איפה נכשלנו?

אחרי האכזבות בג'ודו, בהתעמלות ובשייט, המשלחת הישראלית נותרה עם מתעמלות אומנותיות ורץ מרתון אחד. הם עוד יוכלו להביא כבוד למדינה, אבל ספק גדול אם מדליה. למרבה הצער, לא רק אנחנו אלא גם אנשי הוועד האולימפי והספורט ההישגי בעצמם כבר עושים את הסיכומים הכואבים. בשורה התחתונה, אם לא תתרחש הפתעה בלתי צפויה – המשלחת הישראלית תסיים את משחקי לונדון 2012 ללא מדליה, וזה יקרה בפעם הראשונה מאז סיאול 1988.

אף אחד לא רצה לעשות סיכומים בשלב מוקדם, גם לא אנחנו. אף אחד גם לא רצה לחזור הביתה בלי מדליה, כך שצריך לנתח, מוקדם ככל האפשר, מה באמת קרה שם. למרות האכזבות, צריך לזכור שלא מעט ספורטאים גם עמדו בציפיות, ואפילו יותר מזה. אלו הם סיכומי הביניים שלנו.

ג'יליאן שוורץ: הציפיות הריאליות ממנה להישג סביר היו שתקבע תוצאה של 4.50 מטר בקפיצה במוט. זו לא תוצאה שהייתה מעלה אותה לגמר, אבל בפועל היא קפצה רק 4.40 מ' (10 סנטימטרים פחות מהתוצאה שקבעה כדי להגיע ללונדון). בסופו של דבר שוורץ קיבלה את כל התנאים שהייתה זקוקה להם מהרגע שבו קבעה את הקריטריון. את החודשיים האחרונים לפני המשחקים היא העבירה במחנות אימונים ותחרויות באירופה, ולא נראה שיש משהו שאפשר היה לעשות אחרת.

דונלד סנפורד: רץ ה-400 מטר צורף למשלחת ברגע האחרון אחרי שסיים במקום הרביעי באליפות אירופה. הצפי ממנו היה לשפר את התוצאה שקבע באותה אליפות בהלסינקי, והוא אכן עשה את זה. הוא קבע את תוצאת השנה שלו, 45.71 שניות, באיצטדיון האולימפי בלונדון. בכל זאת הוא יצא בתחושת החמצה גדולה: אם לא תקרית הנעליים, ייתכן שהיה עולה לחצי גמר מכובד. הוא היה צריך להיות מהיר בסך הכל ב-10 מאיות כדי לעשות את זה. אצל סנפורד הכל נעשה בלחץ, הוא צורף למשלחת ממש בדד-ליין, ואין משהו בהכנה שלו שיכול היה להיראות אחרת.

מישה זילברמן: לא עמד בציפיות. הצפי ממנו היה להשיג ניצחון אחד בבית המוקדם, והוא הפסיד בשני המשחקים שלו. היות ומדובר בענף ספורט חדש ופחות מוכר בארץ, יתכן שביחידה לספורט הישגי היו קלים מדי עם קביעת הקריטריון. אם מקום 35 בדירוג האולימפי העולמי לא מספיק כדי להתקרב לניצחון אחד בבית המוקדם – מה כבר ההבדל בין הקריטריון של הבדמינטון לזה של החץ וקשת, ענף שנציגו הבולט נשאר בבית?

אליס שלזינגר: הצפי להישג סביר שלה היה מקום 5 עד 7. בפועל היא עשתה את זה. היא אמנם ניצחה רק בקרב אחד, אבל ההגרלה סידרה לה להתחיל בשמינית הגמר. סביר להניח שאם הייתה מתחילה שלב אחד קודם היא הייתה פוגשת יריבה חלשה, משיגה עוד ניצחון, ואולי זה היה נראה יותר טוב. הבעיה היא שסימנו את שלזינגר כמועמדת למדליה, ועל המזרן בלונדון – היא פשוט הייתה פחות טובה מהיריבות שבסופו של דבר עמדו על הפודיום. מה אפשר היה לעשות אחרת? אולי בעולם מתוקן - שבו הייתה ועדה מקצועית שהייתה מקובלת על כולם, והיא הייתה מחליטה מי תשתתף בלונדון 2012 - היו בוחרים בירדן ג'רבי, שנראתה בכושר טוב יותר בשנה שלפני המשחקים. אליס שלזינגר נסעה כי היא דורגה גבוה יותר בעולם. אולי, רק אולי, מדובר בדוגמה (שהיא לא יחידה) שתיתן רעיון למחשבה על איך לשנות כמה שיטות.

