחילה עם הראפרים, נמשכה עם אייברסון, הולידה נכדים בדמות אמינם וג'ייסון וויליאמס, ואף אחד לא יודע לאן היא הולכת.

עם כל האהבה שלי לאייברסון, ומדובר באהבה, כזאת שמזיזה את השרירים בבטן בכל פעם שאני רואה אותו, הרי שקשה להגן עליו כיום: בכל חברה, המעשים של אייברסון - זריקת אשתו העירומה מהטירה, הסגת הגבול, השימוש בנשק - חייבים להיות מוקעים. אייברסון הוא פושע.

אבל זוהי רק דמגוגיה. במקום בו אלן אייברסון גדל, אלו היו החוקים, ככה גידרת את הטריטוריה שלך. עד גיל 18 אלן אייברסון למד וגדל בסביבה שבה אקדחים, סמים וכנופיות הם המודלים להצלחה בחיים, בעיקר כשאתה מקלון על מטר שמונים. אייברסון אמנם נשלח לכלא ב-1993, אבל שוחרר ממנו אחרי שנה (בחנינה של מושל וירג'יניה) והעבירה נמחקה מתיקו. אחרי שנה הוא כבר הרים את ג'ורג'טאון מהרצפה והחולצה שלו נמכרה בתכיפות רבה יותר מבקבוקי מים במסיבת טראנס.

אחר כך הוא נבחר ראשון בדראפט (והמפטון, וירג'יניה, ערכה לכבודו מצעד), קיבל חוזה של מיליונים מהקבוצה ומחברת הנעליים, היה רוקי השנה ולקח את הקבוצה שלו לגמר הפלייאוף, הוא, מקלון על מטר שמונים.

בדרך הוא הואשם שוב, הפעם בנסיעה ברכב שבתוכו היתה כמות נאה של מריחואנה ונשק. אייברסון הורשע, ריצה עבודות שירות (ואפילו אתגר קרת לא יכול לתאר איך זה נראה), והאשמה נגדו נמחקה. אף אחד בחברה האמריקאית לא עצר לרגע (וה-NBA היא מיקרוקוסמוס מייצג למדי של החברה האמריקאית) כדי לנסות ללמד את אייברסון.

כשהקפיטליזם מנצח את הסוציאליזם, אתה קונה את המילה האחרונה בסמית אנד ווטסון, אתה לא לומד למה לא כדאי ואסור להשתמש באקדח. כמה שאייברסון ניסה להישאר אייברסון - הצמות, מכנסי הבאגי, התכשיטים, הראפ השערורייתי, הסירוב לוותר על החברים מהגטו - באה דווקא הפרשה הזו ומכניסה אותו לחיק החמים והחונק של "דרך החיים האמריקאית": ריבוק תמכה בו, הקבוצה לא תעביר אותו, השופט יוותר לו. בינתיים, כל עוד הוא עושה כסף, אלן אייברסון שווה. אחר כך, שייקח אקדח וידפוק לעצמו כדור בראש. אלן אייברסון הוא לא איש, בעל, אב, כוכב כדורסל, פושע, קורבן. הוא מניה.