אריק זאבי: אומנם מדובר בספורטאי האולימפי האהוב ביותר בארץ, אבל בלונדון 2012 הוא נכשל בגדול. פנטזו על מדליה שלו, ציפו שהוא יסיים במקומות 5 עד 7, אבל אף אחד לא האמין שבקרב האולימפי האחרון שלו הוא יחטוף איפון תוך פחות מדקה, ועוד בקרב הראשון. מה אפשר היה לעשות אחרת? על פניו לא נראה שיש משהו כזה. אריק זאבי לקח החלטה קשה ללכת על קמפיין אולימפי נוסף, הוא בטוח לקח בחשבון את כל התרחישים שיכולים לקרות בגילו, ועדיין עשה את זה. הוא אחראי למה שקרה שם, ולזכותו ייאמר שזה לא פוגע ברזומה הכל כך מרשים שלו.

גולן פולק: הצפי להישג סביר שלו היה ניצחון אחד בתחרות. בפועל הוא הפסיד בקרב הראשון שלו ליריב אותו יכול היה לנצח, ונכשל. מה היה אפשר לעשות אחרת? גולן פולק הוא דוגמה קלאסית לג'ודוקא שסבל מהפירוק של איגוד הג'ודו, תקופה שבה החמיץ הרבה מאוד תחרויות בחו"ל. יתכן שאילו היה צובר ניסיון, היה מגיע ללונדון משופשף יותר.

סוסו פללישווילי: הצליח לעמוד בציפיות הסבירות, שהיו לנצח קרב אחד עד שניים. גבר בקרב הראשון על יריב שמולו הוא הפסיד פעמיים לפני כן. בקרב הבא הוא הפסיד לאחד הג'ודוקות הטובים בעולם במשקל הזה. בסך הכל עמד בציפיות, אין שום טענות.

טומי ארשנסקי: בטבילת האש שלו במשחקים האולימפיים הוא הצליח לגבור על יריב שהיה מדליסט באליפות אירופה. רשם פתיחה יפה מאוד במשחקים, ולאחר מכן ההגרלה זימנה לו יריב יפני קשה, לו הפסיד. גם הוא עמד בציפיות.

אלכס שטילוב: אכזב בעיקר את עצמו, מאחר שהוא לא חשש להעלות את הרף ולדבר על מדליה. לא פעם ולא פעמיים. עמד בצפי להישג סביר (שהיה מקום 4 עד 8), כשסיים שישי. מה אפשר היה לעשות אחרת? לא יותר מדי. אלכס שטילוב ידע שיריביו יילכו על תרגילים בדרגת קושי הרבה יותר גבוהה משלו. הוא סמך על עצמו שיעשה את התרגיל שלו בצורה מושלמת, ובנה על הוויזואלית שבהופעה שלו שתעניק לו ציון גבוה. בפועל, טעות אחת הספיקה כדי להרוס את החלום האולימפי שלו. האם להבא צריך ליישר קו וללכת על רמות קושי קשות יותר? ימים יגידו. ועוד דבר, על פניו תמיד היה נראה שהדיבורים על מדליה מועילים לביטחון העצמי של שטילוב. יכול להיות שהם בכלל הזיקו לו?

פליקס אהרונוביץ': עמד בציפיות להישג סביר כשהתברג בחצי העליון בקרב-רב, ואפילו שובץ כאחד המחליפים לגמר הקרב-רב. הישג יפה מאוד למתעמל, שינסה להשתפר משמעותית לקראת משחקי ריו 2016.

ולריה מקסוטה: הצפי ממנה להישג סביר היה להתברג בין 30 הראשונות בקרב-רב ולסיים במקומות 9 עד 12 בתרגיל הקפיצות שהוא החזק שלה. בפועל, היא נפלה דווקא בתרגיל הקפיצות, מה ששיבש לה לגמרי את כל התחרות. הייתה רחוקה מהצפי, ואיכזבה. בסופו של דבר היא סבלה מחוסר מזל וגם מפציעה, לא נראה שיש משהו אחר שאפשר היה לעשות בהכנה שלה.

שחר פאר: מצד אחד, היא הוגרלה בסיבוב הראשון מול מריה שראפובה. מצד שני, ציפו ממנה לנצח לפחות בסיבוב אחד. כנראה ששכחו שפאר כבר לא נמצאת במעמד שהיא טניסאית מדורגת. מטניסאית לא מדורגת בטורניר כזה, פשוט לא צריך לצפות לכלום, כי ההגרלה יכולה להיות אכזרית.

אנדי רם ויוני ארליך: עמדו בציפיות להישג מעולה, כשהיו על סף העפלה לחצי גמר ומעלה. הצליחו לגבור על רוג'ר פדרר וסטניסלס ואווינקה, ולמתוח בשלב גבוה את האחים בריאן, שזכו בסופו של דבר במדליית זהב אולימפית. אפשר להגיד שחוץ מלי קורזיץ, הם הספורטאים הישראלים שהיו הכי קרובים למדליה אולימפית.

סרגיי ריכטר: במקצוע החזק שלו, רובה אוויר, הוא עמד בציפיות להישג סביר (שהיו מקום 9 עד 12), כשסיים במקום התשיעי. הוא גם השיג תוצאה בהתאם לציפיות להישג סביר (595 נקודות, כשחסרה לו נקודה אחת כדי להעפיל לגמר). ברובה 60 כדור במצב שכיבה הוא אכזב. בשורה התחתונה, כשדיברו על סרגיי ריכטר מרגע שקבע את הקריטריון, התייחסו אליו כקלע שאולי "ישבור את הנאחס" האולימפי של הקלעים. בפועל, כנראה שהוא צריך עוד להשתפשף כדי להביא לידי ביטוי את היכולות שלו ואולי לתרגם אותן למדליה אולימפית.

גל נבו: מצד אחד, הוא עמד בציפיות להישג סביר בשני המשחים החזקים שלו, ל-200 ו-400 מעורב אישי. מצד שני, גל נבו הוא שחיין שבאליפות העולם לפני שלוש שנים דיברו עליו כעל פוטנציאל לגמר אולימפי. אז הוא סיים שישי, והעובדה שבמשחקים האולימפיים הוא סיים עשירי רק מוכיחה שהרמה בעולם עלתה בקצב קצת יותר מהיר מאשר הרמה של נבו.

יעקב טומרקין: הכוכב הגדול של נבחרת השחייה, ואולי של כל המשחקים בלונדון. עמד בציפיות להישג מעולה, סיים במקום השביעי בגמר משחה ה-200 גב, ורשם את ההישג הטוב ביותר של שחיין אולימפי ישראלי בכל הזמנים. הוא היה בסך הכל השחיין הישראלי השני שעלה לגמר אולימפי אחרי איתן אורבך.

עמית עברי: עמדה בציפיות להישג מעולה דווקא במשחה המשני שלה, ל-200 מעורב אישי. עלתה לחצי הגמר ושיפרה את שיאה הישראלי. במשחה החזק שלה ל-100 פרפר היא אכזבה ולא עמדה בציפיות, כך שייתכן שהמסקנה היא שעברי תצטרך להתמקד במשחה ה-200 מעורב לקראת אליפות העולם שתתקיים בשנה הבאה בברצלונה.

נמרוד שפירא: אכזבה. היה רחוק מהיכולת שהפגין לפני ארבע שנים בבייג'ינג, לשם הגיע כשחיין צעיר ומבטיח. אז הוא הצליח להעפיל לחצי גמר במשחה ה-200 חופשי, הפעם הוא היה רחוק מזה. הוא אמנם קבע את תוצאת השנה שלו והיה קרוב לשיא אישי שלו ללא חליפה, אבל עם זה אין מה למכור במשחקים האולימפיים. ועוד דבר, כל הריבים שהתרחשו בין גורמי קואליציה ואופוזיציה באיגוד השחייה על גבו של נמרוד שפירא לא הועילו לאף אחד. אף אחד לא אומר שזה היה רק באשמתו, ועדיין, קשה היה לראות איך הצדדים מעולם לא פתרו את כל הבעיות.

אמרי גניאל: צורף למשלחת הישראלית כשחיין צעיר ומבטיח אחרי שכיכב במשחה ל-100 חזה באליפות אירופה. דווקא בלונדון הוא היה רחוק מהשיא האישי המדהים שקבע בהונגריה, והיה רחוק מהציפיות להישג סביר מבחינת המיקום והתוצאה שלו.

אנסטסיה גלושקוב ואינה יופה: השחייניות האומנותיות סיימו במקום ה-17 במוקדמות הדואט, ועמדו בציפיות להישג סביר שלהן שהיו מקום 15 עד 17. מצד שני, הן הולכות ומידרדרות לעומת הקמפיינים האולימפיים הקודמים שלהן. אחרי הפעם השלישית שלהן, קשה לראות אותן ממשיכות לכיוון ריו 2016.

לי קורזיץ: פספסה את המדליה בצורה כואבת, אבל עמדה בצפי להישג סביר שהיה מקום 4 עד 8, כשסיימה במקום השישי. בסך הכל, הייתה לה הופעה מרשימה בתחרות, שהתקיימה בתנאים משתנים. קורזיץ לא דורגה בתחתית, ואי אפשר לכנות את ההופעה שלה כ"פאשלה". האם אפשר היה לעשות משהו אחרת? לא ממש. צריך גם לזכור שקורזיץ סבלה מבעיה בריאותית שפגעה בתקופת ההכנה שלה וגרמה לה להחמיץ את אליפות אירופה, שגם בה כיכבה טולי פטאיה הפינית, מדליסטית הארד האולימפית הטרייה. דווקא האליפות ההיא הייתה מדד מצוין להתמודדות עם תנאים שקורזיץ פחות טובה בהם – תנאים שהופיעו דווקא בשיוטים האחרונים והגורליים בתחרות.

שחר צוברי: הצפי ממנו, אחרי ההתחשבות בתנאים שפחות מתאימים לו, היה שיגיע לפחות לשיוט המדליות ויסיים בין 10 הראשונים. בפועל, הוא גמר את התחרות בשלב מוקדם מאוד וסיים רק במקום ה-19 הכללי – רחוק מאוד משיוט המדליות. כישלון גדול. מה אפשר היה לעשות אחרת? בעיקרון צוברי גבר על נמרוד משיח בקרב שנקבע על ידי איגוד השייט ואושר על ידיו, למרות שהיו הרבה טענות בדרך לשני הצדדים. במקרה הזה, ללא ספק צריך לחשוב האם השיטה הזאת ראויה. מצד אחד אפשר להגיד שבימים של הרוחות החזקות, נמרוד משיח יכול היה להשיג מקבץ אדיר. מצד שני, גם משיח יכול היה לסבול מ"תופעת לי קורזיץ" בימים האחרונים. אי אפשר לקבוע שום דבר בדיעבד, ובכל מקרה, עתידו של הדגם הזה בתחרויות השייט האולימפיות לא נראה מזהיר.

גידי קליגר וערן סלע: אמרו שהם יכולים לזכות במדליה, ציפו מהם לפחות להגיע לשיוט המדליות ולסיים במקומות 4 עד 8. בפועל הם סיימו במקום ה-15 המאכזב. נראה ששום דבר לא השתנה מהקמפיינים האולימפיים הקודמים של קליגר, אז הוא שיתף פעולה עם אודי גל. בסירות מפרש מדגם 470 הצמדים הישראלים מעולם לא הצליחו להוכיח את עצמם במשחקים האולימפיים, גם הפעם לא. מה אפשר היה לעשות אחרת? יו"ר איגוד השייט יהודה מעיין טוען ששייטים לא היו מחויבים מספיק בתקופת ההכנה ולא עבדו מספיק ברצינות. לא ברור האם הוא מתכוון אל השניים האלה.

גיל כהן וורד בוסקילה: עוד לא סיימו את התחרות במפרשיות מדגם 470. מדורגות במקום ה-16, רחוק מאוד מהציפיות שהיו מהן למקומות 4 עד 8, ואולי אפילו למדליה אולימפית.

נופר אדלמן: שייטת הלייזר רדיאל הציגה הפעם יכולת חלשה יותר מזו של בייג'ינג 2008. ציפו ממנה לסיים בשליש העליון (הישג מעולה) או בחצי העליון (הישג סביר). בפועל, היא סיימה בשליש התחתון וכשלה במשימה. בניגוד לשייטים האחרים, אדלמן לא סומנה כמועמדת למדליה והתנאים שקיבלה היו בהתאם. זו כנראה ההוכחה לכך שרק עם כישרון לא הולכים למכולת. לפעמים שווה להשקיע בספורטאים לפני שהם מביאים הישגים גדולים.

אז מי אשם? אנשי הספורט מנתחים את האכזבה

צפו בלי קורזיץ בוכה: "התחושה קשה, רציתי לשמח את כולם"